העולם מבין יותר ויותר כי על אף הדמיון בין בני אדם, כל אדם הוא עולם בפני עצמו. הדבר נכון בתכונות וקווי אופי ונכון אף פיזיולוגית. תרופה לאדם אחד לא תועיל לאחר ותזונה לאדם אחד לא תיטיב עם האחר. גם התרבות שאנו צורכים הופכת יותר ויותר למותאמת אישית: אפליקציות רבות כבר יודעות לזהות את השירים שאנחנו אוהבים, את תחומי הדעת המעסיקים אותנו ואת הפרסומות שרלוונטיות רק לנו. בתחום האישיותי או הרגשי הדבר נכון שבעתיים. אנשים שונים זה מזה ברוחם, באהבתם, בקנאתם ובכעסם, בחלומותיהם ובהגיונותיהם. לאנשים שונים דפוסים נפשיים שונים.
משום כך, אנשים שונים גם זקוקים למזון חומרי ורוחני, מידותי ורגשי, המותאם לדי־אן־איי שלהם. הדבר אולי נשמע פשוט, כמעט מובן מאליו, אך היישום שלו בעולם הרוחני והאמוני, ויותר מזה בעולם ההלכתי, רחוק מאוד ממימוש. דווקא מעולם שמתכתב עם עולם הנפש האישי והאינדיבידואלי היה מצופה לתפור חליפה יהודית המותאמת אישית לכל לובש, אך דומה שהמרחב הציבורי ההלכתי דורס לעיתים את הצורך בהתאמה אישית.
על פי דרכו
אנשי חינוך מדברים הרבה על פרסונליזציה בחינוך – על התאמה אישית ועל סלילת שביל אישי לכל תלמיד. האבחונים הפסיכודידקטיים, הרווחים כל כך במערכת החינוך, מסמנים את הכיוון. אין תלמיד עצלן, חלש או נכשל – פשוט התאמה נכונה תסייע לו להוציא לאור עולם את כישוריו החבויים.
הפסוק המופלא של שלמה המלך "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" מובן בפשטות כאיזו מתודה שצריך להפעיל בכל שלב התפתחותי כדי להנחיל את האמת הגדולה: כשהוא ילד נשתמש בסוכריות וכשהוא נער נלמד אותו לדבר בשפה נערית כדי להטמיע בו ערכים, תורה ומוסר. ואולם המשך הפסוק הוא "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" – והרי איננו רוצים שבזקנותו הוא ימשיך לדבר בשפה ילדית או נערית. לכן ודאי לא לכך מכוון שלמה. הוא מבקש לומר לנו שכהורים, מחנכים או רבנים – אם נזהה את טבעו ואופיו של הילד ונתפור לו חליפה למידותיו הוא יתמיד בה עד זקנותו, כי זו דרכו, זה שבילו בעולם. אך אם נעמיס עליו חינוך שאינו מותאם לטבעו, אופיו ושורש נשמתו, הוא לא ישרוד בעולם הערכי שאנחנו מבקשים להנחיל לו.
כך מבאר הגאון מווילנא את הפסוק ממשלי:
חנוך לנער על פי דרכו – דרך מזלו וטבעו, כן תחנכהו לעשות מצות, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה. אבל כאשר תעבירהו על מזלו, עתה ישמע לך מיראתו אותך אבל אחר כך, בעת יוסר עולך מעל צוארו, יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו.
את שפת הפרסונליזציה בחינוך צריך לתרגם לעולם הרוחני וההלכתי שלנו ושל תלמידנו. צריך לחשוב בשפה של אבחונים דוסודידקטיים. צריך להתאים חליפה הלכתית ורוחנית לכל אדם. לא בדיעבד, לא בשעת הדחק, לא מכורח המציאות, אלא לכתחילה. שהרי הבדיעבד של זה הוא הלכתחילה של האחר. אין השוואות או תחרות בעולם רוחני. כל אחד נמדד על פי אופיו ואישיותו, על פי יכולותיו וכישוריו הרוחניים, ולא בהקבלה לאחרים. בחינוך ממוקד פרט – עבודת ה' של האחד לא תיראה כמו עבודת ה' של השני. אלה ואלה דברי אלוהים חיים, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים.
לדוגמה, כשאנו מחייבים נער או בוגר בעל הפרעות קשב וריכוז לשבת לתפילה בת שלוש שעות בבית כנסת, אנו בעצם מרחיקים אותו מאביו שבשמיים ולא מקרבים אותו. לו היינו מתאימים לו חליפה אישית־אמונית התפורה לקווי אישיותו ואופיו היה הדבר משרת את מטרת העל בחיבור בינו ובין אלוהיו.
זוג צעיר שנישא באהבה אך לא בשל עוד להביא ילדים לעולם – מסיבות כלכליות, מסיבות של התפתחות מקצועית או בשל גילם הצעיר – הדרישה ההלכתית־הציבורית מהם להביא ילדים עלולה להמיט אסון על המשפחה הנרקמת. ספק רב אם ההכרח הזה יקרב אותם לאביהם שבשמיים. לכן צריך לתרגם את ערכי הנצח למידותיהם. לא בדיעבד, לכתחילה. ההדרכה ההלכתית לזוג הזה לא תהא תואמת להדרכה הלכתית לזוג אחר.
כמה ללמוד תורה? לאיזו יחידה להתגייס? האם להשקיע בחסד או בתרומה לכלל או להתמקד בתוך הבית פנימה? על איזו מצווה להסתער? מאיזו מצווה צריך להרפות ולעשות רק את המינימום הנדרש? אלו הנהגות רוחניות כדאי לאמץ ומאלו כדאי להתרחק?
אלו מסוג השאלות המשוועות להדרכה פרטית, אישית ומדויקת. אין טוב ורע, צדיק וחפיפניק, דוס או לייט, פשוט נדרשת התאמה אישית – סרגל מאמצים התואם את ההתקדמות הרוחנית האישית ובעיקר כזה שמביא בחשבון אישיות ספציפית, עשירה ומגוונת, הדורשת את מזונה הרוחני המותאם.
הלכה דיפרנציאלית
ההלכה מוצפת בז'אנר הזה. מעבר לקטגוריות הלכתיות מוחרגות כמו איסטניס, מצטער או יולדת, השו"תים ההלכתיים מלאים בתשובות המתייחסות להתנגשות בין ההלכה ובין המציאות: לבחור הצעיר יש דייט בחול המועד והוא חושש שהזיפים יפגעו בשידוך; אדם הוזמן להתארח במשפחה מסורתית ומטה ומבקש הדרכה כיצד להתייחס למזון המוגש על הצלחת; המצב הכלכלי של מאן דהו לא מזהיר והדבר עלול לפגוע בקיום מצוות מסוימות. אלו דוגמאות פשוטות שספרות השו"ת מוצפת בהן. וראה זה פלא – ההלכה האחידה, הנורמטיבית והמחייבת, פתאום מקבלת תפנית או כיפוף כשהיא פוגשת במציאות, כשלמולה עומדים ערכים אחרים.
במובנים מסוימים ספרות השו"ת היא אומנות האפשר, היא מפגש שבין תורה וחיים. היא הכרעה בין עקרונות וערכים, ובעיקר היא עסוקה באופן מתמיד בהתאמה של ערכי הנצח לאדם הספציפי או לקהילה המסוימת המבקשים לשמוע אל דבר ה' מתוך המציאות המורכבת שבה הם נמצאים. פעמים רבות תשובות הלכתיות מסתיימות במשפט הקסם: "יש להתייעץ עם תלמיד חכמים". המשמעות העומדת מאחורי ההפניה המסתורית הזו היא הקביעה כי ההלכה היא אמנם גמישה ואלסטית, ואף יש בה מקום להקל (בשפתנו: להתאים), אך בכל זאת יש רצון להסתיר את הקולא האישית. אולי בשל חשש ממדרון חלקלק, אולי כדי לבצר רף הלכתי מסוים במרחב הציבורי ולייצר הלכה אחידה.
ואולם, לתצורה כזו של הלכה אחידה יש מחיר. היא משדרת כי היא נכונה לכל אדם וככזו היא עלולה ליצור השפעה הפוכה ולהעניק מזון רוחני לא מותאם לצרכנים הרבים. שפה הלכתית כזו מניחה מראש כי יש נורמה ויש חריגים, שעת דחק, בדיעבד. אך מי מאיתנו רוצה להרגיש חריג? מי רוצה שנחשוב שהוא בדיעבד? שהוא שעת דחק? אנחנו כל כך מתאמצים במערכת החינוך לדבר בשפה של שווים בין שווים, להעניק לכל ילד את הביטחון שהוא לכתחילה, כמו שהוא, שאנו מודדים אותו ביחס לעצמו ולא ביחס לאחרים, אל מול כישוריו ויכולותיו ולא אל מול נורמות חברתיות. ופתאום כשהפוסק לוחש לו חרש "במקרה שלך… אתה פטור", "בדיעבד… יש מקום להקל", זו תחושה נוראה, מקטינה, מחריגה, והיא רחוקה מהאמת האינדיבידואלית, מעבודת ה' האישית, המיוחדת לכל אדם, ומההדרכה המופלאה כי יש לחנך את הנער "על פי דרכו".
צריך לחתור להלכה דיפרנציאלית, כזו המניחה מראש כי יש דפוסים אישיותיים שונים ולכל אחד מתאים מזון רוחני אחר. לכן יש להבחין בין חובה לרשות, בין חומרה למצווה, בין מנהג יפה להלכה מחייבת כול. יש להשתמש בשפה מקרבת, מאפשרת, גמישה. בכל פסיקה הלכתית יש לייצר איזו פריסה רחבה של אפשרויות בתוך גבולות ההלכה ואף לציין לאילו דפוסים אישיותיים מתאימה כל הדרכה הלכתית. במקום לכתוב "והמחמיר תבוא עליו ברכה" צריך להטמיע שדווקא "המתאים תבוא עליו ברכה". זה שיודע להתאים את ההלכה למבנה האישיותי של עצמו הוא זה שיתברך רוחנית: הן כשייקח על עצמו חומרות גדולות, שמחזקות את עולמו הרוחני ומצמיחות אותו, והן כאשר ידע לא להעמיס על כתפיו הדרכות הלכתיות המייצרות את ההיפך ומקצצות את כנפי רוחו.
הלכה דיפרנציאלית תחזיר אל הפרט את האחריות שלו עצמו על עולמו הרוחני – ותשחרר את הרב או הפוסק מלקחת אחריות על עולמם הרוחני של אחרים. החשש שהלכה דיפרנציאלית תייצר חפיפניקיות או בריחה אל הקל והפשוט חוטאת לאמון העמוק שצריכים לתת בבני אדם. אדם מאמין צריך לעמוד באופן כן ואותנטי מול אלוהיו, לשאול את עצמו באופן מתמיד מה מקרב אותו אל אלוהים ומה מרחיק אותו, לא על ידי כורח חיצוני, לא בשל נורמות חברתיות לוחצות ולא באמצעות סמכות דתית, אלא מתוך בחירה חופשית ונקייה מכל לחץ.
הפוסק צריך להשתחרר מהחרדות המציפות אותו ומתחושת האחריות הציבורית הרובצת על כתפיו – אל לו לחשוש מלפרסם קולא או היתר. הוא לא צריך לשמור את ההיתר רק להדרכה אישית בחדרי חדרים. חשוב שיקפיד לכתוב למי מיועד היתר זה, למי הוא מתאים, איזה דפוס אישיותי הוא עשוי להצמיח ולמי היתר זה אינו מתאים. אך אחרי ההסתייגות הזו הוא צריך לשחרר, לתת אמון בכך שמי שמבקש לשמור הלכה ידע אם נכון לו להסתמך על ההיתר הזה אם לאו. לתת לאמת להורות את דרכה. פרסום כזה ייתן מענה משמעותי למי שאינו נגיש לרבנים ומוצא את מזונו הרוחני בהלכות מודפסות או בחיפוש במרשתת. אנשים כאלה (ורבים הם) כלל לא יֵדעו שיש הדרכה הלכתית שעשויה להתאים להם ולהועיל להם, אם הדרכות רבניות כאלה יישארו במחשכים.
אם פוסק ההלכה למד תורה הרבה, אל לו להחזיק טובה זו רק לעצמו, אל לו להשתמש בידע הרב שצבר כדי לשלוט במרחב הציבורי־הדתי. הידע המרשים לא מעניק לו את הסמכות "לחנך" את רשות הרבים. יש טעם לפגם בהסתרת ידע, יש בזה ריח של כוחנות, של פטריארכיה, של חוסר שוויון. מאידך גיסא, אל לו להרגיש כי האחריות על עולמם הרוחני של אחרים רובצת על כתפיו – "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". מי שרוצה לנופף בפסק שלו כדי 'לחפף' או להקל במקום שבו ראוי לו להחמיר – זו בעיה שלו. כשם שרופא יכתוב מאמר שיפרט למי תרופה זו מתאימה ולמי לא, אילו תופעות לוואי ייתכנו ואילו תועלות תצמיח התרופה, ואיש הישר בעיניו יעשה – כך גם בפסיקה ההלכתית. הפסיקה צריכה להיות מרובדת, מגוונת ועשירה, ומתייחסת למפגש שלה עם בני אדם שונים או במצבים נבדלים. תפקיד הפוסק הוא להביא את דבר ה' אל העם במלואו, לאורכו ולרוחבו, ולא לנסות לשלוט בידע ולמנן אותו כפי תפיסתו.
דרישה ולא הקלה
ביום השנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה שמעתי את תלמידו, הזמר החסידי דדי גראוכר, מספר על רבו. הוא שיתף כי בעקבות פטירת אמו הוא עבר משבר אמוני לא פשוט. הוא היה אז תלמיד בישיבה בכפר הרא"ה והרב נריה הרגיש את הסערה הפנימית שהתחוללה בו. הוא פנה אליו ואמר לו "דדי, אני משחרר אותך מבית המדרש, אל תניח תפילין, אל תיכנס לתפילה – קח טרקטור וצא לחרוש בשדות". אחרי שבוע של חריש ואינסוף מחשבות, סיפר דדי גרואכר, הוא שב לבית המדרש עם עוצמות רוחניות גדולות ועם רצון עמוק להתעלות רוחנית.
סיפור דומה אך מזווית אחרת סיפר הרב דב ביגון על הרב צבי יהודה קוק. הרב ביגון היה בתהליכי תשובה מתקדמים, כבר למד במרכז הרב, ורצה להתחיל לשמור מצוות. הוא ניגש לרב צבי יהודה וביקש להתחיל להניח תפילין. אך הרב צבי יהודה אמר לו באופן ברור: "אל תניח תפילין! לא כיפה, לא ציצית. קודם עול מלכות שמיים ורק אחר כך עול מצוות, תתמיד בלימוד ורק כשתהיה מספיק בשל תוכל לקיים מצוות".
אלו דוגמאות מופלאות, מכוננות, על רבנים כמחנכים. הם ראו את התלמיד, התבוננו לעומק בקווי אופיו ואישיותו, בשלב שבו הוא נמצא בהתפתחותו הרוחנית, והתאימו לו חליפה אישית התפורה למידותיו. גם כשמדובר על הכרעה דרמטית לא לקיים מצוות עשה בשלב הזה. הם חינכו את הנערים "על פי דרכם".
כדי שחלילה לא תתקבל תמונה כאילו יש כאן איזה רצון לכוון לקוּלות מפליגות ולהיתרים מרחיקי לכת לכל דורש, חשוב לי להדגיש כי התאמה אינה קולא ואינה חומרה. פנייה לרב המכיר לעומק לא רק את עולם ההלכה אלא גם את עולמו של התלמיד ואת דפוסי אישיותו לא רק תשחרר ותקל אלא גם תתבע מהתלמיד שיוציא מעצמו את מרב יכולותיו וכישוריו הרוחניים. לרב אסור לוותר לתלמיד שיכול להנביע מתוכו מעיינות אין קץ. הוא צריך לסייע לתלמיד להילחם בקווי עצלות ורפיסות, להטעין אותו במוטיבציה פנימית עמוקה, ברצון להתקדם, לעלות ולהתעלות, ולהוציא מעצמו את המירב. כמובן מתוך היכרות עמוקה ומתוך התאמה לעקומת הגדילה האישית של תלמידו.
דווקא בעולם שבו הידע נגיש לכל דורש, זו הזדמנות לשוב להדרכות הפשוטות של חז"ל. הקריאה ל"הלכה דיפרנציאלית" רק מחזקת את הדרכת חז"ל "עשה לך רב". לא די בידע תורני, לא די בפסיקה הכתובה, אלא יש צורך עמוק בהתאמת דבר ה', הרחב כל כך, לכל אדם, באשר הוא שם. הדבר תובע מכל אדם לעשות את העיבוד האישי והאותנטי שלו מול אלוהיו, ודורש מן הרב לתת הדרכה הלכתית־אישית מתוך היכרות עמוקה עם תלמידיו. באותה נשימה הלכה דיפרנציאלית היא גם קריאה לחדש ולהעמיק את הקשר בין הרב לתלמיד ולעודד חיבור לתלמידי חכמים, כדי לסייע בהתאמה המיוחלת ובסלילת השביל האישי בדרך העולה בית־אל.
