צל כבד מעיב על התנהגותו של יצחק לאורך פרשת תולדות. לאחר עשרים שנות עקרות נולדים ליצחק ורבקה בנים תאומים. אך מה גדול הוא הניגוד ביניהם (בראשית כה, כה־כח):
ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב… ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים. ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב.
הקצב של פסוקים אלה משרה רושם עז של דיכוטומיה חדה בין הבנים. האחד אדמוני ומלא שער, והשני – כפי שיתברר בהמשך – איש חלק. הראשון מוציא את ימיו בשדה, במלאכת הציד, והשני איש תם, הספון כל ימיו באוהל. וכהמשך לכך, יצחק אוהב את עשו ואילו רבקה אוהבת את יעקב. הפרשה, אם כן, מציבה בפנינו כבר מראשיתה שני מחנות המעומתים זה עם זה – מחנה יצחק ועשו לעומת מחנה רבקה ויעקב.
מדוע נמצא יצחק בצד של עשו? קשה לומר שהוא לא היה מודע לחסרונותיו. המקרא מעיד שיצחק התעצב מנישואי עשו לבנות החתי (כו, לד־לה): "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". נישואין במשפחת אברהם הם דבר בעל משמעות רבה. זהות האישה שנושא הילד קובעת במידה רבה את ייעודו – האם יקבל את ברכת אברהם או לא. כיצד, אם כן, מבקש יצחק לברך את עשו בשעה שעשו לוקח נשים מבנות הארץ?
הרמז לעקדה
תשובה לכך ניתן אולי ללמוד מהרמז ספרותי המצוי בפתיחת פרשת הברכות (כז, א־ד):
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה ציד. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות.
ציון העובדה שעיניו של יצחק כהו מראות נצרך כדי להכשיר את הקרקע להמשך, שם נקרא כיצד יעקב גנב את ברכות עשו ונטלן לעצמו. אך הדיאלוג המובא בהמשך בינו לבין עשו מלמד שיש בעיוורונו משמעות רחבה מכך, הקושרת אותו לפרשת העקדה.
יצחק קורא את "עשו בנו הגדול". הרחבת התיאור לשם "עשו" מדגישה את תהליך הברירה שערך יצחק בין בניו כאשר קרא לעשו לברכה. דבר זה מזכיר לנו את תהליך הברירה של אלוהים בפנייתו לאברהם בראשית פרשת העקדה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". התיאור החוזר ונשנה ליצחק מדגיש את בחירתו לעולה ומעצים את ניסיונו של אברהם. גם כאן מדגישה התורה את בחירתו של עשו דווקא לברכה.
אך ההרמז המובהק ביותר מופיע בהמשך: "ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני". דיאלוג שכזה, רק בצורה הפוכה, נערך בין יצחק ובין אביו אברהם בדרך אל העקדה. יצחק פנה אל אברהם אביו, "ויאמר אבי ויאמר הנני בני". כעת יצחק משתמש באותו דיאלוג כלפי עשו בנו, מה שמציב ברקע המעשה את סיפור העקדה. אגב, גם בהמשך, כשיבוא יעקב בתחפושת עשו אל יצחק, הוא ישתמש בלשון זו: "ויאמר אבי, ויאמר הנני מי אתה בני" (כז, יח).
עוד הרמזים שקושרים פרשה זו אל מעשה העקדה הם אזכור יום מותו של יצחק, שעמד כזכור בפני המוות בפרשת העקדה, וכן בקשתו להכנת ציד "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות". סמיכות המוטיבים של ציד, מוות וברכה מאזכרת את אותם מוטיבים מפרשת העקדה, שם במקום יצחק שעמד בפני המוות הוקרב איל, ואלוהים בירך את אברהם בזכות כך.
עיוורון תיאולוגי
אם אמנם פרשת העקדה עומדת ברקע רצונו של יצחק לברך את עשו, ניתן ליצוק כעת משמעות חדשה לעובדה שעיניו של יצחק כהו מראות. ייתכן שלא מדובר כאן רק בעניין פיזיולוגי אלא גם בעניין תיאולוגי. פרשת העקדה כולה הייתה מבוססת על מוטיב הראייה. אברהם ראה את המקום מרחוק, הוא ראה את האיל שנאחז בסבך, וגם למקום העקדה קרא "ה' יראה". אם מדגיש הכתוב שעיניו של יצחק כהו דווקא מראות, הרי שזהו הניגוד המוחלט לדרך אברהם. בעוד אברהם ההין להקריב את בנו בגין אותן ראיות שראה, יצחק מסרב לעשות זאת לבנו שלו. הוא מסרב לוותר על בנו, למרות חסרונותיו. הוא בוחר לא לראות את פגמיו, ובכך מאפשר לו לקבל את ברכתו שלו, אשר לא מחליפה את ברכת אברהם אשר ניתנת ליעקב (כח, ד), אלא נוספת לה.
הסבר זה שופך אור על אהבתו של יצחק לעשו מתחילת הפרשה. אהבת רבקה ליעקב לא מנומקת, שכן את יעקב קל לאהוב. יצחק, לעומת זאת, אהב את עשו "כי ציד בפיו". מדובר באהבה שתלויה בדבר, מה שמעיד על הקושי לפתח אותה. ועם זאת, יצחק התאמץ לאהוב את בנו השעיר, העשוי והוולגרי. בניגוד לאביו, יצחק לא מתכחש לבנו.
כידוע, רבקה שינתה את תוכניותיו של יצחק, ואף על פי כן יחסו המכיל לעשו הוכיח את עצמו. עשו לא הרג את יעקב לאחר שגנב את ברכותיו אך ורק בגלל כבוד אביו (כז, מא), וגם לבסוף לקח לו אישה מבנות ישמעאל, שכן בנות כנען היו רעות בעיני יצחק אביו (כח, ח). לעומת נישואיו הראשונים שהיו למורת רוח ליצחק ולרבקה, כאן רבקה איננה מוזכרת. רק אהבת אביו אליו היא שגרמה לו לנסות לתקן את דרכיו.
באופן אירוני, העובדה שיצחק אהב את עשו היא שהצילה את יעקב. סירובו לדחותו השאיר את עשו איכשהו בתלם, והשהה את נקמתו, עד לאיחוד המפויס שלו עם יעקב. תוצאותיו של יחס זה יתממשו במצווה שבספר דברים (כג, ח): "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא". ללמדנו שהכול מתחיל ונגמר בהורים. אהבה בלי תנאי לבסוף תוכיח את עצמה.
