המבקש לאחוז בהלך הרוח הפוסטמודרני ולהגדירו ייתקל בסתירה מיניה וביה, שכן הפוסטמודרניזם אינו ניתן למסגור ולעיצוב חוקיו. גם אם יבחר בניסיון להכניסו למצרי התפיסה הכרונולוגית, ולאפיין אותו לאור השנים שבהן הופיע, הוא ייכשל. כל זה נובע מהעובדה שחלק בלתי נפרד מהלך הרוח הזה הוא פירוק הסיפור הגדול שמבוסס על הסבר כללי לתופעות רבות.
הלך הרוח הזה אינו מכיר עוד בחוק כלשהו או במבנה כלשהו אשר מאפשר אמירה אובייקטיבית על נושא כלשהו. בין אם מדובר בחוקי מוסר, בין אם מדובר במבנה המשפחה, בין אם מדובר בהסבר תופעות היסטוריות, בין אם מדובר במבנה שלטוני – הפוסטמודרניות במהותה מפרקת את כל המרכיבים ומאפשרת עולם שנבנה לאור מצב הנפש של הבונה בזמן מסוים. ההיסטוריה היא נרטיב; למבנה המשפחה אין סיפור אחד גדול; עקרונות מוסריים הם רב תרבותיים; פענוח החלומות אינו נעשה לאור מתכון כללי; הלוגיקה אינה המתווה היחיד להתנהלותו של אדם; הלאומיות אינה עוד המכנס היחיד של קבוצות בני אדם, ועוד ועוד.
בשל כך, העולם הדתי רואה בדרך כלל את הפוסטמודרניזם כמצטרף למי שממוין בתודעה כ"שרו של עשו״, וכאויב הנורא של היהדות. עולם האמונה מארגן את העולם בתבניות מוגדרות – בהלכה אובייקטיבית המחייבת את כולם ובעיקרי אמונה המתווים את חוט השדרה של התנועה. הוא מנסח את הסיפור ההיסטורי כפי ש"באמת" היה, מעניק משמעות עמוקה מאוד להבדלה בין קודש וחול ובין ישראל לעמים, מכיר במודל אחד בלבד של המשפחה ובהגדרה אחת בלבד של מין האדם, וכן הלאה. ההתנגשות הראשונית בין העולמות היא לפיכך בלתי נמנעת. עולם האמונה רואה בפוסטמודרניזם איום, והחובה הקדושה היא להילחם נגדו בדרכים שונות – בראש ובראשונה להגדירו כאויב דמוני. מכאן באה בדרך כלל הגבהת החומות; שלילה מוחלטת של אפשרויות מגוונות; ניסיונות לשמר את המבט חובק הכול; חשיפת השקר שבהלכי הרוח הפוסטמודרניזם והסתירות הפנימיות המרובות; ונקיטת הדרכים האפשרויות האחרות בשעה שמאיימים על עולמנו הרוחני.
מאבק עם המלאך
מבית מדרשו של הראי"ה קוק למדנו כי אכן זו אחת הדרכים החיוניות ביותר לשימור הזהות העצמית שלנו, ולא זו בלבד, אלא שלעיתים דווקא דרך זו מצמיחה כוחות אלטרנטיביים מקוריים. האתוס הבסיסי שכל העולם מעבר אחד ואברהם אבינו, מייסד האמונה, מעבר שני, הוא שעמד לאבותינו ולנו לאורך דורות. מי שאינו מוכן להיות האחר, הזר, השונה, הנאמן והדבק יאבד את זהותו. ברם, הרב קוק גם לימד אותנו שלא ניתן להסתפק בכך. לא רק בשל העובדה שזה לא יעזור, אלא מכוח האמונה שבכל גילוי רוחני המתחדש בעולם טמון גם ממד השגחתי – "כל זמן מאיר בתכונתו". בשעה שמופיעה רוח בעולם צריך להקשיב לה, לחיות בתוכה, לקלף את קליפותיה ולהתחבר לשורש הפנימי המפרה שבה. כל משנתו קוראת לפעול לאור המבט הזה, והוא עצמו היה מוצף בה, וקרא שוב ושוב לכל המקשיבים לחיות בדרך זו.
ואכן, במהלך הדורות מלקטת היהדות אוצרות עצומים שהתפתחו בעמים אחרים. בעת שאנו נמצאים בתרבויות שונות עולמנו האמוני משלם מחיר יקר, והיהדות נמצאת במאבק על זהותה. חלק מבניה ובנותיה נוטשים אותה בשל כך, תהליכי סילוף והמרה פועלים עליה בחוזקה, ועת צרה היא ליעקב. ברם, בד בבד עם המאבק המתמיד אנו חושפים את מה שקיבלנו מעימות זה, בין מהצדדים שאימצנו לתוכנו מתוכם ובין מהעוצמות שנוצרו בנו בתהליך ההתנגדות שהיה בנו.
אילוסטרציה נאה לתהליך זה, שיש בו גם כדי להעמיד את התנועה היסודית, וגם כדי להציב מצפן לפעילות רוחנית ממשית, היא מאבקו של יעקב עם המלאך, המזוהה בעולמם של חז"ל כ"שרו של עשו". מאבק זה מבטא ארבע תנועות:
ראשונה בהן היא העובדה שהוא נכפה על יעקב. לא מרצונו נולד מאבק זה. יעקב היה שמח להישאר עם משפחתו, עם שמו המקורי, עם עולמו. שנייה בהן היא העובדה שהמלאך לא הצליח לנצח את יעקב. יעקב נאבק עד עלות השחר. שלישית בהן היא העובדה שיעקב שילם על כך מחיר – "ותקע כף רגל יעקב". את המחיר הזה אנו מבטאים לדורות באיסור גיד הנשה, ולא מכחישים את המחירים הקשים של המאבק. רביעית בהן היא הברכה שקיבל יעקב מהמלאך, כך שבסופו של דבר דווקא מאבק זה לא רק שחיזק את יעקב אלא שהוא גם התברך ממנו.
אלה היו ארבע התנועות במפגשנו עם כל ה"איזמים" שהיו לאורך הדורות. ניסינו להימנע ממפגשים אלה, בהצלחה מועטה; נאבקנו בהם, ומסרנו את הנפש כדי לשמור על זהותנו; כף ירכנו נקעה, ושילמנו מחיר יקר על מפגשים אלה. אולם בסופו של דבר יצאנו ברכוש גדול ובברכה, גם משרו של עשו. די לנו אם נזכיר את תקופת ראשוני ספרד, את מפגשם עם האריסטוטליזם והמאבק בו ואת הברכה העצומה שקיבלנו ממנו לתורת ישראל. זו דוגמה קטנה אחת מכל שפע העולמות שפגשנו במהלך דרכנו.
קולות חדשים בשטח
ניפוץ הסיפור הגדול מביא אפוא גם מאבק גדול וגם ברכה גדולה בכנפיו, ואנו מוצאים את הברכה הזו בכל עבר. בעיקר כאשר מתברר לנו כי בסיפור הגדול התקיים עולם דורסני מאוד, שלא נתן מקום אלא לחזק שהחזיק בידיו את העוצמות לספר את הסיפור הזה. החלשים, השקופים, ה"אחרים", לא מצאו בסיפור הזה את מקומם.
עקרון "כור ההיתוך" החברתי מדגים באופן נפלא את המחשבה המודרנית, המבקשת ליצור מדורת שבט אחת לכולם, בנוסח אחיד. הנשים נדחקו ממנו, והוכנסו למגרות ולמשבצות; כאבם של הלהט"בים הנאמנים להלכה ומבקשים את דרכם לא נשמע וכך הלאה. הסיפור הגדול גם התווה את דרך לימוד התורה היחידי האפשרי. הוא נתן מקום מועט לחיפוש החוויה האמונית וקרבת אלוהים בשל אופייה הסובייקטיבי, וקבע את האידיאולוגיות הנכונות המחייבות את כולם.
מדורת השבט של הסיפור הגדול השתיקה והעלימה קולות רבים, שלא יכלו לבוא לידי ביטוי, והם יכולים עתה להתעורר דווקא בשל החלשתו. ואכן, נחשפות לעינינו תרבויות עשירות, מגוונות, מעצימות ומרתקות, המביאות ברכה גדולה לעולם: דרכי לימוד תורה מאתגרות, קולות "נשיים" (בין על ידי נשים ובין כארכיטיפ המובע ללא קשר למגדר), לעיתים מזומנות אנו מוצאים כי יש יותר מתשובה הלכתית אחת לשאלה מעשית, עבודה פנימית, סדנאות, חסידות תוססת ומתעוררת, הכרה ב"רצף" בלי להתעלם ולהכחיש את המחיר הכבד שלה, אוטוריטות מגוונות וכך הלאה. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהתורה, מעבודת ה' ומקידוש שמו הגדול.
מאבקים טוטליים – יהיה זה כנגד הנסיעה לאומן, העלייה להר הבית, נשים בבית הכנסת – מפנים את מקומם אט אט להכרה שיש יותר מדרך אחת לפרש את הציווי האלוהי ולהיות נאמן לו. הוכחות לקיומו של הקב"ה או לנצחיות התורה, שהיה להן בעבר תוקף אובייקטיבי והיוו את הבסיס להתקשרות האדם לאמונה, נחשפות בחולשתן, ונדחות מפני אמונה היונקת משיר השירים, מעולם המפגש בריבונו של עולם, מהחסידות הלא ממסדית ומרבי נחמן מברסלב, מעבודת הגוף ומכנות דתית. עולמות מחויבים לאקולוגיה, לצמצום אכילת בשר, להיבטים הגופניים כחלק בלתי נפרד מעבודת ה', מתפתחים אט אט והופכים לנחלת רבים. בכל אלה טמונה גם נקיעת כף ירך ופציעה קשה וגם ברכה מרובה והעצמה, וחלק בלתי נפרד מהשערים שנפתחו בפנינו הוא הדיוק הפנימי, ההתכווננות הישרה, הכוונה שכל מעשינו יהיו לשם שמיים. את מקומה של השלילה המוחלטת תופסת העבודה הפנימית המתמדת המצמיחה את העולמות.
עקרונות להדרכה אפשרית
אכן, הרוח הפוסטמודרנית מרחפת בכל מקום בעולם הרוחני הדתי. לימוד התורה מוצא לו אח ורע כעולם החוויתי, ובעולמות רוחניים שנבנים במקומות הדומים יותר לבית מקדש מאשר לבית מדרש; אנחנו מחפשים בלימוד עצמו קומות נוספות – אלה הנוגעות, המחוברות לחיים, המעניקות משמעות, המורכבות משכבות רבות; האוטוריטות אינן יכולות עוד לבוא רק מכוח המוסדי, בשם מעמדן ההלכתי, ודבריהן חייבים להתקבל על הנפש; שיקולים פסיכולוגיים וחברתיים הופכים להיות חלק בלתי נפרד מההתוויה של הדרך האמונית; חירות המחשבה, מגע עם תורות הסוד, פתיחת שערים נעולים – הם ממאפייני העולם שבו אנו נמצאים.
האם יש לך מחיר? האם כף ירכנו נוקעת? בוודאי! סכנת האפשרות שהתורה תיעשה כשתי תורות, והרבה יותר מזה – שלא יהיה ניתן עוד להבחין בין מה שנמצא בתוך הקשת הרחבה של הברית עם הקב"ה ומה נמצא מחוצה לה, הולכת וגוברת; סכנת החלחול של העבודה הזרה, שאף היא יוצאת מקודש הקודשים, גדלה; היכולת להבחין בין בניין משכן ובין עשיית עגל הולכת ונעשית קשה הרבה יותר, בעיקר לאור העובדה שהלך הרוח הפוסטמודרני שולל לעיתים מזומנות את עצם קיומן של הגדרות כאלה. אנו בשעת משבר, שהוא גם שבר גדול ומסוכן, אך גם שמו של כיסא היולדת – היושבת על המשבר, ומתוך המפגש עם המלאך הזה אנו יוצאים מבורכים יותר.
האם ניתן להציע הדרכה בעת שכזו, או שעצם קיומה של הדרכה סותר את הרוח הזו? מבין הדרכים השונות האפשריות אני בוחר את שלמדתי מרבותיי ממעשיו של שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה. בכינויו זה מבטאת המשנה עובדה שאינה היסטורית בלבד, אלא גם עמדה עקרונית. שמעון הצדיק עמד בצומת של תקופות, ואף הוא נדרש להעתיק את האומה הישראלית מדורות אנשי כנסת הגדולה לתקופת הזוגות ולמה שבא בעקבותיה. לפיכך, דבריו מכוונים למפגש עם רוח חדשה.
שמעון הצדיק הציע שלושה עקרונות: ראשית, להיות מתון, גם בתמיכה בתהליכים הנובעים מהזרימה הפוסטמודרנית, וגם בביקורת ובניסיונות הביעור המוחלט של הופעותיה. מתינות זו נובעת מהכרה שיש בכל תנועה רוחנית גם ברכה וגם איום, גם הרס וגם בשורה. המתינות הזו מתרחקת מדפיקת אגרוף והתיימרות להיות בעלים של אמת המידה הקובעת מה טוב ומה רע, ומאידך גיסא מתרחקת מהיסחפות וקבלת כול. היא בוחרת בהתנסות זהירה, בעין טובה על מהלכים רוחניים, בשותפות מקשיבה, בענווה מכוונת, בקשת נרחבת של אפשרויות, בעדינות.
שנייה בהדרכות היא "והעמידו תלמידים הרבה". העיסוק המרובה בסוגיות אלה, יצירת תנועה גדולה של המשכיות, של בית מדרש תוסס ומחויב, היא המאפשרת את המגע עם העולמות הרבים. כישלונן הגדול של תנועות נחשף בשעה שאין הן מצמיחות דור המשך, אלא מתמוססות והולכות. ככל שנמצאים עוד ועוד מבקשי דבר ה' בתוך המעגל הגדול הזה כן גוברת האפשרות שהברכה תהיה אכן מרובה, ושנוכל לאתגר הגדול הזה.
והשלישית – "ועשו סייג לתורה". תורתנו יקרה לנו. חלק מהיכולת לפגוש את העולמות המבורכים המתחדשים עלינו טמון גם ביכולת להכיר בקיומם של גדרות וגבול כחלק בלתי נפרד מהעולם האמוני. אמנם נכון לסמן אותם במרחקים גדולים, ובריבוי אפשרויות, אך לא להתעלם מהקיום שלהם. לא זו בלבד, אלא שכל מסע לעולמות חדשים יהיה פורה יותר אם העוגן היציב של הבית יתחזק. בשעה שנאבק יעקב אבינו עם המלאך התקיים בו בראש ובראשונה "וירא כי לא יכול לו". בלי שתהיה בנו שדרה המאפשרת את היציבות, את הבית האמוני, את הניגון הבסיסי של הקיום היהודי – לא נוכל לאתגרי הזמן. ומתוך כל אלה, "שרו של עשו" יברך אותנו ויעניק לו מחדש את השם המיוחד – ישראל, כי נוכל לו, ואפשרויות אמוניות ודתיות מתעצמות ישירו לה' שיר מתחדש, ותהילתו בקהל חסידים.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול בתל אביב וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
