תם עידן. הסטטוס־קוו מת. יש תחבורה ציבורית בשבת. הפעלת קווי האוטובוס בשבת על ידי עיריית תל אביב היא מהלך צפוי שעתיד להעמיק את השסע הפנימי בתוכנו, ולחלק אותנו לשבטים שאינם חיים יותר זה עם זה. אך הטענה שלי היא שבמקום להילחם במהלך הזה, עלינו להגיע לפשרות ולהסכמות מראש. מי שלא יאפשר מערכת הסעת המונים מבוקרת ומצומצמת בשבת ימצא את עצמו עם מערכת גדולה של תחבורה ציבורית, על חשבון כלל משלמי המיסים (ובכללם הדתיים), עם פעילות מסחרית רחבה ועם חברה מפולגת ומשוסעת. אסביר את הדברים בקצרה ואנסה להציע מה ניתן לעשות אחרת.
המהלך של עיריית תל אביב הוא אכן "מהפכה היסטורית" כפי שציינו תומכיו. אם עד היום, בכוח הסדרים, הסכמות וחוקים, כמעט לא הייתה תחבורה ציבורית בשבת, הרי שכעת כבר יש מערך הסעת המונים הפועל בשבת וקשה יהיה לעצור אותו. ראשית, אין הרבה כוחות שיכולים לעמוד בדרכה של עיריית תל אביב, העיר העשירה והחזקה ביותר בישראל. שנית, תחבורה ציבורית בשבת נתפסת כאקט חברתי מהמעלה הראשונה.
הצדקה סוציאלית
מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שאין בה מערכת הסעת המונים ביום השבתון. בניגוד למחשבה הרווחת במחוזותינו, מדינות מערביות רבות מגבילות מסחר ופתיחת חנויות ביום השבתון השבועי. נסו למשל למצוא קניון או מרכול פתוח ביום ראשון בגרמניה. אולם בכל המדינות התחבורה הציבורית עובדת ביום השבתון. ההצדקה לכך היא סוציאלית: יש לספק לציבור הרחב, כולל מי שאינם מחזיקים רכב פרטי, דרך להתנייד.
קשה לעמוד מול סבא וסבתא שרוצים לבקר את הנכדים שלהם ביום החופשי השבועי ואין להם דרך להגיע מבאר שבע לתל אביב. בשנים האחרונות נוסף לנימוק החברתי גם נימוק מעולם הקיימות: הכול מבינים שחייבים להפחית את השימוש ברכב הפרטי ולעודד שימוש בתחבורה ציבורית. אולם כל עוד אין בישראל דרך נוחה להתנייד בתחבורה ציבורית בשבת, אין סיכוי שאנשים יוותרו על הרכב הפרטי. במילים אחרות: כדי לטפל בבעיות הפקקים והצפיפות בכבישים נראה שאין מנוס מהפעלת תחבורה ציבורית בשבת.
סביר להניח שהשילוב בין העוצמה של (מדינת) תל אביב והטיעונים החברתיים והסביבתיים הללו ייצרו סחף אדיר בקרב ערים אחרות בארץ. תושבים בערים נוספות ידרשו מהמנהיגות המקומית ללכת בעקבות תל אביב. מנהיגים מקומיים יבטיחו לתושביהם שהם ינהיגו תחבורה ציבורית בשבת אם רק יבחרו בהם. יש להבין: תהליכים רבים קורים בשטח, הרחק מידו הארוכה של השלטון המרכזי. אף שהחוק בישראל קובע בצורה ברורה מאוד איסור על עבודה יהודית בשבת, למעלה ממאה אלף (!) יהודים עובדים בשבת בניגוד לחוק.
אף שהחוק מעניק מונופול לממסד האורתודוקסי בכל הנוגע לנישואין וגירושין, אלפי זוגות מתחתנים בכל שנה בדרכים חלופיות. בשני המקרים יכול היה השלטון המרכזי להתערב, אולם הוא החליט, ובצדק, שלא לעשות כן. אגב, מי שהבין זאת ראשונה היו המתיישבים ביהודה ושומרון. היישובים הראשונים בעבר והמאחזים בהווה הוקמו דה פקטו, ורק אחר כך הגיע האישור הממשלתי. התל אביבים רק העתיקו את המודל. קודם קובעים עובדות בשטח ואחר כך מתנגדים לשינוי שלהן. קודם מפעילים אוטובוסים ומוניות, פותחים מרכולים וקניונים. נראה את הממשלה עוצרת אותם.
תהליך חילון עמוק
תהליך זה מבטא את החילון העמוק שעובר על ישראל. במקביל לתהליך ההדתה (שגם הוא מתרחש בעוצמה), מדינת ישראל עוברת תהליך "החלנה". החברה הישראלית היא אכן מסורתית ושמרנית במידה רבה, אולם היא גם ליברלית וחילונית. אנשים רבים המוקירים את השבת מעוניינים בתחבורה ציבורית. אם לא לעצמם, אז לחבריהם ולבני משפחותיהם. החברה הישראלית מכבדת מאוד את המסורת אולם לא פחות מכך היא מכבדת את חופש הבחירה ואינה סובלנית כלפי כפייה של חוקים ונורמות. בשעתו ביקש/דרש מאיר דיזינגוף, ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, מ"האבטובוסים הציבוריים…לא לנסוע ברחובות תל אביב בימי שבת וחגים". "שמרו את השבת", קרא דיזינגוף, "והיא תשמור עלינו". ייתכן שדיזינגוף ושאר מנהיגיה ההיסטוריים של תל אביב מתהפכים כיום בקברם, אולם החברה הישראלית, ולפחות חלקה, הפכה לחילונית יותר והיא אינה מוכנה לקבל הנחיות מסוג זה.
ומה הלאה? המסקנה המתבקשת לכאורה היא שפנינו לשסע תרבותי ולמאבק חברתי. תהליך החילון מתבטא לא רק בהעדפות ערכיות סותרות אלא אפילו בהיפרדות דמוגרפית. הציבור הדתי עזב את תל אביב לטובת אזורי מגורים בעלי אופי דתי יותר: ערים כמו פתח תקווה או יישובים ביהודה ושומרון. הציבור החילוני עוזב את ירושלים לכיוון תל אביב, מודיעין וראשון לציון.
במילים אחרות: לא רק שקבוצות ישראליות שונות אינן מסכימות על הרבה דברים, הן כבר לא גרות יחד. בישראל נוצרו תתי־מדינות שונות בעלות פרהסיה שונה וחוקים אחרים. והמציאות הזו מסוכנת. היא מרחיקה אותנו אחד מהשני. היא שומטת את הקרקע תחת המכנה המשותף היהודי ששומר אותנו יחד. אני טוען שאסור לתת למצב זה לקרות. ללא סולידריות יהודית לא נצליח להחזיק כאן מעמד. ההיסטוריה שלנו מלמדת שללא לכידות פנימית אנו עלולים להתפרק. אז מה צריך וניתן לעשות?
קודם כול צריך להכיר במציאות. עם ישראל של שנת 2019 אינו דומה לעם ישראל שעליו כתב הרב קוק בשנת 1919. חלק מהעם נעשה דתי ומסורתי יותר וחלקו חילוני ואוניברסלי יותר. לכן צריך לבחור את המאבקים הנכונים, אך גם להתפשר על דברים בלתי הפיכים. בעבר נעשו מספר ניסיונות לפשרה, כמו "אמנת גביזון־מדן", אך הקיצונים, משני הצדדים, הכשילו אותם. אני מניח שכל מי שהתנגד בשעתו לאמנת גביזון־מדן בטענה שהיא פשרנית מדי היה חותם עליה כיום בשתי ידיים. בחלקים רבים של האמנה המציאות בשטח כיום נעשתה חילונית הרבה יותר. אם לא נדע להקל ו"לשחרר" (לדוגמה: להתיר פעילויות פנאי ותרבות) נמצא את עצמנו במדרון חלקלק שבו הכול (כולל פעילות מסחרית) ייהפך דה פקטו למותר בשבת. אם לא נבין שצריך לאפשר תחבורה ציבורית חלקית, לא ירחק היום ויום השבת ייראה כמו יום חול. לכן, המסקנה הראשונה היא שצריך להתפשר עכשיו כי הרכבת, האוטובוס, כבר יצאו מהתחנה. ומה שלא נשיג היום כנראה שלא נשיג כלל בעתיד.
המכנה המשותף היהודי
המסקנה השנייה היא הזהירות משימוש בכוח כדי לכפות את עולם הערכים היהודי־מסורתי. הזהות היהודית בישראל (עדיין) חזקה מאוד, אולם יש לה גבולות גזרה ברורים. החברה היהודית ליברלית לא פחות מיהודית. היא מאמינה בערכי החופש והחירות לא פחות מאשר בערכי המסורת. לכן מי שרוצה לקדם את שמירת השבת צריך לשכנע. מי שרוצה לשמור על מכנה משותף יהודי משמעותי צריך לחנך, לדבר ולהוות דוגמה אישית. החוק לא יעזור אם הלב לא יהיה פתוח.
המסקנה האחרונה והחשובה מכולם היא הצורך במנהיגות שתדע לתמרן במציאות המסובכת שלנו. דווקא בזמן שבו הפערים בינינו הולכים וגדלים, נדרשת מנהיגות שתפעל לרכך ולא להעמיק אותם. הצורך בפשרה הוא לא רק עניין של חישובים פוליטיים. הפשרה נובעת בראש ובראשונה מהרעיון של "שלום בית". אנחנו צריכים ללכת לקראת הצד השני כי כולנו משפחה אחת. זוהי לא מטפורה קיטשית אלא מציאות ממשית.
קו השבר הדתי־חילוני לא עובר (רק) בין ירושלים לתל אביב אלא בתוך כל אחת מהמשפחות שלנו. בכל משפחה יש דתיים יותר ופחות, חילונים ושומרי מסורת. לכן אנו צריכים לפעול כדי שכל בני המשפחה ירגישו בבית. עיריית ירושלים צריכה ללכת לקראת תושביה החילונים כדי שהם ירגישו בנוח וירצו להישאר בה, ותל אביב צריכה לעשות את אותו הדבר ביחס לתושביה הדתיים. אנחנו מורכבים משבטים שונים אבל אנחנו גם עם אחד. יש לספק לכל שבט את הצרכים המינימליים שלו אבל גם לשמר את המכנה המשותף היהודי של כולנו.
