ציונות נוסח עמק הסיליקון

אני זוכר היטב את אותו היום. עמדתי מול החלון במשרד שלי בסן פרנסיסקו, בתחילת שנות ה־2000, וראיתי הפגנה פרו פלשתינית ואנטי ישראלית ברחוב. ירדתי עם כמה מחבריי במשרד שבו עבדתי לרחוב כדי לראות את ההפגנה מקרוב. המפגינים צעקו "מהנהר עד לים, פלשתין תהיה חופשית".

במילים הללו פתח זאק בודנר, מנכ"ל ה־JCC – המתנ"ס היהודי־ישראלי של פאלו אלטו – את כנס Z3 שהתקיים השבוע. בודנר נזכר בכאב במה שראה שם: המפגינים שרפו דגלי ישראל. רציתי להיכנס להפגנה ולעצור אותם. למזלי חבר שלי מנע ממני לעשות זאת. אבל כשההפגנה הסתיימה, חזרתי לשם לאסוף את השאריות של דגלי ישראל. תליתי את אחד הדגלים שמצאתי, שרוף כולו, על הקיר במשרד שלי, כדי להזכיר לעצמי על מה אנחנו נלחמים.

בודנר משתף את הקהל בדאגותיו. הוא מסביר שזה היה הרגע שבו הבין שיש לעשות משהו בעניין היחסים שבין ישראל ליהודי ארה"ב: "יותר ויותר יהודים אמריקנים התחילו להגדיר את יהדותם על פי הנושאים ששנויים במחלוקת עם ישראל. עובדה זו הובילה לנתק עם ישראל ולמלחמות בינינו", הוא אומר בדאגה. "יש יהודים אמריקנים שאומרים לישראלים: ככה אתם צריכים להתנהג. מאידך גיסא, הרבה ישראלים אומרים לנו: אתם לא תהיו יהודים בעוד דור בגלל נישואי תערובת, אנטישמיות והתבוללות. יש שרים ישראלים שאומרים שנישואי תערובת הם השואה הבאה. אנחנו חייבים למצוא דרך חדשה ליצור קשר עם היהודים בישראל, להבין את הבדלים בינינו ולהתרומם מעל זה ולקיים שיח אמיתי".

בודנר הוא אחד ממייסדיו של כנס Z3, המתקיים זה חמש שנים. מדובר במעין תנועה חדשה, שנולדה באופן אירוני בפאלו אלטו, קהילה שרוב החברים בה הם עובדי עמק הסיליקון, יהודים אמריקנים וישראלים כאחד. בודנר מתגאה בכך שלפני חמש שנים, יחד עם שותפים ותומכים נוספים, הם ייסדו את תנועת "ציונות 3.0", וכעת ישנם מרכזים יהודים נוספים אשר ביקשו לאמץ את הפורמט, ולקיים אף הם אירועים העוסקים בציונות של שנות ה־2000. "חשבנו שאנחנו רק צריכים לנהל שיח בין ימנים לשמאלנים, דתיים וחילונים, אבל היום אנחנו כבר תנועה בינלאומית", הוא אומר.

בפתיחת דבריו בנאום הכריזמטי שלו בודנר חוזר על מנטרה ששמעתי הרבה בהמשך הכנס: "לראשונה אי פעם בהיסטוריה היהודית יש לנו מולדת חזקה ותפוצה חזקה", הוא אומר על ארה"ב. "כל אחת מהקהילות תורמת בדרכה שלה לעם היהודי, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך הנכונה לתקשר בדור השלישי של הציונות. כשנופלות פצצות בישראל, אנחנו כאן בארה"ב מרגישים את הכאב. כאשר יהודים נורים למוות בפיטסבורג או בפריז – יהודים ישראלים בוכים איתנו. אנחנו גוף אחד, משפחה אחת. כמובן שאנחנו לא מסכימים על כל נושא, אבל תראו לי משפחה שאין בה אי הסכמות. אנחנו קוראים לאחדות, לא אחידות".

שמעתם נכון. התנועה הציונית החדשה הזו יוצאת מתוך נקודת הנחה שישנם שני מרכזים יהודיים, לכאורה שווים, אשר צריכים לנהל ביניהם יחסים. יהודים רבים בישראל, אולי רובם, יראו בישראל את המרכז, ובשאר הקהילות "תפוצה" או אפילו "גלות"; אך כאן בפאלו אלטו מסתכלים על הדברים אחרת.

עברית במקום ישראל

במהלך השנים שמעתי אנשים מדברים בצורה כזו, אך לא בצורה ממוסדת. המחשה לדברים אלה קיבלתי במהלך פאנל בכנס שאותו הובלתי, ובו השתתפו מייקל קופלו ממכון המחקר הוושינגטוני IPF, ד"ר דניאל גורדיס, סגן נשיא המרכז האקדמי שלם, וחברת הכנסת לשעבר רחל עזריה. הבסיס לדיון היה ספרו החדש של גורדיס, שיצא לאור בשפה האנגלית, We Stand Divided, אשר מדבר על הנתק שיש בין יהודים אמריקנים ליהודים בישראל.

דבריו של קופלו היו חדים מאוד, וגרמו לי למחשבות והרהורים בנושא. "בקהילה היהודית־אמריקנית ישראל הייתה פעם הגורם המאחד. כיום המצב הפוך. לדעתי יהודים אמריקנים לא צריכים לחבק את האנטי ציונות, שקיימת בצורה מועטה, אלא לגרום לכך שהזהות שלנו לא תוגדר רק מהיחס שלנו לישראל. אחרת, אם אנחנו לא מסכימים עם ישראל, וזו הזהות היחידה שלנו, אז יהדות ארה"ב תתפרק", אמר קופלו בדרמטיות. "אני חושב שיהדות ארה"ב צריכה למשל ללמוד שפה משותפת עם הישראלים, עברית. ולדעתי לימוד העברית לא מחייב התעסקות תמידית בישראל".

הופתעתי מדבריו, ושאלתי: איך תלמד עברית כשפה חיה ועדכנית מבלי לעסוק בישראל? הרי זו השפה הרשמית של המדינה היהודית. "אני לא אומר להוציא מהלקסיקון את המילה ישראל, אבל לא להתמקד רק בה. ישראל מאפילה על שאר הנושאים, ולטווח הארוך זה לא טוב לנו". קופלו לא נשאר רק שם: "מבחינתי, שכל יהודי ארה"ב ילמדו תורה. אנחנו צריכים משהו שיאחד אותנו. אצל הישראלים זה שונה, עצם זה שאתה חי שם מגדיר אותך כיהודי בצורה כזו או אחרת. העם מוגדר יותר בישראל".

אלא שאז המשיך קופלו במניפסט המעניין שלו: "יהדות ארה"ב צריכה להבין שהיא פרויקט נפרד ממדינת ישראל. הזהות היהודית לא צריכה להיות מאופיינת רק ביחסה עם ישראל. ישראל צריכה להיות חלק גדול בזהות, אבל לא היחיד. תחשבו על זה שהכינוס היהודי הגדול ביותר בארה"ב הוא ועידת איפא"ק – שהוא לא בהכרח כנס שעוסק ביהדות, אלא בישראל. אף ארגון יהודי לא יצליח להביא 20 אלף יהודים אמריקנים לכנס סביב נושא אחר".

עזריה דווקא הפצירה בקהל ואמרה: "תפסיקו לקחת את הפוליטיקאים שלנו כל־כך ברצינות. גם אם פוליטיקאי ממש לא בכיר מדבר עליכם בצורה שלילית – תבינו שהוא עושה זאת כי הוא פונה לבוחרים שלו". עזריה התייחסה לאמירותיו של בודנר על שרים ורבנים מישראל שדיברו בצורה כזו או אחרת על יהודי ארה"ב. היא מתייחסת למערכת היחסים של ישראל וארה"ב כמערכת יחסים זוגית של בעל ואישה.

"בשבת אחת אני מתפלל במניין האורתודוקסי ובשבת שלאחר מכן אני מתפלל במניין השוויוני וכן הלאה. במהלך כל שבעת החודשים האלה בבוסטון לא שמעתי פעם אחת
דבר תורה עם המילה ישראל"

"השלב הראשון בטיפול הוא לראות אם אחד מבני הזוג עובר משהו בעצמו. למשל, אנחנו כיום מגדירים את יהדותנו בישראל. גם הקהילה היהודית־אמריקנית מתמודדת עם הרבה מאוד אתגרים. לישראלים היו תירוצים עד כה: מלחמות, טיפול בכלכלה. כיום אנחנו בישראל מנסים להגדיר מהי יהדות ישראלית". עוד אמרה שהזרמים הפרוגרסיביים לא יצליחו, לדעתה, בישראל. "לפעמים יש יהודים אמריקנים שחושבים שעוד מעט הישראלים יפקחו את עיניהם ויהיו רפורמים או קונסרבטיבים. אז צר לי, אבל התנועות האלה הוקמו עבור יהודים בתפוצות, ולא בהכרח מתאימות לישראלים".

עזריה אף הקשתה על קופלו, שאמר שהכינוס הגדול ביותר הוא איפא"ק, ואמרה שבראש השנה וביום הכיפורים מגיעים מיליוני יהודים לבתי הכנסת ומתפללים יחד – אמנם לא באותו המקום, אך באותה הצורה. קופלו השיב בציטוט של העיתונאי היהודי־פרוגרסיבי פיטר ביינהרט בעניין נושא התפילה בארה"ב: "לדבריו, הבעיה היא שיהודים אמריקנים מגיעים לבית הכנסת בעיקר בראש השנה וביום כיפור, במקום להגיע לתפילה עם הילדים סביב חגים יותר ידידותיים כגון סוכות או פורים, חגים כיפיים ומשמעותיים. הרי ילדים משתעממים מלהיות שש שעות בבית כנסת עם דרשה ארוכה". במקום איפא"ק, קופלו היה שמח שהכנס הגדול ביותר יהיה סיום הדף היומי.

גורדיס הסכים עם קופלו בנושא. "כמישהו שנולד וגדל כאן בארה"ב, שני שליש מחיי חייתי כאן, הבעיה עם היהדות האמריקנית היא שאם תוציא את ישראל – אין ליהודים ממה להתרגש. מערכת היחסים תמות בינינו אם צד אחד לא יתרגש ולא יהיה לו עניין. אז אמנם יהודי ארה"ב מתפללים בבית כנסת ביום כיפור, אבל האם זו התשוקה שלהם? לא. אין הרבה דברים שאפשר להכניס במקום ישראל ביחס לתשוקה של יהודים אמריקנים".

גורדיס מספר שבשבעת החודשים האחרונים הוא גר באופן זמני באזור בוסטון, ומדי שבוע הוא מחליף בין שני בתי כנסת: "בשבת אחת אני מתפלל במניין האורתודוקסי ובשבת שלאחר מכן אני מתפלל במניין השוויוני וכן הלאה. במהלך כל שבעת החודשים האלה בבוסטון לא שמעתי פעם אחת דבר תורה עם המילה ישראל. זה יכול להיות בגלל אחת משתי סיבות: הראשונה היא שבגלל החיכוך הם מעדיפים שלא להיכנס לכך. השנייה היא שישנם בתי כנסת רבים שיש להם חוקים או הנחיות לדוברים שלא להתייחס לישראל".

וגורדיס ממשיך: "כישראלי זה מעציב אותי, אבל זה לא אומר שזה לא לגיטימי. אם תוציא את ישראל מהמשוואה, על מה יתווכחו? הרי אתה מתווכח רק על מה שחשוב לך. אני לא מכיר הרבה נושאים יהודיים שהקהילה היהודית־אמריקנית מתווכחת עליהם, שלא קשורים לישראל. זה מלחיץ אותי מאוד. ליהודים תמיד הייתה בשורה לעולם. אנחנו חייבים לדבר בצורה שונה, לחזור לשורשים ולמקורות שלנו".

גשר בין המרכזים

בכנס עצמו השתתפו כאלף יהודים וישראלים־אמריקנים מהאזור. על פי ההערכה, חצי מהנוכחים היו מהקהילה היהודית־ישראלית וחצי מהקהילה היהודית־אמריקנית. 30 דוברים הוטסו במיוחד מישראל, לצד 30 נוספים מארה"ב והעולם. למרות שרוב הנוכחים לא שומרים על כשרות, ב־JCC החליטו שכל האירוע יהיה כשר, והמארגנים אף בנו אוהל ענק שיכול להכיל את מספרם הרב של הסועדים. אלא שבאותו היום המשאית עם האוכל הכשר מסן פרנסיסקו נגנבה, והם נאלצו למצוא פתרונות של הרגע האחרון כדי להאכיל אלף אנשים. לכנס הגיעו גם בכירים ממרכזים יהודיים בערים שונות ברחבי ארה"ב שביקשו לאמץ את מודל Z3 בקהילותיהם. בין השאר נאמו והשתתפו ציפי לבני, פרופ' רות גביזון והרב יצחק (ייץ) גרינברג.

באופן לא מפתיע, לבני התייחסה לניכור כלפי יהודים שהממסד הישראלי לא מכיר בהם. "מה זה אומר להיות מדינת הלאום של העם היהודי אם אתה אומר ליהודים מחוץ לישראל – אתם לא חלק מאיתנו?", שאלה. אך למרות זאת, בפועל רוב הפאנלים עסקו דווקא בצורות שבהן ניתן לשמור על קשר ושיח. גביזון כבשה את הקהל ואמרה בין השאר שלדעתה "היהודים בישראל שחושבים שהם היהודים האותנטיים היחידים לא מבינים את המסר של היהדות".

 הרב אמיתי פריימן: "שאלו אותנו: לדון בציונות בפאלו אלטו? אז התשובה שלי היא שהציונות נולדה בבאזל, ויש משהו מחוץ לישראל שמאפשר שיח כזה. הציונות היא שאיפה לעולם יותר טוב עבור יהודים. השאלה היא מהי הציונות היום, אחרי שהגשמנו את החלום הציוני"

בכנס היה כאמור תמהיל של ישראלים שהיגרו לאזור. רובם, לפחות כרגע, רואים את חייהם שם בצורה זמנית. עם זאת, רבים מהם לא מרגישים צורך להתנצל על שהותם בארה"ב, והמילה "יורדים" לא נמצאת בלקסיקון שלהם. במקביל, היו בקהל הרבה יהודים אמריקנים פרוגרסיביים, אשר נולדו וגדלו בחוף המערבי של ארה"ב. רובם היו מבוגרים מאוד והיה קשה למצוא צעירים בקהל. האם זה בגלל שהמילה ציונות עבורם היא מורכבת או שלילית? האם לצעירים אין סבלנות לכנסים? כל התשובות נכונות.

מנהל הפרויקט הוא הרב אמיתי פריימן, שהוסמך לרבנות בישיבת "חובבי תורה" המזוהה עם הרב אבי וייס האורתודוקס, הנחשב ליברלי ופורץ דרך. הרב פריימן הוא ישראלי, בן למשפחה דוברת אנגלית בישראל, שחי בשנים האחרונות בארה"ב. אני מנסה להבין ממנו את ההתעקשות על הסיסמא של הפרויקט, המדברת על שני מרכזים יהודיים שווים: "זה חצי בצחוק וחצי ברצינות. בסוף זו סיסמא. האם זה לחלוטין המודל שלנו? לא במאה אחוז. מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש מספר כמעט זהה של יהודים בישראל ובארה"ב. לכל הפחות אלה שני המרכזים. ברור שיש מרכזים נוספים, אבל שני אלה נותנים את הטון כעת וכנראה בשנים הקרובות".

הוא עצמו נזהר מהשימוש במילה "תנועה", אם כי בכל הכתבות שפורסמו בנושא, ואפילו בנאומו של בודנר, מילה זו היא שמגדירה את הפעילות. "Z3 הוא בעצם פלטפורמה ומודל לאינטראקציה בין אנשים ונושאים מסוימים. מבחינתנו זה יכול להיות כנס, פאנל, פודקאסט ועוד".

אבל מה החידוש כאן, הרי ישנם כנסים כמו איפא"ק או ה־GA של הפדרציות היהודיות – שם מתנהל שיח בין יהודים אמריקנים ויהודים ישראלים.

"איפא"ק הוא ארגון פוליטי שקורא להשפעה פוליטית ביחס לישראל. הרבה מהארגונים עוסקים בהסברה ובמדיניות כלפי ישראל, אבל אין שם שיח אמיתי. ה־GA וכנסים אחרים היו יכולים להיות מה שאנחנו עושים – אבל זה לא ממש כך".

בכנס עצמו, אגב, לא השתתפו דוברים חרדים. פריימן מסביר: "עולה שאלה לגבי פרופיל הדובר שיכול להיות בכנס – האם לאפשר לנוצרי ציוני לדבר? זו שאלה. ומה לגבי חרדי שהוא לא ציוני קלאסי? התשובה שלי היא שמי שמוכן לדבר על ציונות, אני מוכן שיבוא. אך לא כולם מסכימים איתי".

ציונות שאחרי הציונות

אתה הרי ישראלי. מה תגיד לישראלי שקורא את הכתבה ושואל את עצמו: שני מרכזים יהודיים? יש רק מרכז אחד, והוא ישראל.

"קיבלנו ביקורת על כך. שאלו אותנו: לדון בציונות בפאלו אלטו? אז התשובה שלי היא שהציונות נולדה בבאזל, ויש משהו מחוץ לישראל שמאפשר שיח כזה. הציונות היא שאיפה לעולם יותר טוב עבור יהודים. ישראלי ממוצע שקם בבוקר לא נשאל אם הוא בחר לעלות לישראל, כי הוא נולד וגדל שם. האם אותו ישראלי הוא ציוני יותר מיהודי שחי כאן בפאלו אלטו את הנושא ומתעמק בו? השאלה היא מהי הציונות היום, אחרי שהגשמנו את החלום הציוני".

פגשתי כמה יהודים בסן פרנסיסקו שאמרו שהם לא היו מוכנים להגיע לכנס כזה שעוסק בציונות, כיוון שמדובר בתנועה גזענית.

"נכון, יש יהודים רבים שחושבים כך באזורים האלה. אולי דווקא בגלל זה חשוב לקיים כאן את הכנס הזה. זו גם אחת הסיבות לכך שהמילה 'ציונות' לא בולטת בכותרת". לסיום, פריימן מקווה שהתנועה שבראשה הוא עומד תצליח לגרום לשינוי השיח: "אם נצליח לגרום לאנשים לדבר על חידוש החיים היהודיים שלהם, לא משנה מה הזרם שלהם – הצלחנו".

"הכי פשוט להסביר שהציונות החדשה מתחילה כאן כיוון שאנחנו עמק הסיליקון, הבית לאנשים הכי יצירתיים וחושבים בעולם. כמו בתחומים אחרים, אנחנו לא עושים שום דבר בצורה המיושנת והקלאסית, אלא אוהבים להקדים את המחר

אחרי הכנס אני מתיישב עם בודנר ומנסה להבין מעט יותר את העיקרון של "שני מרכזים יהודיים". הוא מסביר: "אנחנו בעצם מממשים את החזון של אחד העם, אשר חזה שרוב היהודים לא יעלו לארץ, אך ישראל תהפוך בית לרנסנס של תרבות יהודית, והקהילות בתפוצות רק ירוויחו מהיישוב מחדש של ארץ ישראל. והוא צדק, אך ישנו יוצא מהכלל אחד: רוב הקהילות היהודיות בתפוצות נעלמו או הפכו לקטנות וחלשות. הקהילה היהודית בצפון אמריקה הגיעה למצב כה ייחודי של ביטחון ונוחות, המאפשרים לנו ליצור יהדות חדשה שפורחת.

"אז כעת", מצהיר בודנר, "יש לנו כאן מרכז שני. במידה מסוימת זו המשכיות של היהדות שפרחה באירופה לפני השואה: הרי בשנות ה־20, בקרב יהודי פולין היו מגוון צורות של קיום היהדות והציונות. 80 שנה לאחר מכן אנחנו ממשיכים את מה שהם החלו באירופה, אך עולים לשלב הבא. היהדות בצפון אמריקה מגיעה ממקום שבו האוניברסליות היא במרכז, ואילו בישראל הפרטיקולריות היא במרכז. אם נאפשר זאת, שתי צורות הקיום הללו יכולות להשלים זו את זו".

איך אתה מסביר את העובדה שהתנועה החדשה הזו מתחילה דווקא בפאלו אלטו – הרי רוב המסורות והזרמים החדשים נולדים כמעט תמיד באזור ניו יורק.

"הכי פשוט להסביר שהציונות החדשה מתחילה כאן כיוון שאנחנו עמק הסיליקון, הבית לאנשים הכי יצירתיים וחושבים בעולם. כמו בתחומים אחרים, אנחנו לא עושים שום דבר בצורה המיושנת והקלאסית, אלא אוהבים להקדים את המחר. אנחנו אוהבים לשבור את תקרת הזכוכית, לפרוץ קדימה, לכן זה לא מפתיע שדווקא אצלנו חשבו על מודל חדש לקשר בין ישראל והתפוצות".

אלא שיש עוד כמה סיבות לכך שהכנס, שגרם להיווצרות התנועה הזו, מתקיים דווקא שם. "ישנה קהילה עצומה של ישראלים המתגוררים כאן – יש המעריכים שכ־50 אלף מתגוררים בקרבה אלינו. הישראלים־האמריקנים מבינים את המשמעות של רגל בעולם היהודי־אמריקני ורגל בעולם היהודי־ישראלי. הם אלה שסייעו לנו להבין את המציאות הציונית החדשה הזו".

הסיבה האחרונה שבגללה בודנר עצמו החליט ללכת על הכיוון הזה היא לדבריו "אישית". הוא ממשיך את דבריו מהנאום בפתיחת Z3 ומסביר: "לפני מספר שנים, בעת הוויכוח הגדול סביב החתימה של ארה"ב על ההסכם עם איראן, הבאתי ל־JCC נואמים שונים שהסבירו למה מדובר בעסקה גרועה. אחד מחברי ההנהלה שלנו שאל אותי אם הייתי מוכן להביא דובר שידבר על כך שההסכם עם איראן חיובי – ויריתי בחזרה 'ברור שלא. אתה משוגע?'. הוא השיב לי שהוא מבקש ממני לחשוב על זה, אם ה־JCC שלנו הוא אכן 'כיכר העיר' כפי שאני תמיד מגדיר אותו". לבסוף החליט בודנר על פשרה. "החלטתי לקיים פאנל שבו השתתפו שניים התומכים בהסכם ושניים המתנגדים לו. כ־700 יהודים מקומיים השתתפו באירוע, והוא התקיים בצורה מאוד מכובדת ולא מתלהמת. אז הבנו לראשונה שאנחנו צריכים לעשות את אותו הדבר בנושא ישראל – וכך התחלנו את הכינוס השנתי של Z3".