נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי, קיבל לאחר פגישת השניים בעזה באלול תכ"ה 1665 תוספת לשמו, וכונה על ידי ש"ץ בשם "בנימין". ביחסים שבין המשיח ונביאו בתקופת תסיסתה של התנועה השבתאית בולטת דינמיקה נפשית מורכבת, שבה ש"ץ ממלא את מקום ההרס ו"האור שאין בו מחשבה", ואילו נתן־בנימין משמש לא רק כמקובל חדשן ויצירתי, אלא גם כרופא נפשות המבקש להציע מזור לכוחות התוהו של משיחו, בחינת "אור שיש בו מחשבה". בכתיבתו של המשורר והמיסטיקאי בנימין שבילי חוברים שני כוחות אלו, הלהט והכמיהה הבוערת לגאולה, הסיגוף המאחה, התוהו וכלי התיקון.
יש אומרים כי ש"ץ שימש בחינת נוקבא אל מול עמידתו האיתנה והנאמנה של נתן, שייצג את הזכר. כפי שלמדתי ממורי יהודה ליבס, אף כאשר המיר המשיח את דתו ויצר בהתאסלמותו משבר עצום בקהילות ישראל נותר נתן באמונתו, מבלי להזדהות עם המעשה, אך תוך ניסיון להציע הסבר פרדוקסלי להכרחיותו הבלתי נמנעת. ואכן, שירתו של בנימין שבילי מנכיחה ניגודים פרדוקסליים דומים: זכריות ונקביות; תום לצד הכרה בעומק הכפירה ובכוחו האפל של הנחש; הבנה ללב המאמין הפשוט, הכמיהה לגאולה, יחד עם הכרה בנכלוליות ובוגדנות ההמרה. שירה זו מחוברת למשאלת האיחוד עם האלוהי המצויה בכל דתות המסתורין, ולצד זאת חיבור להיסטוריה של העם היהודי ולשברונותיה הגדולים: חורבן הבית, המפץ השבתאי, השואה.
לתעד את צער השמד
בשירתו מדובב שבילי את התנפצות החלום, כעולה משורות רבות בספרו השני, "ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז" (1988). כך למשל, השיר ששרו הילדים לש"ץ: "אוי חבל חבל, חבל/ על משיח שנפל/ שנפל מראש/הקץ/ שנפל והתפוצץ…/ שנטל מן מסמאל/ ושכח להגאל", ובשחזור הנרטיב השבתאי כאגדה משיחית אפלה:
והיינו שלושה הולכים בבקעת ארבל/ וראינו איילת השחר מעולפת לפנינו… מן ספניולי אחד שעשה מעשים קדם בא היסורים בספרד… למה השקה לההוא רע שהיה צמא וקרוב למות… ונפלו כל כוכבים מידיו אל מים/ ששתה זה הצמא… ונחש היה קופץ מן אצבעו של תורכי/ ובולע כוכבים מן אותו אחד רע שהיה צמא וקרוב למות/ והיה קרוב לגאולת העולם/ ונגמר שתפשו השולטן מן מלשינות… ולקחו לו הנחש… ובאמת היה קרוב לגאולת העולם.
הספר מהדהד את עדויות בני חבורתו הקרובה של שבתי צבי ותלמידי נתן העזתי, תוך כניסה לפרדס הקבלי־שבתאי, כמו בדימוי התולעת שצריכה להרקיב את העץ כדי שתבוא הגאולה ל"תועלת העולם": "והיו כל אלה מנסים להכניס התולעת תוך התפוח/ ובסוף גמרו הללו באשר ראו בכוכבים/ כי הם התולעת/ ונכנסו תוך התפוח והשתמדו". שבילי, משורר־נביא, מוכרח לתעד את צער השמד ומחירו הכבד, וכותב: "ואני ראיתי גליפולי בלילה עטורת כוכבים כבים ונדלקים/ כבים ונדלקים חוצה להתנהגותם/ וכתבתי/ ואחר עשיתי לי סעודה". והכרת היש כוללת את מקום הרשע וההעדר, וכדבריו "והגהנום בודאי יש בנמצא/ והוא בנמצא כאן לפעמים מאד".
בספר זה, כמו בחיבוריו האחרים של שבילי, מופיעים שירים בארמית, שפה שאותה לא יכולים להבין המלאכים, שיודעת לעקוף בירוקרטיות עליונות, ולהגיע היישר ללב בני האדם. שבילי פרסם שישה סדרי פרוזה לירית ומסע, ושישה סדרי שירה מופלאים, וערך אסופה של סיפורים חסידיים, "ביום שבו נולד הבעש"ט נשרף הגהנום" (2015). בשבוע הבא יוענק לו באוניברסיטה העברית פרס ניומן היוקרתי.
אבקש לשרטט קו אחד שעובר מהספר השני שהוזכר לשני ספרים יוצאי דופן: הספר על האם ("אמא שלנו חיה כאן", 2015, כנרת זמורה ביתן) והספר על האב, שראה אור זה עתה ("נהר הפֹה", 2019, אבן חושן).
ספרים אלו אינם נכנסים תחת קטגוריה ספרותית מוגדרת כלשהי. הם גם פרוזה וגם שירה, גם תפילה וגם תחינה, גם מחאה וכפירה וגם קינה על אובדן הנשמה. בני שבילי עושה שירה מתפוחים רקובים ותולעי משי, מעפיפון ומנחש שפיפון; מסמלים קמאיים ומרכיבי יום־יום. ספרי הפרוזה שלו הם מסות ותיאורי מסעות ברחבי תבל, בשמים ובארץ מתחת, בתוך המילים ובשולי ההיכלות השבורים. מכרכי הים הוא שולה פנינים קבליות, תובנות תיאוסופיות, ובעיקר יופי המוטל כאור חוזר אל הקורא.
שני יסודות הקיום של כל אדם, אביו ואמו, מכונים כבר בפי חז"ל "קודשא בריך הוא ושכנתיה" (בבלי ברכות, לה ע"א), והמדרש מוסיף כי התפילה "אשא עיני אל ההרים" מכוונת למעשה אל ה"הורים" כתשתית החיבור, היסוד הקמאי שבתוך כל אחד מאיתנו.
בעקבות פגיס
הספר "אמא שלנו חיה כאן" מקונן על האם האבודה, היא האם הארצית שנטשה את בנה ואושפזה בשיגעונה, ולצדה האם העליונה, היא השכינה. ספר זה עוסק בטרום הלידה ובטרום המוות, ברחם הפרוץ ובבריאה מתוך בכי והתבוננות במופעי האם הניצבת לאורך הדורות בקתדרלות האירופיות, ובמיוחד ברומא על יופייה ואכזריותה. ספרו החדש, לעומת זאת, מוקדש כולו לאב, זה הקדמון, זה הפרטי בשר ודם, והאב העליון, וכדברי המשורר: "עשה לך אב אם אין לך אלוהים". זוהי פואמת שבר של אמונה פרטית וקולקטיבית, שירת אכזבה וייאוש מהאב הבורא: "אבא שלי לא פתח חומש, לא פתח סידור והתפלל. חבל … מותר היה לו לפתוח סידור ולומר, מודה אני לפניך על כל הצרות, כי אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מלקרוא או לכתוב". השבר הגדול בעקבות השואה עולה מאדי "נהר הפֹה": "השם אחד ושמו אחד והוא גם זה שאשם". במוקד הספר שתי דמויות, שתי ספירות קבליות, "שני יהודים, זכר ונקבה, שעזבו את אבא ואמא, דבקו זה בזה והיו לאפר אחד", וזה היה גורלם:
ביום שישי בין השמשות נברא ישראל, ביום שבת נבראה שרה. ביום ראשון לקחו את שניהם, פרח דוקרני מברזל ולווייתן, אבנים ופסיפס, בית כנסת ולומברדיה… חיה רעה התנפלה על שרה ובהמה גסה על ישראל. זה קרה ביום חמישי, וביום שישי כבר שרפו את שניהם.
המשורר מבקש להגן על הקורא, להגן על עצמו, ולתווך לו את החוויה שאין לה שם, ואין פשר לאימתה, ואומר, תוך מחווה לשירו הנודע דן פגיס:
הם לקחו אותנו מזמן, מאז שנינו שטים בנהר הפֹה של מי שאמר… ולא נשוב לעולם. הפה שלנו כחול ואנחנו אוכלים כוכבים. אם תראו את אבא שלנו, תגידו לו שאנחנו לא מאמינים.
כבר בשיר מוקדם מתוך הספר השני כותב שבילי לשני אבותיו, העליון והממשי:
אבא רחמנא/ לא חרם על הילד/ על בנימין רבה ושלל צבעיו/ הניחהו תחת שכינתך… בסתר כנפהו הסתירהו מגהנום סתם השירה… בנך הוא נשמתו ברוחך אבא דינא/ יוליכו ויושיבו שירתו של בנימין/ לצד עץ החיים/ וישכב בנימין ולא יפחד/ וערבה שנתו השקטה.
תודעת שליחות, בשורה משיחית, ייאוש, תורת שילוש, הגשמה והתגשמות בבשר – כל אלו משמשים כאן יחדיו בתודעת בנימין המקראי שטרוף נטרף עם יוסף. אולי אפשר לחלק ולומר שהשבר האבהי, נפילת המונים ממרפסות עם גילוי אקט ההמרה של שבתי צבי, קשור באכזבה ובייאוש מהאב, הוא גם האב שנוטש את עמו להישרף בכבשן באושוויץ. ואילו המסע אל האם עובר דרך הבכי, ה"ויה דולורוזה", עמידה לצד האם חסרת האונים הניצבת על קבר בנה, יחד עם כל המריות הענוגות ברחבי אירופה הנוצרית. בנימין שבילי מבקש לעשות תיקון בנפשו ובנפש העולם, כי "הכול מבקש תיקון", ולחבר את האב והאם יחד, למרות שניתקו זה מזו.
למעשה, המסע אל האם שעורך הבן הוא תיקון ופיצוי על חטאו הנורא של האב, שאליו פונה השיר מ־1988: "אבא בוצינא אבא קדישא אבא לכל אבהין/ ומה עם אמא מה… אוי ואבוי אם אבא אבויה/ שוכח אם אמאין/ שוכח את כל ילדין". לשכוח את האם, לגרש את השכינה, להרוס את הבית – זוהי בגידתו הגדולה של האב, עוד יותר מאשר ההמרה והעובדה שלא מנע חורבן.
שומר על שלמות ההורים
שבר האמונה לאחר השואה מקבל בספרו מובן אחר, של בנייה וכפירה גם יחד. הבן מאחה את ההריסות וכותב: "האם היניקה את בנה והאב דיבר. הוא ברא את העולם שהיא השקתה, הוא הוליד והיא ילדה, הוא הנפש היא החיה, והתינוק עוד יחידה". להפגיש את אבא ואמא העליונים, לזווג את קודשא בריך הוא ושכינתיה – זהו לב לבה של עבודת המקובלים. אך בשירתו של שבילי יש יותר מכך. הוא מפגיש במרחב דמיוני את שני הספרים, מזווגם יחד, וכך הפואמות משחזרות סצנה ראשיתית בלתי אפשרית, של ההורים העליונים, ספירות תפארת ומלכות, עם הוריו הממשיים. כך, הקורא שותף לרגע הזיווג והלידה, לרגע התיקון וההיאספות מעפר, וגם הוא, יחד עם המשורר המקונן, נולד מחדש מסצנה ראשיתית־מאגית זו.
לצד הזעקה וקווי השבר, שבילי שומר על שלמות ההורים העליונים והתחתונים, ולא "זן עיניו" במרחבי התוהו. הוא משאיר את האב והאם מזווגים ומוסתרים זה בתוך זו, מסוכך על כנפי הכרובים ומסתיר את ערוותם. בנהר הפֹה, לעומת נהר הכבר האבוד, יוצר שבילי נוסחי השבעה אל תוך ההווה: אמא חיה כאן, מתוך כפל משמעות של עבר והווה ועתיד, וכן האב, פיו ממלל ופֹה הוא מצוי וקיים ועומד לעד. ובנימין המשורר, נשמת התינוק, יולד ומוליד ללא מורא.
במשך שנתיים זכיתי לעבוד עם בנימין שבילי על עריכת ספר שיריי "הנפש נעתקת", ובמפגשים אלו היינו לומדים ומדברים, קוראים טקסטים קבליים ושירים של משוררים קדומים. בנימין לימד אותי שמעל ספירת כתר מסתתרת ספירה גבוהה וסודית, ספירת יופי, ומתוך שירתו אני לומדת כי היא נולדה מלב שבור, מתפילה זכה. לא פחות מאשר תורת העריכה, למדתי ממנו על תורת המידות, על המסירות והנאמנות הנדרשות מהאדם בהיותו אדם, ידיעת הגבול, חשיבות החיתוך, אותה סזורה־צזורה נצחית, שמביאה אותנו לעולם; בסיום השיר, ברגע הלידה.
בסוף דבריו בערב שנערך לכבודו בשבוע שעבר בבית אבי חי בירושלים חד תמיר גרינברג, שהשתתף בערב, חידה, בשאלו מה בעצם בנימין שבילי מחפש, והרי אלוהים כבר נמצא בו, עמו, בכל שורה שהוא כותב. וכנראה שגם את עצמו איננו מחפש, כי זה פתרון פסיכולוגיסטי ופשוט מדי. אציע כי נותרה השכינה, האם הגולה, זו שהאב הפקיר ולא שמר עליה מפני הנחש. השכינה היא התורה, והאהבה, ועצם הכמיהה לגאולה.
האהבה מעניקה כוח להאמין כל פעם מחדש בגאולה חדשה, להתמסר שוב ושוב למשיח חדש, אף אם כל קודמיו התגלו כמשיחי שקר. ואהבת המשורר נתונה לשפה, את כל חייו ייתן למען שורה אחת של יופי ואמת. שורה שבכוחה לפרק היכלות שקר וטומאה, להחזיר עולם לתוהו ולבראו מחדש. בכתיבת השירה בכלל קיימת תמיד היומרה המשיחית, להעתיק את החיים למקום אחר, להראות את הבלתי נראה, לגאול אדם מייסורי נפשו וכבלי חייו, אל עבר מרחב אינסופי, פתוח ואפשרי. שירה במיטבה אינה הורגת את המשאלה לגאולה, למרות שתמיד זו נדונה לכישלון, ובהכרח סופה להסתיים בשבר או בהמרה.
בנימין שבילי, כנביא אמת וכתייר נצחי, לא מוכן לוותר על החלום. הוא לא רק כותב את הכמיהה אלא גם מורה דרך למשוררים כה רבים בשבילי השפה, מציע להם אפשרות לאחוז במשאלה, לשמר את הכיסופים, וזאת מבלי להיכנע לסלסולים מזיופים ומיופייפים. הוא הולך עם אמת הבניין על לבו, לא רק כנביא אלא גם כמשיח של אמת, שלא מבטיח גאולה, אלא מוכן להביט בעיני הכאב, השבר והאכזבה, ולהצמיח מתוכם שירה גדולה.
ד"ר רות קרא איוונוב קניאל היא מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן
