נערה צעירה מגיעה לארץ חדשה ויוצאת לראות מי הן שכנותיה ועם מי תוכל להתחבר. She's new on the block. וכך מספרת לנו התורה: "ותצא דינה… לראות בבנות הארץ". אני מדמיינת אותה סקרנית, פתוחה להיכרויות חדשות, מצפה לשיחה של בנות. בזמן שהיא יוצאת לראות יש מי שרואה אותה, וראייה זו מתגלה כראייה טראגית: "וירא אותה שכם בן חמור…וייקח אותה וישכב אותה ויעניה". שכם בן חמור, בנו של נשיא הארץ לוקח את דינה ואונס אותה. המילה "ויעניה" מופיעה פעמיים בתנ"ך, פעם אחת בפרשתנו ופעם שנייה בספר שמואל ב' בסיפור אודות אמנון בן דוד שאנס את אחותו תמר.
מעטים הסיפורים בתורה שנשים הן הגיבורות בהם. מהפסוק הראשון בפרק אנחנו מצפים שדינה תהיה גיבורת הסיפור, אך מרגע שהיא נלקחת על ידי שכם אנחנו מבינים שדינה היא רק טריגר לסיפור בין גברים. הסיפור עוסק בדינמיקה שבין הגברים, שכם, חמור אביו, יעקב ובניו. המרחב הגברי מודגש עוד יותר כשהתנאי לנישואי שכם ודינה הוא קיום מילה לכל הגברים בעיר: "אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר".
בפסוק שמתאר את מעשיו של שכם דינה מתוארת כנערה. אולם כששכם מבקש מאביו לדאוג לכך שהוא יוכל לשאת אותה לאישה הוא מכנה אותה ילדה: "וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה". מדרש "שכל טוב" מסביר שדינה נקראה ילדה מכיוון שלא הגיעה לימי נערות, שעדיין מבחינת הגיל הייתה ילדה. כך גם מסביר המלבי"ם וכותב: "ואז אמר אל אביו קח לי את הילדה הזאת לאישה, וקראה [קרא לה] ילדה כי היא השיבה לו שאינה עדיין נערה גדולה שתעמוד ברשות עצמה, רק ילדה קטנה העומדת ברשות אביה".
נראה שדינה מוצגת כאן כאובייקט בעיניו של שכם. כשהוא חושק בה היא נערה, ובכך הוא מצדיק את המעשים שהוא עושה. אך כשהוא מחליט לשאתה לאישה, אז היא ילדה ברשות אביה ולכן נחוצה הסכמתו של יעקב. נשים לב שבפשט הפסוקים אין כלל מאמץ לקבל את הסכמתה שלה. ועוד אפשר להבין מהדברים שהמלבי"ם שם בפיה שדינה רוצה ששכם יפנה אל אביה אולי בתקווה שיעקב יציל אותה מהמצב בו היא נתונה.
דבר בולט נוסף שניתן לראות לאורך כל הסיפור הוא שבכל מקום שבו דינה נזכרת בשמה היא תמיד מיוחסת למישהו אחר – דינה בת לאה, דינה בת יעקב, דינה אחותם (של בני יעקב). המקום היחיד שבו דינה מוזכרת בשמה בלבד, ללא ייחוס לאחרים, הוא בסוף הסיפור: "וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶבוַ יִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ". ילקוט שמעוני שם לב שאחיה של דינה נאלצו לקחת אותה, ושהיא לא יצאה מבית שכם בכוחות עצמה. המדרש אומר שהיה לדינה קשה לחזור לביתה, כיוון שאמרה: "אנה אוליך את חרפתי". דינה חששה, וכנראה בצדק חששה, מהחיים העומדים לפניה. היא מבינה שלמרות שהייתה קרבן למעשה אלים ונורא, עדיין החברה תשפוט אותה ותטיל עליה חרפה. היא מבינה שהיא לבד. ואולי זו הסיבה שבפסוק הזה דינה קרויה בשמה ללא ייחוס.
אנחנו לא יודעים מה עלה בסופה של דינה. התורה לא מספרת לנו. המדרש מספר לנו, שבדומה לאבשלום, שאסף אל ביתו את תמר, כך שמעון דאג לדינה. אך בשני המקרים הן לא בונות בית משלהן. בתחילת הסיפור דינה יוצאת ברצונה, היא פעילה ואקטיבית. בסוף הסיפור היא פגועה וסבילה, ואחיה הם אלה שמוציאים אותה.
סיפור דינה הוא סיפור טראגי מתחילתו ועד סופו. לצערנו קיימים בימינו סיפורים טראגיים דומים. עלינו ללמוד מסיפור דינה כיצד לדאוג לכך שדברים כאלו יפסיקו להתרחש, וכן עלינו להשכיל לתת קול למי שעברה פגיעה ולהבין שאין עליה כל אשמה או חרפה.
הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית במדרשת אור תורה לינדנבאום מבית 'אור תורה סטון'
