אסלאם בדרכי שלום

יוני 2017. ככתב שהגיע ללונדון לסקר את הפיגוע ליד "לונדון ברידג'", שבו נרצחו שמונה אזרחים, חיפשתי מרואיינים מעניינים לשוחח איתם. ליד אחד המחסומים שהציבה המשטרה פגשתי בחור מוסלמי צעיר הלובש חולצה ועליה הכיתוב "מוסלמים בעד הומניות". התברר ששמו פרהאד אחמד, בן 25, והוא משמש אימאם במסגד הראשון שנוסד בלונדון, בשנת 1924. אחרי שיחה קצרה הוזמנתי על ידו לביקור באותו מסגד, וכך הכרתי לראשונה את העדה האחמדית, שלה שייך מסגד "פאזל".

האחמדים מונים כיום כ־15־20 מיליון מאמינים, כאחוז אחד מהמוסלמים בעולם. כרבע מהם נמצאים בפקיסטן, אך מרכז העדה שוכן כיום בלונדון, סביב אותו מסגד שבו ביקרתי. הח'ליף, הדמות הרוחנית הגבוהה ביותר בקרב האחמדים, יושב כיום בבירה הבריטית כשביתו צמוד למסגד. מעבר למבני הדת המסורתיים יש לאחמדים בלונדון מרכז תקשורת מודרני ומצויד היטב, המשדר את ערוץ הטלוויזיה האחמדי ל־209 מדינות ברחבי העולם ומטיף לאסלאם מתון ואוהב אדם.

אמונה במלך השלום

מעט רקע היסטורי הכרחי: כשהגיע מירזא ע'ולאם אחמד אל־קאדיאני, מוסלמי מפנג'ב שבהודו, לגיל ארבעים, הוא הכריז כי התגלות אלוהית הטילה עליו לחדש את פני האסלאם ולערוך בו רפורמות עמוקות. הוא הצליח לקבץ סביבו מאמינים, ובאביב 1889 הם נשבעו לו ולדרכו אמונים. זה היה היום שבו נוסדה העדה האחמדית. העדה עברה מספר טלטלות וקרעים פנימיים, אך בסופו של דבר התקבעה בפקיסטן, שם עד היום נמצא מספר האחמדים הגבוה ביותר, כארבעה מיליון. יחד עם זאת, עקב רדיפות מצד השלטון המוסלמי עבר לפני כמאה שנה מרכז פעילותה ללונדון.

גם בישראל ישנה עדה אחמדית. היא לא מאוד גדולה, אך סיפורה מעניין וחלים בה כל העת שינויים ותמורות. בשבוע שעבר, לאחר שהשתתף ונשא דברים בחוג התנ"ך בבית הנשיא, נפגשתי עם ראש העדה בישראל, האמיר מוחמד שריף עודה, לשיחה על איסלאם ואלימות, איסלאם ומתינות, ומה שביניהם.

ספר בבקשה על העדה האחמדית בישראל.
"אני למעשה אחראי על האחמדים בישראל, ביו"ש וברצועת עזה, ובכך יש לי ייחודיות שאין לאמירים במדינות אחרות. בסך הכול מדובר על כ־2,500 בני העדה, ויש מגמה מעניינת של הצטרפות לשורותינו ביו"ש ובעזה, יותר מאשר מקרב ערביי ישראל. ישנם גם אנשים רבים שמאמצים את הדרך האחמדית אבל לא מתחייבים בתרומה והקדש, ולכן לא נספרים כחברים בה. כ־1,500 מבני העדה, ואני ביניהם, מתגוררים בשכונת כבאביר בחיפה, שהיא המרכז האחמדי בישראל, שנוסד ב־1928.

"ב־1924 הגיעה לארץ משלחת בראשות הח'ליף השני של העדה האחמדית. חבריה הגיעו לפורט סעיד, משם רכבת ליפו, ביקור בירושלים, בבית לחם וחברון, ואז רכבת צפונה לחיפה. אחרי לילה אחד בעיר הכרמל הם המשיכו לסוריה. משם הפליגו ללונדון, לכבוד פתיחת המסגד הראשון בעיר ותחילת ההתמקמות של מרכז העדה באי הבריטי. כשהמשלחת חזרה להודו, ביקש הח'ליף מאחד משליחיו, ג'לאל אל דין שאמס, להשתקע בדמשק עם הבשורה האחמדית. אבל הייתה שם הרבה עוינות, דקרו אותו והוא כמעט מת. הצרפתים אמרו שהם לא יכולים להגן עליו, אז הוא הגיע לחיפה והתיישב בה. אנשים החלו להצטרף, וכך הוקמה העדה האחמדית בישראל".

בוא נצלול למהות האחמדית, שהיא למעשה איסלאם בדרכי שלום. מאיפה הגיע למשל המשפט "דין מוחמד בסיף"?
"אלה סיפורי סבתא. אין במסורת האסלאמית או בקוראן את המילה 'סיף'. שיח' אמין אל חוסייני ועז־א־דין אל קאסם המציאו את זה. עניין השלום הוא חלק מהאמונה. כל מי שעושה משהו בניגוד לשלום פועל בניגוד לדבר אללה. כל המאבקים, המלחמות, המריבות והסכסוכים בין אנשים ובין עמים נובעים מאנשים שרוצים לקחת את הזכות שלהם בכוח. ואנחנו אומרים – גם אם יש לך זכות, אל תיקח אותה על חשבון מישהו אחר. והאיסור הזה הרבה יותר רחב מאשר אלימות ישירה. לא המורה ישיג את זכותו על חשבון התלמיד, לא הרופא על חשבון החולה, ולא המפגין שחוסם כביש על חשבון מי שזקוק לאותו הכביש כרגע ולא יכול להשתמש בו.

"אנחנו גם נגד הפגנות הנכים שחוסמות כביש, כי הן עלולות לסכן חולה שנמצא בדרך. גם ההפגנות שערכה הרשימה המשותפת בכביש שש זכו לגינוי נמרץ מאיתנו. אתה מפריע ומסכן חיים באלף דרכים אפשריות. חפש את הזכות שלך, אבל אל תיקח אותה באלימות מכל סוג. אם מדינה מותקפת מותר לה כמובן להגן על עצמה, אם שופט צריך להשית עונש על עבריין כמובן שייתן, אבל התפקיד הזה נתון אך ורק בידי הסמכות השלטונית. אם כל אחד ייקח את החוק לידיו, זה נורא ואיום.

"שמו של האל בקוראן הוא 'המלך הגדול השלום'. ואם האל הוא שלום, הוא גם רוצה שיהיה שלום בבריאה שברא. הוא ברא את האדם בצלמו. לפי אמונתנו, הכעבה במכה נוסדה כבית ספר לשלום וביטחון. צריך תוכנית לימודים, צריך מורה. וההנחיה היא בדרכי שלום – זה הכול כתוב בקוראן. והשלום הוא לא רק למאמינים, אלא גם לאויב שלך. יש פסוקים ברורים: הנביא קורא לאל ואומר לו – 'עם אשר לא יאמין בי ולא ארווה ממנו נחת, מה נעשה לו?'. ואלוהים עונה – 'חוס עליהם, אמור שלום, בעתיד הם ייווכחו לדעת'.

"פסוק אחר בקוראן אומר: 'לא ישתוו הטוב והרע. גמול אפוא על הרע בטוב'. זה אשר בינך ובינו איבה, כיצד יש להתייחס אליו? כאילו בן ברית וידיד נפש הוא. זה המבחן האמיתי של האדם הקורא לעצמו מאמין. זהו האתגר – להתייחס לאויב כבן ברית. שוב, לא כשמישהו בא לתקוף אותך. מותר לך להתגונן, אבל לא להמשיך במלחמה אם הצלחת להדוף את המתקפה. בסוף, אלוהים קורא לנו לבית השלום. האל הזהיר בקוראן – 'לא תמנעכם שנאת אנשים מלקיים צדק כלפיהם'.

בחזרה אל הטקסט

זו משנה סדורה ומשכנעת, אבל אתם מהווים כאחוז מכלל המוסלמים בעולם. טיפה מתונה בתוך ים איסלאמי רוגש וסוער שמאמין בפרשנות אלימה הרבה יותר לכתבי הקודש שלו.
"בני ישראל לא חשבו לרגע שמשה יציל אותם ממצרים ויגאל אותם. הערבים לא האמינו שהנביא מוחמד יציל אותם מהפגאניות שבה היו שרויים. כל רפורמטור שצץ, כל נביא שהגיע לשער העיר, לא קיבלו אותו במחיאות כפיים. הוא סבל, אבל בסופו של דבר הצליח. עובדה, כל ההבטחות שניתנו על ידי הנביאים התגשמו. אנחנו חיים עכשיו בתקופה שהנביא דיבר עליה. הוא דיבר על מצב המוסלמים: 'יבוא יום על האנשים ולא יישאר מהאסלאם אלא שמו, ולא יישאר מהקוראן אלא רק צורת האותיות. המסגדים המפוארים יהיו חורבן בלי תוכן, ואנשי הדת – מהם תצא הרשעות ואליהם תחזור'. אלה דברי הנביא המפורשים על המצב המוסלמי כיום".

השאלה אם כן רק מתחדדת. הפסוקים הללו כתובים שחור על גבי לבן. איך רבים כל כך באסלאם מפרשים אותם אחרת לגמרי?
"הבעיה של אנשי הדת בקרב כל הדתות היא שהם העניקו חשיבות לדבר הפרשנות, לתורה שבעל פה, יותר מאשר לדבר האל. תעשה לך רב, תעשה לך שייח'. אם השייח' יגיד לך שהיד השמאלית היא ימנית וההיפך, או הרב, תאמין לו. אנחנו טוענים שצריך לחזור לספרי הקודש. להניח בסיס חזק איתן לאמונה. לא יכול להיות שאלוהים, מקור השלום והשמחה, יבקש ממאמיניו לעשות דברים בניגוד לכך. הוא מקור החמלה והנחמה. הנחמה הינה תכונה שבלעדיה האדם הופך אט־אט לחיית טרף, כי הנחמה היא צורך בסיסי לאנושיות. האדם נחשב לאדם רק כשהוא נוהג כלפי אחיו בחמלה, דואג לאחרים וסובל את כאבם. אף אחד מאיתנו לא נשאל לפני שבא לעולם אם להיוולד או לא ולאיזה עם. האהוב ביותר והראוי ביותר בעיני האל הוא זה שמיטיב עם אחרים".

חזרה לכתבי הקודש היא עיקרון בסיסי גם באוונגליזם הנוצרי.
"דבר מעניין הוא שבתקופה שבה הוקמה האחמדיה, כל הדתות האחרות בעולם היו בתקופה של חיפוש רפורמטור מיועד שיעשה סדר בעולם ויחליט מהי הפרשנות הנכונה. כולם דיברו בשפה אחת על אחרית הימים, מהנצרות ועד דתות המזרח הרחוק דרך האסלאם. אבל יש גם שוני בין הדתות. באחמדיה, הרפורמטור אינו ממציא דת חדשה אלא מתקן פרשנות שאנשי דת עיוותו. הוא בא לתקן את הפרשנות שהפכה את הדת לסגנון חדש של עבודה זרה. הוא בא לתקן את הפרשנות שעשתה מהדת מקור של שנאה, איבה וגזענות – במקום שתהווה מקור לשמחה, אהבה וחמלה. העולם הפך לכפר קטן, ואנחנו צריכים מסר אוניברסלי שמתאים לכל בני האדם ולכל העמים. חזרה למקורות בסגנון אוונגליסטי לא מספיקה באחמדיה, צריך פרשן עם רוח הקודש שמכוון מאלוהים ונשלח על ידו".

אם הטקסט כה ברור, למה צריך פרשן?
"כי עובדה שיש אנשי דת בכל הדתות שמעוותים את הטקסט. נביא הוא נקי כמו מראה, ואם יש פרשן עם צלקת, הוא יראה בטקסט של הנביא צלקת. אנחנו מאמינים שאלוהים שלח נביאים לכל העמים, ושדברי כולם אמת. הקוראן מחייב אותי להאמין גם בכל נביאי בני ישראל ובכל ספרי הקודש, אבל לא בדברים שהוכנסו לטקסט הדתי והם אינם שם במקור. לכן אני חולק על הפרשנות ביהדות שהנביאים אינם אנשים מושלמים ועושים חטאים. תפיסה שלא רואה בנביאים אדם מושלם לא מקובלת עלינו. לא יכול להיות שאלוהים המושלם, הקדוש והנעלה ישלח אלינו אנשים שלא יהיו דוגמה ומופת".
אבל התורה עצמה מספרת על חטאים שעשו גדולי המנהיגים והנביאים.

"סיפורים כאלה, או שלא הבינו אותם בצורה נכונה, כלומר לא עשו שימוש מספיק במטפורות, פשר החלום וקונטקסט, או שהוכנסו פנימה לטקסט בשלב מאוחר יותר. לא יכול להיות שדוד המלך שלח מישהו למות במלחמה כדי לקחת את אשתו".

יש גם תפיסה יהודית כזו – "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".
"מצוין, אני הולך עם התפיסה הזו. אתה שולח את הילדים שלך למורה, לא תשלח אותם למורה פדופיל חלילה, רשע או גנב. יעקב גונב את הברכה? נח מקלל את הנכד? מהי אשמתו של כנען שאביו עשה עברה? לא יכול להיות שאלוהים יהיה רשע, כי הוא זה שמגשים את הקללה. פרשנות היא כמו חשמל. חשמל יכול להאיר, אבל יכול גם לשרוף את האדם אם לא משתמשים בו נכון. אנחנו זקוקים לדת, זקוקים לנביאים, זקוקים להשראה, ומאמינים שהאלוהים שדיבר בעבר מדבר גם היום. צריך רק לשמוע אותו נכונה".

דת לא אלימה

קל להיסחף ולהשתכנע מדברי השלום והאמונה התמימה שמקרין אמיר העדה האחמדית בישראל. כמי שמחזיק בתפקיד כבר עשרים שנה (בהתנדבות, א"ש) הוא יודע את המסילות ללב שומעיו, ודאי היהודים שבהם. דווקא בשל כך אני מתעקש לעמת אותו עם המציאות המורכבת שמסביב. כשהוא מצטט פסוק מהקוראן שקובע כי "קדושת האדם עולה על קדושת האבן", ומתאר כיצד נביא האסלאם אומר על הכעבה – המבנה הקדוש ביותר למוסלמים הנמצא במכה שבערב הסעודית – "תיהרס הכעבה אבן אחרי אבן, יותר קל עליי מאשר אם תישפך טיפת דם", אני שואל אותו שוב כיצד יש כל כך הרבה אלימות בעולם המוסלמי עם פסוקים נוטפי שלום וחמלה כאלה.

"המיינסטרים של הציבור אינו אלים", אומר האמיר, "יש אי צדק בעולם ואווירה שיוצרת חממה שקל לאיבה ושנאה לצמוח בה. אבל הם, השונאים, לא הצליחו באף מקום. תראה מה קורה באפגניסטן, בעיראק וגם בסעודיה, שם מתקנים את ספרי הלימוד. אבל למה ללכת רחוק. תראה מה קורה בחינוך כאן, של ערביי ישראל. בכיתה ו' ו־ח' מלמדים על אלימות. חינוך שמוציא תלמידים דעאשים בהבנה שלהם. מלמדים אותם משפטים כמו – 'ציוויתי להילחם בלא מוסלמים עד שיתאסלמו' או 'מי שאינו מתפלל דינו מיתה'.

"דיברתי על כך עם נפתלי בנט כשהיה שר חינוך. אמרתי לו, איך אתם מרשים דברים כאלה. מה הם לומדים מטקסטים כאלה. החינוך הדתי הוא חינוך מסוכן. במקום לחנך לערכים, מוסר, אהבת אדם ונאמנות למדינה, מלמדים את הדברים הללו. אני בעד חינוך דתי, אבל לא כפי שהוא היום".

אבל גם ההתפשטות הראשונית של האסלאם, כשעוד לא היו לא פרשנויות רבות, הייתה בכוח החרב.
"אני חולק על כך. נכון שיש מזרחנים שאומרים זאת, אבל הנביא החל במכה, ובמכה הוא סבל מאוד. לא רק הוא, אלא כל מאמיניו ותלמידיו. אז הוא הלך עם אנשיו לחבש, שם היה מלך נוצרי. ואז הוא חזר והלך למדינה, וגם שם רצו להכחיד אותו והוא השתמש בהגנה עצמית בלבד. בחיי מוחמד וגם בחיי הח'ליפים שאחריו, האלימות הייתה נגד המוסלמים, לא מצדם. האימפריות שלידם, הפרסים והרומאים, החלו במלחמות נגדם. המוסלמים היו חלשים. הם רק הגנו על עצמם.

"אנשי פרס קיבלו על עצמם את האסלאם לא בכוח הזרוע אלא במעבר של דעות שנעשה על־ידי סוחרים. אגב, הם מחזיקים באסלאם גם היום יותר מהערבים עצמם, גם אם אני חולק כמובן על הפרשנות שלהם לדת. הפרסים, המוסלמים בהודו, המוסלמים במדינות בריה"מ לשעבר ובמערב סין, מחזיקים עד היום הזה באסלאם שקיבלו באופן התנדבותי. בכלל, רוב התפשטות האסלאם לא הייתה באמצעות החרב. ושיהיה ברור – אני לא בא להגן על שליטים מוסלמים שנקטו דרך של כיבוש ואלימות. כיבוש אסור בתכלית האיסור בקוראן".

השפעה על כלל העולם

האחמדיה היא עדה קטנה והליכותיה לא מאוד מוכרות. אני מבקש מהאמיר הישראלי לשרטט את אורח חייו של אחמדי טיפוסי. "עד גיל שבע אחריות החינוך מוטלת על ההורים", הוא אומר. "בגיל שבע הילדים נכנסים ל'ארגון ילדי אחמדיה' עד גיל 15. בגילאי 15־40 האחמדי משתייך לדרג 'המשרתים' – כמו שירות לאומי, עזרה לזולת. יש משפחות שמקדישות את ילדיהן לעדה לכל החיים, אחרים מתנדבים בכל מיני מקומות, כל אחד במסגרת יכולתו ומקצועו. יש לנו למשל הרבה רופאים באפריקה, שמשרתים את הקהילה שם. לכל קבוצת גיל יש מועצה, לנשים וגברים בנפרד. כל חבר בעדה תורם 6.25 אחוז מההכנסה החודשית שלו, ויש דרגה יותר גבוהה שבמסגרתה נכנס המאמין לתוכנית המקדישה מעשר מכל רכושו. אך כסף אינו מספיק, הדבר מותנה גם בהתנהגות נאותה".

יש בעדה אלמנט מיסיונרי?
"המטרה היא לחנך את העולם על ערכי מוסר ודאגה לזולת. יש שלוש דרגות של חסד בקוראן – צדק הוא הדרגה הנחותה ביותר. הדרגה השנייה היא לחכות לגמול. הדרגה הגבוהה היא להיות כמו אמא שמיניקה את ילדה ולא מצפה לתודה. סוויץ' שכזה יכול לשנות את העולם ב־24 שעות. אני אוהב את בני האדם כאהבת אם רחומה, ואפילו יותר. אם רק נשאף לדבר הזה בלבד, נשנה את העולם.

"משה רבנו לא שמע על המונח 'יהודי'. ישוע בן מרים לא שמע על משיחיות ונצרות. אותו דבר האסלאם. בואם של בני ישראל לארץ ישראל, למשל, הוא נבואה מהקוראן. בסופה של פרשת בני ישראל בקוראן, שנקראת גם 'מסע הלילה', אומר אלוהים: 'בני ישראל ישכנו בארץ באחרית הימים, יהיה קיבוץ גלויות'. ומפה אני פונה לבני ישראל – אלוהים עמד בהתחייבויותיו אליכם, האם אתם עומדים בהתחייבויותיכם כלפיו? המוסלמים, לצערי הרב, התרחקו מאוד מהדרך ואנחנו רואים את התוצאות. יש קריטריונים בקוראן לחברה שיש בה אמונה: 'תהיה ביניהם ידידות'. תראה מה קורה בכפרים הערבים בתוך מדינת ישראל, הפגאניות, הרציחות שמתרחשות כמעט כל יום".

זהו מסר מאוד רדיקלי בעולם של קיטוב ואינדיבידואליות.
"נכון, אבל יש לו השפעה. עובדה שלכל מדינות ערב היום כמעט יש קשרים סודיים עם ישראל. מה זה אם לא הגשמה של החזון שלנו לאחווה בין כל העמים. המסר הזה יחלחל, אחרת לא הייתי יושב איתך כאן אלא נהנה עם הנכדים".

יש גידול מספרי בתנועה בעולם?
"אנחנו מציעים את מה שיש לנו, ומי שרוצה ברוך הבא. נכון שהדרך לא קלה, ויש בה הרבה הקרבה מצד המאמין – אם זה מכספו, זמנו, ילדיו, ארגונים שונים; אבל זו האמונה שלנו, וכך אנחנו מתקרבים לאללה. גם העובדה שאני נאמן למדינה שבה אני חי אינה נובעת מהמדינה, אלא מאלוהים שאומר לי לאהוב אותה".

מדבר אל שני הצדדים

העדה האחמדית פרושה כיום בלמעלה ממאתיים מדינות ברחבי העולם. אני שואל את האמיר מוחמד שריף עודה האם ישנה חשיבות מיוחדת לסניף הישראלי, בהיותו ממוקם בארץ שקדושה גם למוסלמים. הוא משיב בשלילה, אבל כן נכנס לפרטים המייחדים את תפקידו מאמירים אחרים, ותוכך כדי כך גולשת השיחה בינינו לנושאים פוליטיים ואקטואליים.

"ישנה עלייה גדולה בהכרת האמונה שלנו בקרב ערביי האזור, ולשמחתי המסר של השלום הולך וגובר. אנחנו יוצאים נגד סכינאות ונגד הפגנות אלימות. מי שמכניס אבנים לאל אקצה ואומר שהוא מגן בכך על המקום – מספר סיפורי סבתא. אמרתי ליהודה גליק, אם אתה עולה להר הבית ויש שם אלימות, תבוא אליי ותתפלל אצלנו. אני גאה שיהודים מתפללים אצלי. הקוראן אוסר עלי לפעול נגד מישהו שרוצה להתפלל במסגד".

אתה אחראי על עדה שחיה תחת שלושה שלטונות שונים – ישראל, הרשות הפלשתינית וחמאס בעזה. איך חיים עם המציאות הזו בעדה שבה צריך לפי האמונה להיות נאמנים לשלטון?
"אני אחראי על הצד הדתי. בכל מקום אנשים צריכים להיות נאמנים לשלטון. הישראלים והפלשתינים עלו על הסולם של אוסלו, ואז הפלשתינים זרקו את הסולם ואמרו שהוא טמא. עשיתם הסכם, תעמדו בו. אל תשחקו. אבל יש לי לומר גם משהו למדינת ישראל. תראה את הסבב האחרון, כמה הוא עלה למדינה. כמה עולה טיל של כיפת ברזל שמשוגר לעבר רקטה שעלתה עשרים דולר. יש לזה תוחלת? אנשים צריכים לעשות סוויץ'. הסבב הזה הוא תעמולת בחירות, ואני נגד. כולנו יודעים שזה לא מביא לתוצאה נכונה. משביתים חצי מדינה, ילדים במקלטים, בשביל מה".

הרגו רב מחבלים. אין לזה הצדקה?
"מצוין, אבל האם מנעת בכך אלימות? אם רוצים באמת את טובת הכלל, אתם יודעים שזהו לא פתרון. כשאני מדבר עם אנשים בעזה שמדברים איתי על הניצחון שהשיגו מול ישראל, אני אומר להם – אז ניצחתם, עוד כמה ניצחונות כאלה ולא יישארו אנשים בעזה. זה הפתרון שלכם? אני מדבר באותה שפה אל שני הצדדים. יש פה חממה שמגדלת שנאה ואיבה. הרגת מישהו, יבוא מישהו אחר. זה הכול שטויות".

איך האחמדיה רואה את הסכסוך הישראלי־פלשתיני. מה הפתרון שלה, מה החזון?
"לכבד את ההסכמים. תראה את חיפה, את שכונת כבאביר, מופת לחיים משותפים. אני לא אומר דו־קיום אלא קיום אחד. גם בתת מודע אני לא חושב במונחים של יהודי וערבי. שכניי היהודים קרובים אליי אולי יותר מקרובי משפחה. ואני ערבי, פלשתיני, מוסלמי".

אז החזון הפוליטי הוא מדינה אחת?
"את זה יחליטו האזרחים, אני לא אומר מה בהכרח נכון. אבל עקרונית, אם בקנדה גרים יהודים וערבים יחד, למה פה לא? תכלס, לא משנה מי עומד בראש. אנשים רוצים לחיות בשלום ושקט. הפוליטיקאים הם אלה שקלקלו את הערכים. כל מי שנולד פה, זה לא אשמתו. ניחמתי את משפחת שורק בעפרה, אני בקשר עם הרב ריסקין מאפרת, נתתי דרשה בעתניאל – אני מגיע לכל מקום, ואומר בקול רם את מה שאני אומר גם פה. אני אומר את אותו הדבר בכל העולם".

לא מייאש לפעמים לראות את החזון מתרחק אל מול המציאות המדממת?
"אין ייאוש. אני יודע את טבע בני האדם, ואם לא הצלחתי מספיק זה רק כי אני לא עשיתי מספיק. אז אני משתדל, מדבר היכן שאפשר ועם מי שמוכן להקשיב. מי שמאמין באלוהים חי ופועל, אין לו בעיה להאמין שיש פתרון לכל בעיה".

איך מקבל אותך ציבור מוסלמי שלא חושב כמוך? יש איומים?
"יש התנגדות, כמובן. אבל אני מאמין בדרך ולא חושש, ויש הרבה שקיללו אותי בהתחלה ועכשיו הם חברים שלי. אתה לא מחזיר רוע ברוע, מחזיר אהבה".

שם משפחתו מרמז על כך – האמיר הישראלי של העדה האחמדית הוא גם בן משפחה רחוק של יו"ר הרשימה הערבית המשותפת, איימן עודה. "הוא מהחמולה", אומר האמיר, "גדל בעדה האחמדית, בשכונת כבאביר, ומבחינתי הוא אחמדי. האם הוא פעיל, לא? מגיע למסגד? לא. מי שנולד בבית אחמדי הוא אחמדי. שומר מצוות או לא, זה כבר משהו אחר".

מה דעתך על הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל?
"במצב שפוי ונורמלי אני נגד מפלגות דתיות או סקטוריאליות. אם האמונה שלי מחייבת אותי לשרת את כולם בלי הבדל, אז למה צריך מפלגות כאלה? המדינה בפלונטר בגלל אותה סקטוריאליות. אבל בפועל, במציאות, צריך מפלגות שיטפלו בדברים האזרחיים, ואכן יש לי ביקורת על חלק מהפעולות של המפלגה הזו. היא לא צריכה לעסוק בפן הלאומי, אלא בפתירת בעיות אזרחיות".