ברשימה הנוכחית אני מבקש להעלות מחשבות על אחד הקשיים הגדולים בקיום היהודי המודרני: הניתוק מהמסורת היהודית. תופעה זו איננה מתייחסת למכלול העם היהודי אלא רק לחלק ממנו. כידוע, העם היהודי איננו הומוגני. יש בו צבעים שונים, השקפות שונות, זרמים שונים. חלק לא קטן ממנו מנותק כיום מהמסורת. וכשאני מדבר על מסורת אין כוונתי דווקא למסורת הדתית, אלא למסורת המהווה בסיס לזהותו ולקיומו של כל אדם וכל עם.
בדרך כלל, התשובה לשאלה הפשוטה מהו יהודי, או מדוע אני יהודי, מוסברת באופן ברור על ידי הזיקה למסורת, לעבר, לתרבות היהודית, לתנ"ך ולמקורות היהדות. אולם אנו עדים כיום לכך שחלק גדול מהעם היהודי איננו שם. רבים וטובים המגדירים את עצמם יהודים והם בנים לאם יהודייה אינם מכירים ומוקירים את המסורת היהודית. מדובר ביהודים שאינם דתיים, אינם מסורתיים, אינם רפורמים או קונסרבטיביים ואינם חילונים, אלא פשוט מנותקים לגמרי מהמסורת – יהודים ללא מסורת, יהודים מרוחקים, יהודים לא משויכים, יהודים "צפים", יהודים שזהותם היהודית היא חלשה ולא ברורה וכמעט לא קיימת.
ריחוק מן המסורת
במשך אלפי שנות היסטוריה יהודים שמרו על זהותם ויהדותם באופן טבעי. הם היו יהודים כפי שהם נשמו ואהבו, ללא שאלות פילוסופיות. הם היו יהודים כיוון שאבותיהם היו יהודים וירשו את האמונה היהודית והרגישו צורך להוריש אמונה זו לבניהם אחריהם. אולם בתקופתנו השרשרת מתחילה להינתק. ההמשכיות היהודית איננה מובנת מאליה. העברת האמונה והמסורת היהודית מדור לדור אינה טבעית ופשוטה אלא דורשת הסבר ושכנוע. השאלה מהי יהדות ומדוע עליי להמשיך לקיימה בחיי האישיים ובמשפחתי הופכת לשאלה לגיטימית הדורשת תשובה רלוונטית.
ובמילים של טוביה החולב ב"כנר על הגג":
מסורת! מסורת! מסורת!
מסורת, בזכות המסורת הצלחנו לשמור על
שיווי המשקל שלנו, הרבה מאוד שנים.
כאן באנטבקה הקטנה שלנו יש לנו מסורת לכל דבר:
מה לאכול, איך לעבוד, איך לישון, מה ללבוש….
אז עכשיו בטח תשאלו: איך התחילה המסורת הזאת?
אני אגיד לכם: אין לי מושג.
הריחוק של רבים מיהודי התפוצות מהמסורת לא נוצר מתוך ניכור כלפי המטען הרוחני של מורשת העבר ולא מתוך אידאולוגיה אלא מתוך חוסר ידיעה והיכרות, מתוך כך שלא נוצר חיבור נפשי עם ההיסטוריה היהודית. בשעה שדורות קודמים הכירו את מקורות היניקה של התרבות היהודית, נולדו דורות של יהודים לתוך חלל ריק, למציאות שרחוקה ממורשת ישראל סבא, ללא קשר אל המקורות, אל התנ"ך, אל המסורת, אל מנהגים; ללא דו שיח יהודי, ללא פרשנות למקורות היהדות, ללא טעמים של הקולינריה היהודית, ללא מסרים שיהיו משמעותיים עבורם כיהודים, ללא ישיבה משותפת בשולחן הסדר או השתתפות בכל נדרי ונעילה בבתי כנסיות מכל זרם שהוא. ללא יניקה וללא הכרה.
פעמים רבות פניתי ליהודים בקהילות שבהן שימשתי ברבנות והצעתי להם לומר קדיש לאחר מות יקיריהם. התגובה הראשונית הייתה "לומר מה? מה זה קדיש?". יהודים אלו לא ראו את אביהם אומר קדיש על הסבא ולא ידעו על מה אני מדבר. כלות צעירות התבקשו לטבול במקווה לפני החופה והן השיבו בלאו, שכן לא שמעו מעולם מאִמותיהן או סבותיהן על מנהג מוזר זה. בשיעורים שונים הזכרתי דמויות תנכ"יות או את י"ב שבטי ישראל, וקהל השומעים מעולם לא שמע עליהם. הוא אשר אמרתי, ריחוק וחוסר ידיעה, יתמות יהודית.
הניתוק של יהודים אלו מהמורשת היהודית מזכיר לי את הסיפור החסידי המפורסם על הרבי שכאשר היו צרות לישראל היה הולך ליער, מדליק מדורה ומתפלל תפילה מיוחדת, וכך עברו הצרות ונעלמו כלא היו. בנו הלך ליער והדליק מדורה והתפלל, אבל לא ידע את המקום המדויק שבו התפלל אביו. נכדו של הרבי הלך ליער אבל לא ידע שעליו להדליק מדורה, עד שנינו של הרבי לא ידע את המקום ביער, לא ידע שעליו להדליק מדורה וגם לא הכיר את התפילה שעליו לומר כדי שהצרות ייעלמו.
חלק מהעולם היהודי מתקיים על פי המסורת. אבל מה קורה עם חלקו האחר של העם היהודי? כיצד אפשר לקיים או לחדש את החיים היהודיים כאשר יש שבירת רצף בדורות היהודיים? כיצד אפשר לקיים את המסורת כאשר אין "והגדת לבנך"? אנו מדברים על הערך של המשכיות יהודית, אבל כיצד אפשר לדבר על המשכיות אם אין מה להמשיך? אם הדרך אבדה? כיצד אפשר להמשיך בדרך אם אבדה הדרך?
לימוד יהדות מבראשית
היהדות היא למעשה דו שיח עם העבר, עם המסורת, עם המצוות, עם התרבות, עם הסיפורים והאגדות. בכל דור ודור יהודים למדו תורה, פירשו את התורה ויצרו המשכיות, שייכות ומשמעות יהודית.
הזהות היהודית אינה נולדת יש מאין. היא מבוססת על מסורת העבר, על רצף היסטורי, על מושגי יסוד יהודיים, על זיכרון. המסורת יוצרת רציפות בין־דורית והרציפות מקנה ביטחון ליחיד ולחברה. הרציפות הופכת את היחיד והחברה לחוליה בשרשרת ומשיבה על שאלת מאין באת ולאן אתה הולך. הרציפות יוצרת קביעות וכבוד לעבר. כפי שכתב פרופ' אליעזר שבייד בספרו "היהודי הבודד והיהדות": "שאלת הזהות היא שאלת היחס לעבר ולעתיד, שאלת 'מי אני' היא שאלת מאין באתי ושאלת לאן אני הולך" (עמ' 32).
המסורת יכולה להישמר מתוך רציפות בין דורית ומתוך היחסים הבין דוריים. הדוגמה הטובה ביותר היא לדעתי השפה המדוברת. הלשון אינה המצאה של היחיד או של דור אחד. היא נוצרת מתוך האינטראקציה הבין דורית. השפה מועברת מדור לדור, מאבות לבנים, וכל דור מוסיף ממד נוסף לשפה. כך לדעתי מן הראוי שיהיה גם במסורת בכלל ובמסורת היהודית בפרט.
המסורת היא מעין מרוץ שליחים, שבו מקבלים את המקל מהדור הקודם ומעבירים אותו לדור הבא. כפי שכתב הרב יהונתן זקס:
העובדה שמי מאתנו נולד יהודי איננה עובדה גרידה. הדבר התרחש משום שיותר ממאה דורות של אבותינו החליטו להיות יהודים ולהעביר את הזהות הזאת לילדיהם, ובכך כתבו את סיפור ההמשכיות המופלא ביותר שידע העולם…. לא הגעתי משום מקום, יש לי עבר, ואם עבר יכול לצוות, הרי שהוא מצווה עליי. הנני יהודי משום שרק אם אשאר יהודי, יוסיף לחיות בי סיפורם של מאה דורות לפניי, אני ממשיך את מסעם מכיוון שלאחר שהגענו לנקודה זו לא אתן לזה ולהם להיכשל (רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמ' 30).
הבעיה היא שכיום, יהודים רבים אינם מרגישים קשורים למאה הדורות של אבותינו. הם לא יודעים מי היו האבות ולא מרגישים חיבור נפשי או רוחני אליהם.
יש תקופות שבהן השרשרת של הקיום היהודי מתחילה להינתק, שבהן אין עוד אפשרות להתייחס אל המשכיותם של היהדות ושל היהודים כאל דבר המובן מאליו. כך לדעתי המצב בזמננו. לכן ברגעים אלו יש צורך בחשיבה על תשובות הולמות ומתאימות ליהודי המודרני שאינו מחובר למסורת. האתגר העומד לפתחנו הוא האם וכיצד ניתן לחדש את הזיקה למסורת היהודית; כיצד אפשר לגשר על הנתק בין היהודי לבין היהדות וההיסטוריה היהודית? כיצד לעורר בהווה יהודי שאינו מחובר לעברו? האם הדרך היא לצעוד לאחור או לחדש זיקה למסורת יהודית עכשווית? מדובר על לימוד יהדות מבראשית, לא מספר בראשית אלא לימוד לאדם שזהותו היהודית אינה מבוססת על המסורת. לא ללמוד מסורת, אלא לחדש את הזיקה למסורת היהודית.
