* "הגענו לשנה, נשארנו לעשרים". כך מתארים ישראלים רבים את ההשתקעות שלהם בגלות. התכנון המקורי היה רק לבקר, לשהות תקופה קצרה וישר לחזור לארץ, אך ההסתגלות התרבותית, אורח החיים המפתה ואולי גם קצת לחץ מהסביבה גרמו להם להישאר עוד קצת ועוד קצת, עד שאת כל החיים העתיקו לשם, הפעם באופן קבוע.
נראה שזהו סיפורו ההיסטורי של עם ישראל בכללותו. על פי ר' יהודה הלוי, זה מה שגרם לעם ישראל להישאר כל כך הרבה שנים בגלות האחרונה. ספר עזרא מספר שזה גם מה שקרה בגלות בבל, כשלאחר שבעים שנה רק מעט שבמעט חזרו לארץ. סוף ספר בראשית מלמד שזה גם מה שקרה בגלות מצרים. אבל אב הטיפוס לכל הגלויות הללו הוא יעקב. פרשת ויצא מלמדת כיצד צעד אחר צעד יכול אדם להישאב אל הגלות, לעיתים מבלי שהוא מתכוון או מודע לכך.
הזמן רץ כשאוהבים
יעקב נשלח על ידי אמו ואביו אל חרן, לשתי מטרות: למצוא אישה ולברוח מעשו. יצחק היה מודע רק למטרה הראשונה, ומן הסתם חשב שיעקב ישוב מהר ארצה לאחר שימצא את כלתו. רבקה, שהייתה מודעת למטרה השנייה, ידעה שיעקב זקוק לשהות קצת יותר ארוכה (בראשית כז, מג־מה):
קום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם.
לכמה זמן זקוק עשו כדי להרגיע את כעסו? כמה הם ימים אחדים? פשט הדברים הוא שמדובר בזמן קצר. ימים אחדים משמעו ימים מעטים (רש"י), והכוונה בביטוי היא כנראה לשנה אחת (מדרש שכל טוב). רבקה מבטיחה ליעקב שהיא תשלח להשיב את יעקב מחרן לאחר תקופה זו, אך זאת לא קרה לפי הסיפור המקראי. לא מצאנו לאורך הסיפור שרבקה ביקשה להשיב את יעקב.
ניתן להאשים את רבקה בכך ששכחה מהבטחתה, אך מסתבר שמי שאשם בכך הוא בראש ובראשונה יעקב. לאחר שיעקב מגיע לחרן, וכבר שוהה עם לבן חודש ימים, הוא מציע עסקה ללבן (בראשית כט, יח־כ):
ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי. ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה.
בניגוד לרושם המקובל, כאילו הטעה לבן את יעקב וניצל אותו, המקרא מלמד אחרת. יעקב הוא זה שהציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל. הסיבה לכך היא שיעקב כנראה רצה להישאר בבית לבן זמן רב יותר ממה שהורתה לו אמו. למזלו, אהבתו העזה לרחל גרמה לכך שאותן שבע שנים יעברו עליו "כימים אחדים", אותה תקופת זמן קצרה שייעדה לו אמו.
אולי משום כך, כמעין מידה נגד מידה, רומה יעקב על ידי לבן, שנתן לו את לאה ודרש ממנו לעבוד עוד שבע שנים תמורת רחל. באופן מפליא, יעקב איננו מגלה התנגדות לדרישה זו, והנה כך הגענו כבר לארבע עשרה שנות גלות במקום שנה אחת בלבד.
עיכוב על השכר
השלב הבא הוא המשא ומתן שמנהל יעקב עם לבן על שכרו. לאחר שיולדת רחל את יוסף – כנראה שהיה זה בתום שבע השנים הנוספות – פונה יעקב אל לבן בבקשה להשתחרר מעבודתו ולשוב "אל מקומי ולארצי" (ל, כה). לבן מסכים, ומבקש מיעקב שינקוב את השכר המגיע לו תמורת עבודתו לאורך השנים. תגובת יעקב שוב מפתיעה (שם, כט־ל):
ויאמר אליו אתה ידעת… כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי.
במקום לנקוב בשכרו ולצאת מחרן, יעקב מבקש להמשיך לעבוד אצל לבן, רק הפעם לא בשבילו כי אם בשביל עצמו. לבן לא מבין על מה יעקב מדבר ועל כן שוב שואל אותו: "מה אתן לך". הוא רוצה לשלם ליעקב את שכרו ובכך לשלח אותו. אך יעקב עונה לו (שם, לא):
לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמר.
במקום לקבל שכר, יעקב עושה עסקה עם לבן שבה הוא דורש לקבל את העיזים והכבשים הנקודים והטלואים שייוולדו מכאן ואילך. יעקב כלל לא היה תמים בהצעה הזו. הוא שם מקל בשוקת אשר גרמה לכך שהצאן הולידו נקודים וטלואים. בהמשך יתברר שהוא צפה זאת גם בחלום. מלאך שהתגלה לו הראה כיצד הצאן מולידות ולדות עבורו. לבן ראה כיצד יעקב מהתל בו, והוא היתל בו בחזרה כששינה פעם אחר פעם את הסכם החלוקה ביניהם. אך זה לא עזר לו. כל פעם הצאן הולידו ולדות בהתאם למה שאמור היה לקבל יעקב. כך קרה שלאחר זמן יעקב היה עשיר בצאן (שם, מג): "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים".
כמה זמן ארך תהליך ההתעשרות הזה של יעקב? מן ההמשך מסתבר שתהליך זה ארך שש שנים (לא, מא):
זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך.
ייתכן מאוד שאלמלא היה אלוהים מתגלה ליעקב ומצווה אותו לשוב חזרה לארצו, היה יעקב מתעכב עוד בבית לבן, מעבר לעשרים שנה. לשמחתנו דבר זה לא קרה. בכל מקרה, ראינו כאן את תמונת הגלות הראשונה: שנה אחת של שליחות בציווי רבקה הפכה לשבע שנים על ידי יעקב. אלו הפכו לארבע עשרה על ידי לבן, ולאחר מכן לעשרים שוב על ידי יעקב. יעקב שהגיע לשנה נשאר לעשרים. וההיסטוריה, כידוע, לעולם חוזרת.
