בסוכות האחרון, היה רגע אחד שבו הייתי עם פיתה ביד, בדרך מהכיור שבבית אל הסוכה שבחוץ כדי לברך "המוציא" ו"לישב בסוכה". באותו הרגע תפס אותי קרוב משפחה וביקש לומר לי דבר מה. סימנתי לו בסימן המוסכם שאיני יכולה לדבר עד שאשב בסוכה ואברך. אך הוא הסתכל עליי במבט ארוך ותהה בקול – אבל את הרי לא חייבת.
בסיטואציה אחרת על אודות שיח החיוב, יצא לי לדבר עם גבאי האמון על השאלות הקיומיות העומדות לפתחנו בחגים סביב בית הכנסת. שוחחנו על השאלות האם שומעים את החזן בעזרת נשים והאם כיסאות הנשים בעזרה נוחים וסדר המקומות ראוי והגיוני. אמר לי הגבאי: אחרי שאסיים לדאוג לכל הגברים שמגיעים לבית הכנסת, רק אז אגיע להתעכב על השאלות שלך. אתן אינכן חייבות להגיע לבית הכנסת ואינכן חייבות במניין, ולכן הגיוני שאדאג קודם למי שמצווה להגיע ולהתפלל.
וכך הותירו אותי שניים אלה לתהות עמוקות על אודות שיח החיוב בקיום מצוות בכלל ומקומן של נשים בבית הכנסת בפרט. וראו זה פלא, בשני המקרים ביקשו להשאיר אותי בחוץ בשם אותו שיח של "חובה" במקום לאמץ הן כאן והן כאן את המבקשות לקחת חלק בקיום מצוות ובתפילה בציבור.
לשאוף לשתי תפילות ביום
ברמה ההלכתית הפשוטה ביותר, נשים חייבות בשתי תפילות ביום. המשנה במסכת ברכות קובעת: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון". בגמרא ולאחר מכן בראשונים ובאחרונים דנים על החיוב הזה, שבהחלט היה עומד בספק לולא היה נזכר מפורשות. ומציעה הגמרא הסבר – "רחמי נינהו", התפילה היא זמן בקשת רחמים ועל כן הן נשים והן גברים חייבים בה מדי יום.
אם משום כך ואם מסיבות אחרות (כגון רש"י שסובר שתפילה היא מצוות עשה דרבנן ונשים חייבות בה בכל מקרה גם אם הזמן גרמה), רוב ככל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, סבורים שנשים חייבות מלכתחילה בשתי תפילות ביום. אם כך נשים שאינן נמצאות בטווח השנים שבהן הן טרודות בגידול ילדים, יציאה לעבודה ושאר עיסוקי יום יום שעלולים להקשות על קיומן של שתי תפילות סדירות ביום, צריכות לשאוף לדרך הלכתחילה של הרי"ף, רש"י, השולחן ערוך והמשנה ברורה ולהתפלל (גם אם באופן חלקי) שתי תפילות ביום. לשם אנו צריכים לחנך את בנותינו, את תלמידותינו ואת עצמנו וזו צריכה להיות הדרך הברורה.
אולם בנים נשלחים לתפילה מגיל צעיר. בנות פחות. בבתים רבים נהוג בשבתות ובחופשים להעיר את הבנים ולדרוש מהם להתחיל את היום בתפילה בבית הכנסת, ואילו את הבנות לא מרגילים לכך ובוודאי זה לא נדרש מהן. כאחת שגדלה בבית שמעולם לא נעשה בו החילוק הזה, אני משתוממת פעמים רבות אל מול מנהג זה. הרי גם אם נאמר שנשים פטורות מ"זמן" התפילה, הרי שאין שום סיבה לפטור אותן מהתפילה עצמה. ואיזה מסר אנו מעבירים לבנות בכך שאותן אנו משאירים במיטה עד שעות מאוחרות? שתפילתן חשובה פחות, אולי שהיא אינה חשובה כלל?
בית הכנסת צריך להיות מתאים לנשים בדיוק כמו שהוא צריך להיות מתאים גברים. עוד בשעת בנייתו (או אלתורו במקלט השכונתי) צריך לחשוב כיצד בשעת תפילות שבת וחג נשים תהיינה חלק בלתי נפרד
בוודאי יש כאלה שלא שולחים את הבנות לבית הכנסת ועדיין מחנכים אותן להתפלל בבית, אולי כהשלכה ממעשי האם שפעמים רבות מתפללת בבית מכורח הילדים הקטנים, אך בעיניי האמירה הזאת בעייתית. האם מתפללת בבית כיוון שזה הצורך כרגע. הבת יכולה וצריכה ללכת לבית הכנסת, כיוון שגם אם היא אינה מחויבת במניין הרי שבוודאי היא מרוויחה מעצם היותה שותפה לתפילה בציבור ולהשראת השכינה בו.
מרכז קהילתי
איני רואה בבית הכנסת רק את אותו מבנה שאמור להכיל עשרה אנשים המתכנסים למניין, אלא הרבה מעבר לכך. כמובן שיש להבדיל בין תפילות יום חול אשר במרבית הפעמים לא מכילות את כל הקהילה מסיבות טבעיות לבין תפילות שבת וחג. הרי לו היו תפילות השבת והחג חלק מהשיח הטכנו־הלכתי סביב חיוב אשר משאיר "מחוץ למסגרת" את כל מה שאיננו חייבים לעשות, היו תפילות השבת והחג דומות לתפילות היום יום המהירות וחסרות הפיוטים והמנגינות.
בשבת ובחג הופך בית כנסת לחזות פניה של הקהילה המונה אנשים, נשים וטף. כולם מתכנסים לבית הכנסת, והתפילה עצמה הופכת להיות מקומה של הקהילה לעבוד את ה' בשמחה, לשמוח בשמחת חבריה ולהשתתף באירועים נוספים. היא גם המקום שבו אנו יכולים להתחבר לתפילה מתוך מקום מורגש יותר בנפש מאשר החיבור היומיומי שלעיתים קשה וטכני יותר.
בית כנסת הוא לב ליבה של הקהילה. בו עולה מי שניצל מתאונה ומברך הגומל, והקהל עונה לו – מי שגמלך טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה. בבית הכנסת מכריזים בדרכה של הקהילה על הלידות של אותו השבוע, ומברכים את הרך הנולד והיולדת בברכת רפואה שלמה. שם מברכים את המגיעים למצוות (האם גם את המגיעות?) ולעיתים גם את אלה שהגיעו לגיל בינה, גבורות וכן הלאה. כיצד ניתן בכלל להכניס למקום הזה את שיח החיוב? הרי ברור שמה שקורה בתפילות השבת והחג בבית הכנסת הוא למעלה מכל חיוב.
בית הכנסת צריך להיות מתאים לנשים בדיוק כמו שהוא צריך להיות מתאים גברים. עוד בשעת בנייתו (או אלתורו במקלט השכונתי) צריך לחשוב כיצד בשעת תפילות שבת וחג נשים תהיינה חלק בלתי נפרד. לא מאחור במקום שלא שומעים, לא במקום שאין מזגן, לא בחוץ ליד הדלת, ממש חלק בלתי נפרד. הבימה צריכה להיות במרכז בית הכנסת ולא במרכז עזרת הגברים, ארון הקודש במקום שבו ניתן לראות אותו והחזן במקום שבו ניתן לשמוע אותו. נשמע טריוויאלי, אבל לא תמיד זה ככה.
בואו נתחיל להתייחס לבית הכנסת כמקומה המרכזי של הקהילה, כמקום שבו אנשים, נשים וטף עובדים את ה' בשמחה ובשותפות ראויה, כמקום שמונגש לכולם – נכים, בעלי צרכים וגם נשים. כמקום שרואה את כל חלקי הקהילה הבסיסיים ביותר ואלה שצריכים מבט נוסף. בואו נפסיק עם שיח החיוב. בואו ניתן מקום לכולם.
מוריה תעסן מיכאלי היא עמיתה במכון למנהיגות תורנית במדרשת לינדנבאום
