פסק הדין הזה נכתב בהרבה רגש. דיין בית הדין הרבני הגדול ר' שלמה שפירא, אחיינו של ראש ישיבת מרכז הרב ר' אברהם שפירא ז"ל, ציטט במהלכו משפט ממסכת יבמות: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" (אם לא הייתי מרים לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית תחתיו?). הוא הסביר כי השערורייה שאיימה על בית הרב קוק התגלתה לדיינים רק במקרה. בירור פרוצדורלי קטן חשף רשת של מרתפים אפלים שהתנהלה בממשק שבין עסקנים נטולי עכבות לכסף גדול מאוד.
מה שהפיל את עסקני הֶקדש 'הוועד הכללי' היו העיניים הגדולות. המלחמה שניהלו העסקנים להשתלטות על בית הרב קוק התבררה כבומרנג וחשפה את ההתנהלות הפנימית של 'הוועד הכללי' – אשכול הקדשות מהגדולים בישראל ובעל נכסים בשווי עתק בטבורה של ירושלים. פסק הדין של הדיינים שלמה שפירא, אליעזר איגרא ואהרן כץ, כולל מסכת מסובכת ביותר של עובדות ופרטים שתקצר היריעה מלפרט. לכן ניגע בעיקרי הדברים בלבד.
'הוועד הכללי כנסת ישראל' הוא הוותיק שבמוסדות החסד בארץ ישראל. הוא נוסד כהקדש בשנת תרמ"ו (1886) על ידי רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט, ובעל ה'אמרי בינה' הרב מאיר אויערבאך ז"ל, ונוהל בידי הרבנים הראשיים ואבות בתי הדין של הקהילות האשכנזיות. הטריגר להקמתו היה פילוגים וסכסוכים סביב 'כספי החלוקה' שנאספו בחו"ל למען בני ירושלים. עולים מארצות ומערים שונות החלו להתפלג ולייסד כוללים מיוחדים שנקראו על שם הארץ והעיר ממנה יצאו, ודרשו שכספי הנדיבים מארצותיהם יגיעו דווקא אליהם.
"כמספר ערי גלותך היו כוללייך ירושלים", הלין ר' שמואל סלנט. דעתו של הרב לא הייתה נוחה מריבוי הכוללים, אשר יצר פירוד ופילוג בהנהגת העדה האשכנזית בירושלים, והוא יזם הקמת הנהגה מאוחדת בשם 'הוועד הכללי ארץ ישראל'. במכתב משנת תרנ"ח (1898) כתב הרב סלנט כי חזונם של מייסדי 'הוועד הכללי' היה לאגד את כל הכוללים לעדה אחת בעניינים כלליים. המטרות היו חברתיות: עזרה ל'פליטים' (עולים חדשים); החזקת רבנים ותמיכה בתלמידי חכמים ולומדי ישיבה; הכנסת כלה; סיוע ליולדות, חולים, אלמנות ויתומים וחלוקת 'קמחא דפסחא', וכן בניין 'בתי דירה' לשיכון משפחות עניות. כך נבנו שכונות 'כנסת א', 'כנסת ב' ו'כנסת ג' במרכזה של ירושלים המתחדשת מחוץ לחומות, נכסי נדל"ן ששוויים האמיר במרוצת השנים.
בפברואר 1921 נבחר הרב קוק לרב הראשי האשכנזי הראשון. הנציב הבריטי הרברט סמואל הזדעזע לגלות שהרב הראשי לארץ ישראל חי בדירת חדר עלובה ברחוב הנביאים. הוא פנה לנדבן הארי פישל, ובקיץ של אותה שנה הונחה אבן פינה לבניית בית חדש בעבור הרב קוק. פישל תרם את הכסף ל"ועד הכללי כנסת ישראל", כדי שזו תקים קומה שנייה מעל מבנה בשכונת 'בית דוד' שבבעלותה. אחרי שנתיים הושלמה בניית הבית ומאז הוא שימש כבית מגורים לרב קוק ולמשפחתו, וכן שימש לפעילות ישיבת מרכז הרב. כיום פועל במקום מוזיאון המוקדש לרב קוק ונערכות פעילויות להנצחת מורשתו.
לשם שמיים
הבלגן התחיל בתחילת העשור הקודם. נאמני 'הוועד הכללי' פנו לעמותת 'בית הרב' ולרב יוחנן פריד ודרשו מהם לפנות את המבנה. טענתם הייתה שבית הרב כולו הוא נכס של 'הוועד הכללי' שהוקצה למטרה ספציפית מאוד – בית מגורים לרב קוק בתפקידו כרב הראשי האשכנזי. משנפטר הרב יש להחזיר את הנכס להקדש, שכן מוזיאון למורשת הרב קוק איננו חלק ממטרות ההקדש, ולכן יש להסב את הנכס לישיבה או כולל לאחת מהקהילות החרדיות־אשכנזיות בירושלים. עוד דרשו תשלום רטרואקטיבי של שכר דירה בגין השנים שבהן השתמשו אנשי בית הרב קוק במקום ללא היתר.
התיק הגיע לבית הדין הרבני האזורי והוא תמך באנשי בית הרב. בדצמבר 2007 דחה בית הדין את בקשת 'הוועד הכללי' לפינוי ולתשלום שכר דירה, וקבע כי "יש לשמור על המקום להנצחת מורשתו של הרב קוק זצ"ל, הבעלות על המקום היא של בית הרב והוא ישמש קודש להמשך מורשת הרב".
הנאמנים ערערו לבית הדין הגדול, ושם התרחש מהפך. הרב אברהם שרמן, נאמנו של הרב יוסף שלום אלישיב, וגם חתנו של הרב רפאל קוק מטבריה, אחיינו של הראי"ה קוק, קיבל חלקית את הערעור. הוא קבע שהבעלות בבית הרב קוק תעבור לידי הקדש הוועד הכללי, אך החזקה במתחם תישאר בידי העמותה הציונית, וזו תשלם שכר דירה ראוי בגין השימוש במקום. נאמני הוועד הכללי קיבלו בדיוק את מה שהם רצו – הכנסה כספית מפנקת לאורך זמן. בעבור אנשי בית הרב מדובר היה בכמעט מכת מוות, שכן דמי השכירות במתחם גדול במרכז העיר גבוהים ביותר.
"כשעו"ד שטוב נדרש לדווח לבית הדין, הוא טוען: 'זהו עניין של העמותה, שהסמכות לגביה היא של בית המשפט', ולבית המשפט הוא טוען: 'זה עניין להקדשות ולבית הדין'"
אלא מה, עורך הדין של אנשי בית הרב, דב פרימר, גילה נתון מעניין: הרב שרמן שחרר את פסק הדין בינואר 2012, שלושה חודשים אחרי שיצא לגמלאות. בתאריך זה הוא כבר לא היה רשאי לחתום על פסקי דין. הסוגיה הגיעה לפתחו של נציב קבילות הציבור על שופטים ודיינים, והלה קבע כי אין תוקף לפסק דין שניתן על ידי דיין שכהונתו פגה. זה היה האות לפתיחתה של מלחמת עולם.
ר' שמואל סלנט ידע שהחיבור שבין עסקנים רעבים לכסף גדול של צדקה עלול להיות פתח לשחיתות, ולכן קבע במסמכי ייסוד ההקדש כללים ברורים. ההקדש היה אמור להתנהל על ידי מועצה ציבורית נרחבת הכוללת נציגים של כל הכוללים האשכנזיים. בנוסף, הלכות ההקדשות קובעות שהקדש דתי לא יכול להתנהל על ידי פחות משלושה נאמנים המאושרים על ידי בתי הדין.
עו"ד פרימר טען שמי שמייצג את ההקדש אינם אנשים המוגדרים כנאמני ההקדש ומאושרים על ידי בית הדין, אלא עמותה פרטית, מה שלכאורה מנוגד לחוק ולהלכה. עוד גילה ששניים מהנאמנים המוצהרים הם תלמידי חכמים קשישים נטולי כל השפעה, ומי ששולט בפועל בכלל הנכסים של ההקדש הם נאמן ההקדש אריה דביר, ועורך הדין של עמותת 'הוועד הכללי' רפאל שטוב.
אריה דביר היה מבאי ביתו של הרב יוסף שלום אלישיב. לעו"ד שטוב יש רקורד של סכסוכים אישיים עם דיינים. בעבר הוא השתלח בבוטות בדיין הרב שיינפלד והלה סירב לאפשר לו לייצג לקוחות בפניו. הוא הגיש תביעת נזיקין נגד הדיין ובמקביל הוגשה נגדו קבילה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. הוא הורשע אך ההליך הסתיים בקנס מצחיק בלבד.
'בית הרב' הגישו אפוא בקשה: שעו"ד שטוב ימציא ייפוי כוח לפעילותו מאת נאמני ההקדש. אולם שטוב התחמק. "ניהול הקדש הוועד הכללי עמום, ורב בו הנסתר על הנגלה. השולטים בפועל בהקדש מתעלמים במפגיע מהוראות בית הדין", קבעו הדיינים. לדבריהם, השיטה של הצמד דביר־שטוב להתחמק ממתן דין וחשבון על מעשיהם הייתה פשוטה: "כשעו"ד שטוב נדרש לדווח לבית הדין, הוא טוען: 'זהו עניין של העמותה, שלבית הדין אין סמכות לגביה אלא לבית המשפט', וכשהוא נדרש לדווח לבית המשפט, הוא טוען: 'זהו עניין ההקדשות שהסמכות בו היא של בית הדין ולא של בית המשפט'". פירוש: בניגוד לנאמני הקדש דתי הכפופים לבית הדין הרבני וצריכים להתנהל בשקיפות מלאה מולם, עמותה כפופה רק לרשם העמותות ולבית משפט אזרחי. כך נפל התיק בין הכיסאות.
בית הדין החל לרחרח ולהציף את סימני השאלה. הראשון, בשם מי שטוב פועל? כאמור, על פי החוק וההלכה עמותה לא יכולה לנהל הקדש אלא רק הרכב של לפחות שלושה נאמנים מאושרים. בנוסף, התברר שעמותת הוועד הכללי התנהלה שנים ארוכות במחשכים. הדיווחים שלה לרשם העמותות היו דלים וחסרו פרטים מהותיים, ואף אחד לא באמת יודע מי מנהל שם את נכסי הענק.
"איננו יודעים אם יש כלל חברי עמותה", נכתב בפסק הדין. "בין כך ובין כך עמותת הוועד הכללי, המחזיקה בידיה נכסים שהציבור נדב ונתן להקדשות שונים במשך למעלה ממאה שנים, מתנהלת ועושה ברכוש זה כרצונה ואינה מדווחת לאיש… עו"ד שטוב הוא השולט בפועל בנכסי הוועד הכללי. מעשים המתנהלים ללא פיקוח כלשהו של הנהלה רוחנית בת סמכות, ואינו מדווח לרשויות מה נעשה בנכסים שאינם שייכים לו, אלא לציבור נהנים גדול שאין באפשרות הנמנים עליו לממש את זכויותיהם. התנהלותו של עו"ד שטוב במשך שנים בתיקי הקדשות רבים שבהם הוא מטריד תחילה את הדיינים, מרבה להגיש בקשות לפסילה וכך מתיש את כוחם, גורמת למצב השערורייתי שבו זכויות של ציבור גדול בנכסים רבים לא ממומשות".
לפי הדיינים, חוסר השקיפות התבטא גם בהעלמת היקף שכר הטרחה שנטל דביר לעצמו: "אף שבית הדין אִפשר לרב דביר לקבל שכר על פי החלטת בית הדין, הלה לא פנה מעולם לבית הדין לקציבת שכרו. בהעדר דו"חות אין אנו יודעים אם טעמו של דבר הוא מפני שהרב דביר רוצה לפעול לשם שמיים ולא לקבל שכר, או לאידך גיסא ובלי לקבוע מסמרות – מפני שהלה אינו רואה צורך לבקש מבית הדין שיקצוב שכרו והוא שקוצב ולוקח את השכר לעצמו באמצעות העמותה או ההקדש".
לחץ בין־מגזרי
כשהדיינים החלו לבקש משטוב־דביר דו"חות מפורטים על מעשיהם, הם נקטו אסטרטגיה של מתקפה משולבת. הראשון, שטוב דרש לפסול את הרבנים איגרא ושפירא מלשבת בהרכב. המאבק בין 'הוועד הכללי' לבין אנשי בית הרב יושב על מתח מגזרי מובנה בין גוף חרדי לארגון ציוני־דתי, ושטוב לחץ חזק על השלפוחית הזו.
כך מתואר המהלך בפסק הדין: "חלק עיקרי באותה החלטה עסק בבקשות רחבות הידיים שכוונו כלפי חבר ההרכב החתום מטה הרב שלמה שפירא, ושבמסגרתן נטוותה עלילה שלמה, תרתי משמע, שעיקריה הם: א. יצירת זהות שאינה קיימת, בין ישיבת מרכז הרב לבין עמותות בית הרב, וקביעה כי לישיבה יש עניין בהליך שלפנינו ויכולה להיות לה טובת הנאה מתוצאותיו ככל שהללו יהיו תואמות את עמדת עמותות בית הרב; ב. סיפורי בדים בדבר היות הרב שלמה שפירא נהנה ומקבל שכר מן הישיבה, חלק מבעלי השליטה בה, או בעל אינטרס בתוצאות ההליך שכן חתניו הם אברך ור"מ בישיבה וכביכול צפוי שכרם לגדול אם ייפסק לטובת עמותת בית הרב; ג. תיאוריית קונספירציה פנטסטית שעל פיה מגמת בית הדין בכלל והרב שלמה שפירא בפרט היא להשליט את ישיבת מרכז הרב על הוועד הכללי כולו".
הלאה. הדיינים מתארים כיצד "נקט עו"ד שטוב צעד חריג נוסף שנראה בלשון המעטה כניסיון להלך אימים על בית הדין, ולמצער להציק לדיינים אישית במטרה למנוע מבית הדין לעשות את המוטל עליו על פי דין תורה ועל פי החוק". עו"ד שטוב הגיש לבית דין פרטי, "בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירורי יוחסין", תביעה אישית נגד דייני בית הדין הגדול. מדובר בבית דין פרטי של אדם בשם אברהם דב לוין, שנפטר לפני כחודשיים. לכאורה המטרה הייתה ברורה: להוציא מבית הדין הפרטי 'כתבי סירוב' אשר יקבעו שדייני בית הדין הרבני מסרבים לדון בדין תורה, ובכך להפעיל עליהם לחץ ציבורי במגזר החרדי.
כל זה הקדימון. לפי פסק הדין, העיקר הוא ניגוד העניינים שבתוכו פעל עו"ד שטוב: הוא כיהן הן כחבר ועד בעמותת 'הוועד הכללי', הן כיועץ משפטי בעמותה.
הדיינים מצאו את עצמם בבעיה: אין להם סמכות חוקית בנוגע לעמותה, אך מבחינתם לעמותה אין כלל זכויות בנכסי ההקדש. ההחלטות שקיבלו הן רעידת אדמה מבחינת עסקני 'הוועד הכללי'. "הרב דביר, הנאמן היחיד בפועל זה שנים, אינו רשאי על פי דין תורה לפעול בעצמו בנכסי ההקדשות וממילא אינו יכול למנות בא־כוח במקומו", קבעו הדיינים. "האמור נכון אף לו הייתה התנהלותו ללא רבב, ומשנה תוקף יש לדברים נוכח התנהלותו הלא תקינה נוכח הימנעותו מהגשת דו"חות לבית הדין… הרב דביר אינו בעל מעמד בתיק זה, וממילא אינו יכול למנות את עו"ד שטוב כבא כוחו".
הדיינים מבקשים מרשם העמותות לחקור לעומק את עמותת הוועד הכללי. אגב, ניקוי האורוות במקום מתבצע במקביל על ידי הרב שלמה שטסמן מבית הדין האזורי בתל־אביב. הרב שטסמן מינה מנהל מיוחד לנכסי ההקדש (עו"ד רונן מטרי) אך העמותה מסרבת לשתף פעולה. המשך בירור הסכסוך בין 'הוועד הכללי' לבית הרב יתקיים רק לאחר שימונו נאמנים חדשים לוועד הכללי.
הבשורה החשובה בפסק הדין הזה היא שתהליך הניקוי שבו פתחו הרב שלמה שטסמן ויועמ"ש בתי הדין הרב שמעון יעקבי מקבל גיבוי של בית הדין הרבני הגדול. גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל בסוף יוצא קמח.
"לפסקי הדין אין שום ערך"
תגובת הרב אריה דביר: "אני לא יודע על מה אתה מדבר. אין לי מושג, פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה", אמר דביר וניתק את הטלפון.
תגובת עו"ד רפאל שטוב: "פסק הדין מבטל את סמכותי כמייצג ביחס להקדשות, אך לא ביחס לעמותה. בסכסוך המדובר העמותה היא בעל הדין מול בית הרב. מדובר בהליכים משפטיים שמתנהלים יותר מ־20 שנה. אנחנו מגדירים את אנשי מרכז הרב כמחזיקים שלא כדין בנכס של הרב קוק. עשו שם אתר הנצחה ומוכרים כרטיסים, אולם 'הוועד הכללי' הוא הבעלים החוקי הבלעדי, וכך נפסק על ידי הרב שרמן בבית הדין הרבני הגדול.
"מאז יש עימותים סביב פסק הדין, גם בבית המשפט המחוזי. הם גייסו דיין בשם שלמה שפירא, שנכנס לתמונה בניסיון להזיז הצידה את 'הוועד הכללי'. הוא עושה את כל המאמצים עם כל מיני החלטות שגויות, תמוהות ובלתי ענייניות. הוכחנו ששפירא מקבל טובות הנאה עד כדי קרוב לשוחד. הבאנו את זה בפניו לפני שלוש שנים והוא לא ידע מה לענות. הוא קיבל כספים, החתנים שלו עובדים בבית הרב קוק. הוא לא קיים אפילו דיון של חמש דקות בבקשת הפסילות שהגשנו. מעולם לא ראה אותנו ולא הופענו בפניו. להוציא כך פסק דין זה מעשה עברייני. לפסקי הדין שלו אין שום ערך. אפילו שבטים בדואים לא מוציאים פסק דין בלי לשמוע את הצד השני. החלטותיו מגוחכות, תמוהות ותלושות מהמציאות. רק מי שמקבל טובות הנאה יכול להוציא כזה פסק דין. לא ראינו את הפרצוף שלו, לא מכירים אותו ולא יודעים מיהו. שאר הדיינים רק הצטרפו בחתימה אך את העתירה לבג"ץ נגיש נגד שלושתם. שלמה שפירא קיבל חומרים רק מהצד השני.
"יש בפסקי הדין 150 עמודים, עם פסקי הלכה כמו של טוביה החולב. טענתו המרכזית היא שאני עושה בהקדש ככל העולה על דעתי וגורם לעוולות. הוא לא מביא עובדה אחת שמוכיחה עוול, אפילו לא של חמישים דולר. מתגוללים על בן אדם בלי להביא דוגמה אחת למשהו שנעשה שלא כדין. אני יועמ"ש העמותה חצי יובל, ואין בפסק הדין אפילו עובדה קטנטנה אחת שמוכיחה עוול. אני מזמין אותו היום לשים אצבע על פעולה אחת שגרמה איזה שהוא עוול להקדשות. שים עובדות על השולחן. כְּתוֹב על שטוב עובדות, ולא סיפורים של הצד השני". 
