ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות וייבנה העולם על ידי אהבת חינם (ראי"ה קוק, אורות הקודש ג, עמ' שכג).
הגלות הראשונה, גלות מצרים, היא תוצאה ישירה של מלחמת האחים בין יוסף לאחיו. האחים מכרו את יוסף לעבד במצרים וישבו לאכול לחם, ולאחר שני דורות הפכו ילדיהם לעבדים. על פי המסורת, בית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אך הגלות הייתה גם היא תוצאה של מלחמת אחים:
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה. וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ… וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם (ירמיהו מא).
וכמו בגלות בית ראשון כך גם בגלות בית שני. מפורסמים הדברים שלפיהם חורבן הבית השני והגלות שבעקבותיו הם תוצאה של שנאת חינם: "בית שני, שהיו עוסקין בתורה ומצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).
מתוך התערוכה : עשור לפרס שיף, במוזיאון תל אביב לאמנות
אפשר להבין את שנאת החינם כיסוד רוחני שגרם לאלוהים להעניש את בני ישראל בחורבן, ואפשר להבין את שנאת החינם כגורם ריאלי לחורבן. שרפת המחסנים ומלחמת האחים בתוך ירושלים הן אלו שגרמו לחורבן, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:
הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם כבשו את העיר העליונה, אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית החזיקו המורדים. מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חיצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להילחם פנים־אל־פנים… ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח אחרי תנופת יד הרומאים הייתה יד איש באחיו, ומריבה קשה הייתה בין חפצי־הקרב ובין רודפי־השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחר־כך קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו כמחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה (מלחמת היהודים ב, יז).
חשוב לזכור: בעבר כבר הקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל. המטבע שלה היה שקל, שפתה הייתה השפה העברית, ובירתה הייתה ירושלים. המדינה לא חרבה בגלל אויב מבחוץ אלא דווקא בגלל הפילוג הפנימי. התפקיד שלנו הוא למנוע מהמדינה להתפרק בשלישית.
ניסיונות כושלים בעבר
דוד בן גוריון אמר פעם ש"מדינת ישראל תיבחן בשנת השבעים להקמתה". בן גוריון לא היה נביא, אבל היסטוריה הוא ידע היטב. הוא הכיר ללא ספק את הנתון המצמרר הבא: בשתי הפעמים בהיסטוריה שבהן הוקמה מדינה ישראלית בארץ ישראל היא התפרקה בשנות השבעים להקמתה. מן הסתם הוא הכיר גם נתון נוסף, עצוב עוד יותר: מה שפורר את המדינה במקרים הללו היה מלחמות אחים.
הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה התפרקה לאחר 73 שנה (!), וזאת בעקבות מלחמת האחים של ירבעם ורחבעם. קריאתו של ירבעם בן נבט "מה־לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא־נַחֲלָה בְּבֶן־יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א יב, טו) מהדהדת עד היום, הן בחציה הראשון שמכריז "אין לנו חלק במדינה" והן בחציה השני שמכריז "איש לאוהלו", ללא אחדות משותפת.
בהמשך לכך אומר המדרש:
תפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם לקב"ה): מי בראש? (ענה הקב"ה): בן ישי בראש. (ענה ירבעם): אי הכי לא בעינא (אם כך, אין אני רוצה; סנהדרין קב ע"א).
הצעתו של הקב"ה ליצור אחדות בין שני המנהיגים נופלת בסופו של דבר על שאלת "מי בראש" (וזאת למרות שעל פי המסורת בגן עדן יושבים במעגל ללא ראש, "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים"); או בשפה פוליטית־מודרנית: מי יהיה ראשון ברוטציה. כתוצאה מוויכוח זה הממלכה מתפלגת. פיצול הממלכה לאחר 73 שנים בלבד היה סוג של רמז מקדים לחורבן ישראל ויהודה שיגיע כמה מאות שנים לאחר מכן.
וכמו בבית ראשון, כך גם בבית השני. הממלכה החשמונאית התפרקה לאחר 73 שנה (!) וזאת בעקבות מלחמת האחים של הורקנוס ואריסטובולוס. לאחר מות שלומציון המלכה רבו שני בניה על המלוכה ובעוד הבנים צרים זה על זה הגיע פומפיוס הנציב הרומי וכבש את יהודה. הדבר הוביל לאחר כמאה שנה לחורבן המקדש בירושלים.
מעניין בהקשר זה להביא סיפור קטן, סוג של מדרש, שמופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו על סופו של חוני המעגל. בעוד שבתלמוד ובמדרשים אנחנו שומעים על מותו של חוני לאחר הירדמות פלאית של 70 שנה ואמירתו "או חברותא או מיתותא", יוסף בן מתתיהו מציג מסורת אחרת:
וצדיק אחד, חביב האלוהים, חוניו שמו – שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת הגשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר – התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים, והם דרשו ממנו שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובולוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב הכריחוֹ ההמון לכך. אז עמד בתוכם ואמר (חוני התפלל): "אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך, והנצורים כוהניך, בבקשה ממך שלא תשמע את אלו נגד אלו, ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". וכשעמד והתפלל תפילה זו, תקפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה (קדמוניות היהודים, ספר יד, סעיף 22).
על פי הסיפור המובא כאן, התפלל חוני על אחדות בין שני הפלגים בימי ממלכת בית חשמונאי. חוני, שהיה "מעַגל", ניסה להקהות את הכידונים המשוננים ולהכניס את כולם לתוך אותו מעגל, אבל ההמון העדיף שלא להקשיב לצדיק, וסקל אותו באבנים. כך קרה שגם ממלכת החשמונאים שרדה רק 73 שנה. תפקידנו לדאוג שלא יקרה כך בשלישית.
הדור המקלקל
מה מיוחד בשנות השבעים? מדוע לא שרדה המדינה היהודית לאורך ההיסטוריה יותר מתקופה זו?
שנות השבעים הן השנים שבהן הדור השלישי להקמת המדינה תופס את הפיקוד, ואז מתרחש משבר. לדור הראשון יש ייעוד ברור – לייסד את המדינה. זהו "הדור המייסד" שעמו נמנו לאורך ההיסטוריה הישראלית דוד המלך, שמעון החשמונאי וגיבורי תש"ח. המשימה הייתה אמנם קשה אבל מאוד ברורה. הדור השני מקבל מדינה מן המוכן אך עדיין יש לו אתגרים ברורים: לבנות ולייצב את המדינה הצעירה. זהו "הדור הבונה". עמו נמנו לאורך ההיסטוריה הישראלית שלמה המלך, אלכסנדר ינאי והדור השני למדינת ישראל. הדור השלישי, שהכול בא לו מן המוכן ונדמה כי נגמרו לו האתגרים, היה עד היום בהיסטוריה הישראלית "הדור המקלקל", ועמו נמנים ירבעם בן נבט ורחבעם, שפוררו את הממלכה המאוחדת, והורקנוס ואריסטובולוס, שפוררו את מדינת החשמונאים.
הדור שלנו, הדור השלישי להקמת המדינה, הוא גם השלישי בהיסטוריה היהודית שמקבל לידיו את האתגר של חציית שנות השבעים של המדינה. בפנינו המבחן הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. האם נצליח, לראשונה, לצלוח את מה שלא הצליחו לעשות בדורות קודמים? זה מבחן קשה יותר ממלחמת השחרור, והדרך להצלחה עוברת סביב יצירת ייעוד משותף.
אז מה הייעוד החדש? התשובה לא פשוטה בכלל, כי אחרת כבר היו מגלים אותה בפעמים הקודמות שהייתה פה מדינה. ניתן רק להגיד שמי שטוען שיש לו התשובה האחת שאין בלתה טועה. הוא טועה כי הרמז לתשובה נמצא בתוך המספר שתמיד סימל את הכישלון של המדינות הקודמות: 70. הסיפור העולמי בבראשית מתחיל בתיאור היפרדות האנושות ל־70 אומות, ממשיך בתיאור ההיפרדות של בית יעקב ל־70 זרמים, ומגיע לשיא בקבלת התורה שלה 70 פנים.
בשנות ה־70 למדינה, דווקא מתוך השקט היחסי, מתחילים להתגלות כוחות רבים שגנוזים בעם הכי צבעוני בעולם. אנחנו עם שנדרש לדעת לדבר בשבעים שפות שונות, כי הבשורה שלנו ניזונה מכל שבעים הגוונים של האנושות. והשפות והכוחות האלה רוב הזמן נראים כסותרים זה את זה, ולכן יש תמיד שבר גדול בשנים האלה. המילה המעט שחוקה "אחדות" לא תספיק כאן. אנחנו צריכים הרבה יותר מחיבוק, מחיוך שמנסה לטייח את ההבדלים (אם כי אנחנו כמובן גם בעד החיבוקים המחויכים). דרושה עבודת עומק שתגלה את הבשורה שיש בכל אחד מהצבעים ואת נקודת האמת שלו; ודווקא מתוך ריבוי הצבעים יש להקים פסיפס צבעוני משותף.
בימי ראשית הבית השני יצא הנביא חגי בקריאה: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?". החשש מפני חורבן נוסף לא מאפשר לנו להישאר ספונים בביתנו והוא מחייב אותנו לצאת אל הרחוב, אל השכונה ואל רחבת הכנסת, ולקרוא משם לשינוי, לקרוא בקול גדול בעד ריבוי הקולות, או אולי בעצם לא לצעוק אלא דווקא ללחוש, כפי שכתב יהודה עמיחי:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם/ פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה/ כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים/ אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ/ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם/שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת/ אֲשֶׁר נֶחְרַב.
במקום הבית אשר נחרב בגלל שנאת חינם נעמיד שדה פורח של שלל צבעים שמתחברים זה לזה בלחישה של אהבת חינם. לאחר שכבר פעמיים בשנת ה־73 התפלגה הממלכה, אנחנו רוצים להאמין שהדור שלנו יצליח לעמוד במבחן. הפעם לא נתפלג בשלישית.
יאיר טיקטין הוא מנהל מכינת עמי־חי. נתנאל אלינסון הוא ראש מדרשת הערבה
