"לאהוב זו הגאולה היחידה שאני מכירה"

בשלב מסוים הפסקתי לסמן "אוזני חמור" בספר. זה כבר היה נראה טיפשי. כמה אוזניים יכולות להיות לספר אחד? כשמדובר על קלאריס ליספקטור, האם הגדולה של ההקשבה לנסתר, אוזניים חד פעמיות שירדו לעולם, מכשפת המילים – התשובה תהיה כמספר העמודים. הקפלים בספר הלכו והתרבו, עד שכאמור הפסקתי. הבנתי שכשאפנה לכתוב על הספר אוכל לפתוח בכל עמוד אקראי; שבכל פסקה אמצא את לשד החיים של ליספקטור, שלקיומה התוודעתי בחודשים האחרונים, שקרעה לי את הלב לקרעים רבים רבים, וגם אספה לי אותם באמצעות הקסמים שלה – מילים, מילים.

"התשוקה על פי ז'.א" (1964) שתורגם לאחרונה לעברית על ידי מרים טבעון וראה אור בהוצאת הספרייה החדשה הוא ספרה השביעי של ליספקטור (1920־1977), הסופרת הברזילאית היהודייה, שמשפחתה ברחה לברזיל מאימת פוגרומים אנטישמיים מאוקראינה. היא הקטנה מבין שלוש הבנות שנולדו למניה ופנחס ליספקטור. לאחר מותה זכתה להכרה בינלאומית בתור הסופרת הגדולה של ברזיל, והיא נמנית עם גדולי הסופרים של המאה העשרים, אך עדיין סובלת מאלמוניות יחסית. היא הושוותה לג'יימס ג'ויס, לווירג'יניה וולף ולקפקא, אך יהיה זה חטא לאמת. ליספקטור לא דומה לאף אחד. היא חיה יפה ונדירה ומוזרה וקסומה בשמי ספרות המופת.

את הספרות הפורטוגזית נוהגים לחלק לשניים: עד ליספקטור וממנה והלאה. אשמע דרמטית, ואין בכך צורך, אם אחלק גם את חיי שלי לשניים בעקבות ליספקטור, ולכן אסתפק במילים אחרות: לא זכורה לי באופן אישי עוד התוודעות כזו מעוררת נפש לסופרת (או לסופר).

ביחד עם קפקא

הפילוסופית והמסאית הצרפתייה הלן סיקסו כתבה עליה כי בשבילה "היא הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים. אני מדרגת אותה עם קפקא… יצירתה תהפוך למודל של 'כתיבה נשית'". ואכן, סיקסו העמידה את כתיבה של ליספקטור כדגם שעליו ביססה את התיאוריה שלה על כתיבה נשית, אולם כמו כל יוצרת גדולה ליספקטור עצמה התנגדה לסיווג כתיבתה כספרות נשית או פמיניסטית.

ליספקטור מקשיבה ליקום הקשבה בלתי נלאית; בעולמה הפנימי אין עצים שנופלים ביער. הכול נקלט בלוח האם שלה. לכל התרחשות נפשית יש שם, מילים, או לפחות ניסיון לתת מילים. הבערה הפנימית שלה לחילוץ משמעות מהיומיום ניכרת בכל אחד מספרייה. כתיבתה מאופיינת ברוח אקזיסטנציאליסטית ובקווי עלילה מועטים, והם תמיד יהיו משניים להתרחשות הפנימית של גיבוריה, שבדרך כלל יהיו דמויות נשיות.

במרכז הספר, שעליו העידה ליספקטור עצמה שמבֵּין כל יצירותיה הוא התואם ביותר את תביעותיה ככותבת, עומד רגע אחד משנה חיים. אחרי "בילד־אפ" ממושך של כארבעים עמודים מגיע הרגע הזה: מפגש בלתי אמצעי עם ג'וק. אבל כשההפתעה שככה, התלווה אליה חוסר הפתעה. ברבים מסיפוריה הקצרים של ליספקטור האירועים שמתוארים הם כמעט חסרי חשיבות, אך ההתרחשות הפנימית היא אינטימית מאוד, וקשת הרגשות שעולים מתוכה מלאי עוצמה.

בכל ספריה, האירועים הקטנים הם רגעים קריטיים להתעצבות הנפשות הפועלות, והם מכריעים את גורלן. למעשה, זהו כוחה הגדול של ליספקטור, ואין שני לה בטוויית מארג ה"רגע של הנפש". זה יכול להיות ג'וק וזו יכולה להיות ארוחת ערב. המציאות היא בלתי אמצעית כשאנחנו נכונים לפגוש אותה ולפתוח לה דלת.

בפתח הספר פונה ליספקטור אל הקוראים האפשריים:

הספר הזה הוא כמו כל ספר אחר. אבל אשמח אם יקראו אותו רק אנשים שנפשם כבר מעוצבת. אנשים היודעים כי ההתקרבות, אל מה שלא יהיה, נעשית בהדרגה ובעמל רב – כולל מעבר דרך הניגוד של מה שמתקרבים אליו. האנשים האלה, ורק הם, יבינו אט אט שהספר הזה אינו גורע דבר מאיש. לי, למשל, העניקה הדמות ז'.א טיפין טיפין שמחה קשה; אבל היא נקראת שמחה.

במילים אלו הופכת ליספקטור את הבאים להסתופף בין דפיה לשותפים למסע. לאורך הספר פונה הדוברת כמה פעמים אל הקורא האפשרי, ומבקשת ממנו שייתן לה יד, כי היא מלאת אימה: "תן לי את ידך הלא מוכרת, כי החיים מכאיבים לי, ואיני יודעת איך לדבר – הממשות עדינה מדי, רק הממשות עדינה, אי־הממשות שלי ודמיוני כבדים יותר". הקריאה הנואשת הזו לעזרה, הבקשה הזו להליכה משותפת, נוגעת ללב.

הקורא הרגיש יחוש אחריות רבה, ומהי אותה אחריות? להבין. להיכנס מתחת לעור של העולם ולהבין. "אני זקוקה לך", היא פונה שוב אל היד ואל האדם שאליו היא מחוברת, "כמה רחמנות עכשיו עליך, אתה, שנאחזתי בך. נתת לי בתמימות את ידך, ומשום שהחזקתי אותה, היה לי אומץ לשקוע… איך אפצה אותך? לפחות נצל אותי גם אתה, נצל אותי פחות כמנהרה חשוכה – ואחרי שתחצה את החשכה שלי תיפגש בצד השני עם עצמך".

מול הג'וק החי

ז'.א היא פסלת שחיה בגפה חיי מותרות בפנטהאוז ריו. חייה עוברים לידה. הדימוי הנפלא של חיים על יד החיים שליספקטור העניקה לז'.א הוא חיים עם מירכאות: "באשר לי עצמי – תמיד דאגתי שיהיו מירכאות לשמאלי ומירכאות לימיני. איכשהו ה'כאילו זו לא אני' היה רחב יותר מאשר אילו כן הייתי – חיים לא קיימים כבשו את כל כולי והתנחלו בי כמו המצאה". אבל אז משהו קורה. המירכאות שהגנו עליה מימין ומשמאל נשמטו, חומת ההגנה קורסת, המקור וההעתק מתערבבים, המעטפת נשברת, היא מתקשה להבחין בין החוץ לפנים. היקום הפנימי קורס.

ז'.א, שהתרגלה לחוות את החיים דרך מעטפת חיצונית, דרך ההטבעה של שמה על מזוודות העור ודרך מה שהאחרים מקבלים ממנה ש"משתקף אליי בחזרה ויוצר את האווירה של מה שנקרא: אני", נדרשת למקם את החיים שלה מחדש על פני האדמה. על פני הממשי. היא מבקשת להיחלץ ממעגל הקסמים שבו היא יכולה להבין רק דברים שקורים לה ושבו קורים לה רק דברים שהיא מבינה, אבל האם אפשר באמת להיחלץ ממנו? האם מה שקורה לנו באמת הוא לא רק מה שאנחנו מבינים? הג'וק שנקרה בדרכה של ז'.א משמש דלת לעבר ה"מה שאנחנו לא מבינים". דרכו היא חווה את העולם ש"החזיר לעצמו את המציאות שלו וכמו לאחר אסון בא קץ לציוויליזציה שלי".

היא פוגשת בו בחדר של המשרתת שעזבה, שאליו היא נכנסת כדי לנקות אותו, אך למרבה ההשתאות היא מגלה שהחדר הריק והנקי, מוכה השמש, הוא מדבר חשוף. כשהיא פותחת את הארון, "הלבין לבה כמו ששיער מלבין", ודרך ההתבוננות בו היא חווה שבר קיומי. כשז'.א מוחצת את הג'וק באמצעות דלת הארון, היא מזדעזעת ונגעלת אך לא יכולה להתיק את עיניה ממנו. "אמי, בסך הכל רציתי להרוג, אבל תראי מה שברתי: שברתי מעטפת!". שילך לעזאזל הג'וק. הדבר הגדול שאירע הוא שהפנים והחוץ התערבבו: "מתוך המעטפת יוצא לב עבה ולבן וחי עם מוגלה".

"מול הג'וק החי", כותבת ליספקטור, "היה הגילוי הכי גרוע שהעולם אינו אנושי ושאנחנו איננו אנושיים". אבל אולי להיפך בדיוק? אולי הג'וק היה הדלת לגילוי המפתיע של האנושות? הספר בנוי מהבנה חדשה ומהפרכה של ההבנה הזו. כל פרק מתחיל במשפט החותם את הפרק הקודם. ליספקטור בונה עולמות ומחריבה אותם. היא מודעת למגבלות השפה, ולפעמים אפשר להרגיש כיצד למרות הווירטואוזיות שלה היא נחבטת בגבול השפה.

היא מזהה את הסכנה האורבת מ"ידינו שהן מגושמות ומלאות מילים". היא מודעת למרחק שלא ניתן לחצות בין המחשבה על הקיום לבין הקיום. התודעה החופשית שלה תמיד תהיה זריזה וחופשית יותר מכלא המילים, בעלות הצורה והסופיות. הדרך שלה להתעמר בגבול הזה הוא המשחק בהיפוכים. אצל ליספקטור אין דבר והיפוכו: דבר הוא גם היפוכו, הגבול הוא אין־גבול. בג'וק היא פוגשת את האנושי ואת העל־אנושי ואת האי־אנושיות ואת האלוהים.

בספר הזה התפרקות רודפת התפרקות, ובפני הקוראים נחשף יקום של תגליות נפשיות זעירות, שתנועתן בלתי נראית או נתפסת בחושים לולא תיווכה של הדוברת: "איך אוכל לשאוף לכך שלבי יראה? אם גופי כה חלש, עד שאיני יכולה להביט בשמש בלי בכי גשמי בעיניי – איך אוכל למנוע שלבי יזהר בדמעות אורגניות גשמיות אם בעירום חשתי בזהות: באלוהים? לבי שהתכסה באלף גלימות". אני יכולה לשער שמצבור הגלימות הזה על לבה הוא מילים, מילים, מילים. היא מנסה לפענח את חידת הקיום במפתח שהוא גם האזיקים. אבל זו הדרך היחידה שלה להגיע לשתיקה.

בחדר המשרתת, כלומר במדבר, היא מגלה כי להיות ממשי פירושו "לקבל עליך את הבטחתך שלך ולשוב ולחוש טעם של מה שמעולם לא היית מודע לו: הטעם של החי". היא מגלה שהיא אנושית ומשום כך איננה נידונה למוות, ושזה "נראה נצח אבל זה אבדון". וכשהיא והג'וק הופכים לאחד, היא אומרת כך: "אני, גוף ניטרלי של ג'וק, אני עם חיים שבסופו של דבר אינם חומקים ממני כי סוף סוף אני רואה אותם מחוצה לי – אני הג'וק, אני הרגל שלי, אני השיער שלי, אני קטע האור הצחור על הטיח של הקיר – אני כל פיסה גיהנומית שבי – החיים בי כה עיקשים, שאם יקטעו אותי כמו שקוטעים לטאה, ימשיכו הקטעים לרעוד ולהתנועע. אני השקט החקוק על קיר, והעתיק בפרפרים מרפרף ומתמקם מולי: ללא שינוי מאז ומתמיד. מלידה עד מוות, כך אני קוראת לעצמי אנושית, ולעולם לא אמות באמת".

מתקרבת ומתרחקת

זה לא ספר קל לקריאה. הוא אינטנסיבי ודחוס מאוד, וצריך לגמוע אותו לאט. גם בספריה הקודמים חוויתי את ליספקטור כמשוררת יותר מאשר כסופרת, בגלל הפואטיקה הלירית, בגלל רמת המודעות הגבוהה של רבים מהגיבורים, בגלל הניסיון הגלוי והבלתי פוסק לחתור למשמעות, ובגלל שלעיתים היא נשארת סתומה, וכמו בשירה, נשאר רק הרושם. לפעמים הרגשתי שאני מבינה את הריח של מה שהיא התכוונה אליו, אבל לא יכולה למלל אותו (אולי לכך בדיוק כיוונה ליספקטור).

קובץ הסיפורים "אושר סמוי" נחתם בסיפור "מחילה לאלוהים". במידה רבה, הוא מחזיק את התמצית של "התשוקה על פי ז'.א". הגיבורה שם הולכת לתומה בשדרה, ומתוך ההליכה הזו מתחילה לחוש שהיא "אם האלוהים": "אך ורק מתוך חיבה, ממש, בלי שום שתלטנות או תהילה, בלי שמץ של תחושת עליונות או שוויונות, מתוך חיבה הייתי אם כל מה שקיים". בפסקה הזו יש דמות שהיא ההיפך המוחלט מז'.א של תחילת הספר – אשת המירכאות, שיכולה לאהוב את האנשים כי אין לה שום קשר אליהם. שתי הדמויות בשני הסיפורים מתחככות באופן קשה בעולם, והדרך לעצמי ולנשגב ביותר, לגילוי אלוהים, עוברת דרך עכברוש וג'וק.

ב"מחילה לאלוהים", הקרבה היא המנוע הראשוני. ודווקא כשהיא מרגישה "אם האלוהים" היא דורכת על פגר של עכברוש ענק. היא מזדעזעת וסומרת מזוועת הקיום. היא מנסה לנתק את הקשר בין שתי העובדות: "בין מה שחשתי לפני כמה רגעים ובין העכברוש. אך לשווא. לפחות הסמיכות חיברה ביניהן. הדהים אותי שעכברוש היה הקונטרפונקט שלי. מה רצה אלוהים להזכיר לי? אני לא אדם שצריך שיזכירו לו שבפנים, בתוך כל דבר, נמצא הדם. אני עצמי יותר מדי שם מכדי שאשכח את הדם ודיבור רוחני אין לו משמעות בשבילי, וגם לדיבור הארצי אין משמעות". הסיפור נחתם במילים האלו: "כל זמן שאני ממציאה את אלוהים, הוא אינו קיים". כל זמן שהיא נאחזת בגבולות המחשבה וההכרה שלה, זה לא אלוהים. לא בכדי, הכלי שלה לגילוי העולם הוא דרך הניגודים.

ליספקטור יודעת שככל שהיא מתקרבת היא בהכרח מתרחקת, אבל זו הדרך היחידה שיש לה לפרש את הקיים. הסדק שנפער לפניה בעבור ההתגלות הוא הוויתור. בפרק האחרון של "התשוקה על פי ז'.א", הדוברת מבינה שהקיום דורש ממנה את ההקרבה הגדולה "שבה לא יהיה לי כוח, אני מוותרת, והנה העולם מוכל בכף ידי החלשה. אני מוותרת, ולפני דלותי האנושית נפתחת השמחה היחידה שניתן לי לקבל, השמחה האנושית. זה ידוע לי, ואני רועדת – לחיות את החיים מרשים אותי כל כך, לחיות את החיים מדיר שינה מעיניי".

המסע של ז'.א מסתיים בתגלית של גבולות האנושות, בבהירות של המוגבלות, ומתוך ההכרה של הגבול, הוא נמתח עוד ועוד. ואז במקום מילים יש תנועת גוף. יש הוויה. יש הכרה. יש ריקוד מאוד עדין בין מרחק וקרבה, ויש אהבה גדולה לעולם: "העולם אינו תלוי בי – זה היה האמון שהגעתי אליו. העולם אינו תלוי בי ואני איני מבינה את מה שאני אומרת, כי איך אוכל לומר משהו מבלי שהמילה תשקר בשבילי? איך אוכל לומר משהו אלא אם כן בביישנות כך: החיים הווים להם לי, החיים הווים להם לי, ואני איני מבינה מה אני אומרת. ואז אני סוגדת ־־־־".

"לאהוב זו הגאולה היחידה שאני מכירה", אמרה ליספקטור בראיון עימה. ב"מחילה לאלוהים" הדוברת הבינה שהפכה את האהבה לחישוב מתמטי שגוי: "חשבתי שאחרי סיכום ההבנות, אני אוהבת. לא ידעתי שרק אחרי סיכום אי־ההבנות, רק אז אוהבים באמת".

אפשר לומר שליספקטור ב"תשוקה על פי ז'.א" היא פילוסופית או מסאית יותר משהיא סופרת. הרומן הזה, שמתואר כסיפור אימה גותי ורבים רואים בו את אחת היצירות החשובות ביותר בספרות הברזילאית, הוא בעצם פילוסופיה שמתחפשת לרומן. אבל בגלל שהיצירה הזו כל כך טבולה בחיים, היא הרבה יותר טובה. בדיוק כמו שז'.א מבינה.