בסביבות שנת 1976 רשם לעצמו יעקב שבתאי רשימת שמות אפשריים לרומן שעבד עליו מזה חמש שנים. בין השמות: "השקיעה", "הצל", "הסתלקות", "החול והבתים", "ככלות הדברים האלה" ו"ספר החיים". שבתאי, כדרכו, התלבט והתלבט, גם אחרי שמסר את הספר להוצאה לאור, ולבסוף בחר ב"זכרון דברים", שם שהופיע ברשימה ההיא וכבר נבחר בעבר כשם לאחד מסיפוריו הקצרים. שנה לאחר מכן, סמוך מאוד לעלייתו של בגין לשלטון, ראה אור הספר, שסימן – אמנם לא מיד עם צאתו – קו פרשת מים בספרות הישראלית.
י
בעיקר הודות ליצירה הזאת, הנחשבת מונומנטלית, קנה לו שבתאי מקום בקאנון הישראלי. ברומן הזה, שגרעינו מספר על שלושה גברים תל־אביביים – גולדמן, ישראל וצזאר – ועל החיפוש הנואש והמסויט־לפרקים אחר משמעות ותקווה, חולל שבתאי מהפכה בראש ובראשונה באופן שבו סיפר את הסיפור: "זכרון דברים" אינו מחולק לפסקאות או לפרקים, אלא כתוב כפסקה אחת ארוכה, ובמשפטים מפותלים שנעים בתזזיתיות בין זמנים, מקומות ודמויות, לפעמים באותו משפט ממש. אך הספר הזה זכה לגדולה גם בשל הדיוקן העשיר והמדויק שהוא מעמיד, דיוקנה של שכבה חברתית שלמה, תל אביבית־אשכנזית־מפא"יניקית: יקום של קשרי משפחה, חברויות, אהבות ואכזבות מאכלס את עמודיו של הספר הזה, ברוחב יריעה שמעטים בספרות העברית העפילו אליו. מעל לכול – והנה עוד אחד מסודות כוחו של הרומן הזה – התמות הקיומיות העמוקות שהוא דן בהן, כששבתאי מוליך את הדמויות המיוסרות שלו ברחובות תל אביב של שנות השישים והשבעים, בניסיון בלתי־פוסק למצוא פשר בעולם שסובב אותם ולהשתחרר מן הצל המאיים והסמכותני של הוריהם.
האנקדוטה על שמותיו האפשריים של "זכרון דברים" משובצת בלב לבו של "כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי", ספרה המרתק של עדנה שבתאי, אלמנתו של הסופר שהלך לעולמו מהתקף לב ב־1981 והוא בן 47 בלבד, מותיר אחריו רומן, קובץ סיפורים, כתב יד בלתי־גמור, מחזות, פזמונים, תרגומים ותסריט אחד (לסרט "עיניים גדולות", שכתב יחד עם אורי זוהר ב־1974). זהו ספרה השני של עדנה שבתאי. הראשון, "והרי את", שראה אור ב־1986, הוא רומן המבוסס על חייה ובמרכזו אלמנתו של סופר שמת במפתיע, המתמודדת עם התקנת כתב יד מפותל שהותיר אחריו (עדנה שבתאי ערכה את "סוף דבר", כתב היד שהותיר בעלה, יחד עם דן מירון). והנה, אף שבשלושים ושמונה השנים מאז שמת הוכתר יעקב שבתאי פעם אחר פעם כאבן הראשה של הקאנון הספרותי הישראלי, סיפור התהוותו כיוצר, חייו האישיים, קשיי הכתיבה שלו והמחויבות הבלתי־מתפשרת שלו, האובססיבית, להגיע לניסוח הצלול והמדויק ביותר – כל אלה לא סופרו עד כה במסודר, בנרטיב אחד רציף. ספרה של עדנה שבתאי ממלא את החסר הזה.
"אישה צריכה להיות בבית"
בראש ובראשונה, לפנינו דיוקנו של האמן כאיש צעיר: סיפור התהוותו של סופר ששקל, תקופה מסוימת, להיות וטרינר, אך אז, בעקבות הצגה שכתב ליובלו של קיבוץ מרחביה, החליט להפוך ליוצר: חיבר פזמונים, מחזות, רומנים וסיפורים קצרים (עדנה שבתאי מגלה כי אחד מהם, "נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה", נשלח לכתב העת "קשת" ונדחה במכתב קריר על ידי לא אחר מאשר א"ב יהושע, שהמליץ לשבתאי "לחזור ולעבד אותו"). "איך הגבר הסוער הזה", היא שואלת, "אוהב החיים והנאותיהם, שבעומק נשמתו נשאר תמיד ילד בן שלוש או ארבע, הושיב את עצמו ביד ברזל יום אחר יום שעות ארוכות ליד מכונת־הכתיבה וכפה על עצמו, מאז היותו בן שלושים, שבע־עשרה שנה של משמעת מוחלטת?" (עמ' 67). שבתאי מציעה כמה תשובות לשאלת המפתח הזו – אהבתו של בעלה למילים, אישיותו המהורהרת, סקרנותו, הקריאה האינטנסיבית במחזות וביצירות מופת – אך גם היא מכירה בכך שאלו תשובות חלקיות לשאלה שנותרת, ככלות הכול, תלויה ועומדת.
אולם, גם אם אין בספר מענה חד־משמעי לשאלה מה הוביל את הילד הכריזמטי והנאה, שגדל במעונות עובדים בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, להפוך לסופר, "כי היום עובר" מצליח – וזאת בזכות נקודת המבט הייחודית של המחברת כמי שחיה לצדו של יעקב שבתאי – להאיר את הפינות החשוכות והאינטימיות ביותר בחדר העבודה שלו. כך, למשל, מגוללת עדנה שבתאי את תהליך הכתיבה של "זכרון דברים" ואת כינונו, עקב בצד אגודל, של הרומן התובעני הזה; בספר אף סרוקות רשימות שרשם שבתאי בכתב ידו במהלך העבודה על הרומן, ומאלף לראות, בדיעבד, כיצד ההנחיות הקטנות והמקודדות הללו התממשו לאחר מכן ברומן בצורתן הבשלה. שבתאי כותב לעצמו שיש "לצייר כל דמות ודמות מבחינת עיסוקה, תכונותיה, שלשלת היוחסים שלה וכו'"; הוא מוסיף כי "ביסוד יש להישאר בתחומי תל־אביב ובתחומי המשפחה (גם אם הספר ייכתב בגוף שלישי)", ובמסמך אחר, מודפס, הוא כותב כי "הנושא של הספר הם (כך במקור, א"ה): ההתפרדות, ההתרחקות, השקיעה, המוות, הזרות, האכזבה וההשלמה אשר אין להם תקנה". המשפט היובשני נכתב ב־1966, אחת־עשרה שנים לפני ש"זכרון דברים" ראה אור, וכבר הוא מחזיק את תמציתו ואת עיקרו.
"כי היום עובר" אינו רק סיפורו של יעקב שבתאי, אלא גם סיפורה של משפחה בתל־אביב של שנות השישים והשבעים: גידול שתי הבנות, אורלי וחמוטל; קשיי הפרנסה; חוג החברים של בני הזוג; האהבה והמתיחות ביניהם. גם כאן, הפרספקטיבה של עדנה שבתאי חושפת פן אחר ומעניין בדמותו של בעלה: המחירים ששילמה עדנה על העיסוק שבחר. התמה הזו עולה כמה פעמים בספר, ומאפשרת לראות את שבתאי לא רק כסופר מבריק, אלא גם כבעל נרקיסיסטי ותלותי שהטיל את עול פרנסת הבית על אשתו, שעבדה כמורה, בשעה שהתיישב לשולחן הכתיבה. שוב ושוב מספרת שבתאי, בגילוי לב, על הפשרות שנאלצה להתפשר, שגם הן לא סיפקו את רצונו של בעלה. באחת הסצנות המרתקות בספר מספרת שבתאי על מפגש שלה ושל יעקב עם הכוריאוגרפית נועה אשכול, שאצלה למדה תנועה. כששמעה אשכול את יעקב אומר ש"אישה צריכה להיות בבית", צעקה עליו שהוא מתעלם מרצונותיה של אשתו. "הוא סירב – אולי לא היה מסוגל – להפנים את הקיום שלי כישות עצמאית נבדלת ממנו", מסכמת עדנה שבתאי את האפיזודה; "ואילו אני לא הייתי מוכנה לוותר בשום תנאי על העצמאות שלי". אף שההיבטים הללו לא פוגמים בעוצמתו של שבתאי כפרוזאיקון, הם מציידים אותנו במבט אחר עליו כאדם, ומשקפים מציאות חברתית ומשפחתית שבה נכתבו יצירות מופת מאז ומעולם. יש להניח שלו אסתר עגנון הייתה מפרסמת כיום ממואר על החיים לצד בעלה, גם הוא לא היה מצייר באור מחמיא את הסופר חתן פרס הנובל שהטיל את כל עול אחזקת הבית וניהולו על אשתו.
"עיקשות אין־קץ"
הקרבה הבלתי־אמצעית ליעקב שבתאי היא היתרון המרכזי של עדנה שבתאי כמספרת, אך בה נעוצה גם חלקיותו של הספר הזה, שמסופר, לטוב ולמוטב, מן הפרספקטיבה שלה כאשתו וכאהובתו של הגיבור הראשי. וכך, למשל, דליה גוטמן, שעמה ניהל יעקב שבתאי רומן מחוץ לנישואין, מתוארת ב"כי היום עובר" כמי שכל רצונה היה לגזול אדם נשוי מאשתו (אף שהמכתבים ששלח לגוטמן, ונחשפו בסרט "אבא שלי יעקב שבתאי" שיצרה בתה, נועה – שכלל לא מוזכרת בספר הזה – מעידים על אהבה עמוקה ביניהם). אך טבעי הוא ששבתאי בונה את הסיפור שברצונה לספר ומתארת את הדברים כפי שהיא חוותה אותם, אך תמונת חייו השלמה, המקיפה, של יעקב שבתאי עודנה ממתינה להיכתב בביוגרפיה מקיפה. אף ש"כי היום עובר" ראוי לעמוד על מדף אחד עם המיטב בביוגרפיות הספרותיות בעברית – "חיי עגנון" של דן לאור, "יונה וולך" של יגאל סרנה, "על דעת עצמו" של נורית גרץ על עמוס קינן (גם הוא, אגב, ספר שכתבה בת־זוג), ועוד – ראוי גם לקחת בחשבון את עמדתה של המחברת כלפי גיבור הספר, ואת נקודת המבט הספציפית שלה כלפי חייו, יצירתו והרפתקאותיו.
שתי הערות לסיום: עדנה שבתאי מזכירה, בחטף, עובדה שלא רבים יודעים על יעקב שבתאי. באמצע שנות השישים, בעודו בקיבוץ מרחביה, כתב רומן בשם "מעיין חתום", וגנז אותו. שבתאי מספרת שהיה זה "רומן על חיי הקיבוץ", וסיפר על אדם "שלפתע, לאחר מותה הפתאומי של אשתו, פג טעמם של החיים בשבילו, והוא מנסה לכונן אותם מחדש" (עמ' 104). בעצת אשתו החליט שבתאי לגנוז את הרומן, שנכתב שלוש־עשרה שנים לפני שיצא "זכרון דברים". הגיעה העת שהרומן הזה יראה אור, גם אם הוא אכן אינו ממיטב יצירתו של שבתאי, וגם אם "חסרה בו החיות", כפי שכותבת עדנה.
ולבסוף: את "כי היום עובר" חותם תמלול של ריאיון נדיר שהעניק שבתאי לאילנה צוקרמן בתוכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת" בקיץ 1981, חודש בלבד לפני מותו. הריאיון פורסם בעיתונות לפני כמה עשרות שנים אך לא היה נגיש, וההחלטה להדפיס אותו מחדש כאן, בספר הזה, משמחת וראויה לכל שבח. יש בריאיון הזה לא מעט פנינים, ואסתפק כאן באחת מהן. בתשובה לשאלתה של צוקרמן "ממה עשוי סופר", עונה יעקב שבתאי:
"צריכים מידה מסוימת של כישרון, וצריך כמובן את הדחף או הרצון הזה לספר את הסיפור. אבל אחרי שישנה מידה של כישרון וישנו רצון לספר משהו, להביע משהו, זה פשוט עניין של עיקשות אין־קץ, לפחות בפרוזה זה כך. […] אני לא חושב שזו יכולה להיות תאווה. איזו תאווה יכולה כבר להיות – לשבת יום אחרי יום, שעות על שעות בלי סוף, ולהפוך את המילים פעם לכיוון זה ופעם לכיוון אחר, ולחשוב אם יותר כדאי לכתוב 'פחד' או 'חרדה' או 'בהלה', ועל זה להשחית את הימים?!".
כי היום עובר
חיי עם יעקב שבתאי
עדנה שבתאי
הספרייה החדשה, 2019, 361 עמ'
