כמעט אין רגע דל באתגריה של הציונות הדתית, כאשר חדשים לבקרים מבית ומחוץ היא מותקפת ומאותגרת. בימים האחרונים ניתן היה לחוש את החרדה הסמויה מהבחירות השלישיות הצפויות, כאשר שוב הציונות הדתית תידרש לעמוד במבחן ולדרוש את אמון הציבור, ואת התחושה המורכבת כי על אף כל מפעליה הרבים משום מה היא אינה זוכה להכרה הראויה.
אין זה סוד כי האתוס ההרואי של המורשת האידאליסטית של הציונות הדתית החל כבר מזמן להיסדק, עוד הרבה לפני ההתנתקות מגוש קטיף. מאז עסוקים דובריה בהפניית אצבע מאשימה וצודקת למובילי ההתנתקות, אך טרם נערך בירור רציני, חופשי, אובייקטיבי וכן בשאלת חלקנו בהפניית העורף של החברה הישראלית לציבור שהפריח בגאון חבל ארץ זה.
החרבת הגוש ביטאה אפילוג לשסע שהלך והתרחב בתוככי החברה בישראל, גם אם לא זיהינו אותו ורק סיפרנו לעצמנו כי העם איתנו, וכמובן שאין בדברים אלו כדי להתעלם מהבגידה הלאומית והטרגדיה האנושית שהיו בגירוש.
התכלית – גאולת העולם
בשנים הראשונות של הקמת המדינה מקומה של הציונות הדתית היה בשפל, ציבור קטן ומנומנם; מחד חשו בניה נחותים ביחס לציבור החרדי ורבניו, ומאידך שוליים ביחס להשפעה של הציבור הכללי המכונה חילוני במוסדות המדינה, כאשר הם נטולי כל עמדות מפתח.
האידיאולוגיה החברתית, החינוכית והרעיונית המצויה כיום בהתיישבות ביו"ש וגם מחוצה לה צמחה כידוע בבית מדרשו של הרצי"ה קוק לאחר המשבר ורוח הנכאים שהביאה איתה מלחמת יום הכיפורים. מהבית הקטן ברחוב עובדיה בירושלים קמה תנועה רוחנית גדולה. איש החזון היה הרצי"ה, והזרוע המעשית שלה הייתה גוש אמונים. במסמך הייסוד שלו נכתב כך:
גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה־ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מלאה במעשה וברוח… תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו – הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו.
תנועת ההתיישבות הייתה הרבה מעבר ליישוב חלקי הארץ אלא בעלת מגמה רחבה כחלק מחזון גאולי עם יעד אוניברסלי לתיקונה ושכלולה של האנושות כולה. הרוח הגדולה הזאת זרעה יישובים וישיבות שהוקמו כגרעין הרוחני שיספק את המצע והלוז הערכי להיאחזותנו בנחלת אבותינו; הקמת היישובים לא ביקשה לתת מענה ופתרון למגורי צעירים, אלא היה בה חזון גדול שביטא מהלך גאולי של אומה השבה לארצה ומקוממת את רגבי אדמתה, השכינה שבה לציון.
הלהט הרוחני הזה יצר באופן טבעי אהדה בחלקים לא מבוטלים של החברה הישראלית, שראו באנשי גוש אמונים אידאליסטים, מובילי רוח גדולה של אמונה וחזון. מכוחה של אותה התפרצות לתוככי החברה ישראלית צמח גל של בני הציונות הדתית ואחרים שהצטרפו להקמת יישובים ברחבי יש"ע.
לאורך השנים היישובים התפתחו והתרחבו, החיים בהם נעשו נוחים יותר ויותר, המרקם האנושי הלך ונהיה הטרוגני יותר, והישובים שגשגו ומשגשגים הן במארג תרבותי עשיר, הן במערכות ציבוריות מפותחות וכמובן על פי רוב בעזרה הדדית מרשימה.
עוזבים את תורת הרב קוק
מאז חלף כמעט יובל. את הרוח החלוצית והראייה הכללית הציבורית הרואה את מגמת חייה במימוש חזון נבואי אוניברסלי החליפו ערכים שונים, בעיקר פוסט מודרניים ומערביים, שהקו המנחה שלהם חותר להגשמת מאוויים פרסונליים של איכות חיים וסביבה נעימה לחיות בה. דומה כי ככל שעוברות השנים הרוחות המנשבות במקומות מסוימים ביו"ש הינן פרגמטיות בעיקר, חברה שעסוקה בעיקר בהתנהלות מגזרית נטולת מעוף מעבר לגדרות היישוב, זולת מתי מעט שעוד שפתם נושאת נימה של חזון.
לאחרונה ראיתי אגרת שנשלחה לתושבי אחד היישובים הגדולים ביו"ש ובו פירוט על הנעשה ביישוב בשנה החולפת והחזון העתידי לשנים הקרובות. אילו הושמט שם היישוב היינו מתקשים לזהות שמדובר במקום שהוקם במסירות נפש כביטוי לתפיסה גאולית משיחית. במסמך, המפרט בגאווה את הישגי היישוב והיוזמות למיניהן, נעדרת לחלוטין כל מילה בעלת משמעות ערכית ואמונית, שלא לדבר על חזון לאומי החותר לתיקון עולם.
השלכה נוספת ומשמעותית ניכרת אף בחיי הרוח. אם לפני עשרות בשנים במצבת השיעורים הקהילתיים היה ניכר עיסוק משמעותי בסוגיות כלליות וציבוריות ובין השאר למדו בהם בשקיקה את אורותיו של מרן הראי"ה קוק ושאר ספרי ההגות האמונית מבית מדרש זה, הטבועים במהותם בבניינה של האומה ותיקונו של עולם, כיום הוחלפו כל אלו בעיקר בשיעורי חסידות העוסקים בתיקון הפרט וחוויותיו ולחלופין בדף יומי הנותן מענה ומסגרת דתית פרטית אך לא מעבר לכך. ודאי שתכנים אלו חשובים, שהרי תורה הם, אך ההתמקדות בהם מלמדת על מגמה ברורה ברוח הנושבת בין פרקטיות דתית לפרטיקולריות חווייתית, וחזון אין.
כמי שחי בהתיישבות כשלושה עשורים, החל מחבל עזה ת"ו וכיום בהרי השומרון, אני רואה ועיניי כלות איך המבט והרוח הכללית יחד עם החשיבה הגאולית והלך הרוח לתיקונו של עולם הפכו לדתיות הנעה בין הקוטב השמרן שעסוק בביצור ד' אמות של הלכה לקצה האחר ספוג המערביות שנשאב לתכניו ועסוק בבניית חומותיו ומבצרו הפרטי, וזאת ללא קשר לתופעת החילון המאפיינת תופעה רחבה יותר בחברה הדתית.
ובהערת אגב, התפיסה הגורסת כי אם נשכלל את יכולת ההסברה שלנו אזי נחבר את העם אל מפעל ההתיישבות ונרתום אותו לערכינו בטעות יסודה. ערכים אינם כלי לשיווק הדורשים רהיטות וחדות לשון וודאי שלא אנשי פרסום ושיווק מוצלחים או מוצלחים יותר. אם אנו נחיה ונממש את ערכינו בקרבנו בצורה הפשוטה והבסיסית ביותר כתנועת חיים מרכזית, ממילא החברה תראה בנו מודל ראוי.
לצאת מהתפיסות הפרטיות
איני שש להיות נביא זעם, אך להבנתי היות שחבלי יש"ע הוקמו מתוך רוח אידאליסטית כתנועת שיבה גאולית, זהו חוסנה וסוד כוחה של ההתיישבות. גם תמיכת העם דאז, ובממד הסגולה אף כיום, הייתה בשל היותם של אנשי ההתיישבות שליחים למימוש האידאלים של כלל החברה וחזונה של האומה. אם נמעל בתפקידנו חלילה ומחיי ייעוד והגשמה לאומיים תהפוך ההתיישבות לתכלית אגוצנטרית בפני עצמה אנו עשויים לאבד את זכות קיומנו בחבלי ארץ אלו.
להבנתי אנו נמצאים בצומת היסטורי, שההשלכה הפוליטית הוא נגזרת שולית שלו. אם נשכיל וישכילו עיני העדה לצאת מהתפיסות הפרטיות שהשתרשו ולחדש את מנעד החיים הערכי – נשוב לקדמת הבמה ולהנהגה ציבורית ערכית, בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר". חז"ל ברוח קודשם ניסחו זאת קצרות "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס". והרב ראובן מרגליות פירש: "עד שתכלה מן הכיס כל פרטיות".
