נס חנוכה: הגרסה הישראלית

"היהודי החדש" שיצרה התנועה הציונית נתן ביטוי ספרותי עז לטענות כנגד אופיו הגלותי של חג החנוכה המסורתי. במקום הודאה לא־ל על הניסים ועל הנפלאות קרא המשורר: "האירו, הדליקו, נרות חנוכה רבים, על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המקבים". בשיר מפורסם אחר שנתחבר בשנות השלושים עבור מצעדי החנוכה של זרם העובדים נקבע נחרצות: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו".

טענות אלו נסתייעו בהבדל הבולט בין התיאור הידוע ביותר של נס פך השמן המצוי בתלמוד הבבלי במסכת שבת, מקור המרוחק מאות שנים ואלפי קילומטרים מן האירוע, למקורות הארצישראליים הקדומים, הסמוכים בהרבה למרד החשמונאים ולממלכת החשמונאים. מקורות אלו אינם מזכירים כלל את נס פך השמן. לעומת זאת, מופיעים בהם במפורש נימוקים אחרים לשמונת ימי החג, ובראשם הנימוק שחגיגת ימי החנוכה בשנת שחרור המקדש נקבעה כתחליף לשמונת ימי חג הסוכות שלא נחוגו כהלכה בשנות המרד. בין מקורות אלה יש למנות את ספר מקבים א', את ספר מקבים ב', את תיאורו של יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים ואת תפילת "על הניסים".

לדעת רבים, חג הניצחון הצבאי והלאומי של המקבים והחנוכה המחודשת של המקדש הפך במהלך שנות הגלות לחג רוחני הממוקד בנס פך השמן והמציין אירוע על טבעי בעל אופי אגדי הממוקד בהצלחה להדליק את מנורת המקדש בטהרה. ואולם עיון מדוקדק יותר מלמד שהדברים אינם כה פשוטים. מתברר שהקישור בין חג החנוכה לניסי האש שאירעו במקדש בימי המרד נעוץ היטב במקורות הקדומים ביותר שבידינו לתולדות החג. לשם עיון זה עלינו להקדים בקצרה את תולדותיו של ספר מקבים ב', שזכה בשנת 2004 למהדורה מדעית מהודרת מאת פרופ' דניאל שוורץ.

אש מן האבנים

ספר מקבים ב' עוסק באירועים שקדמו למרד החשמונאים, ובתולדות המרד בימי יהודה המקבי עד לניצחונו על המצביא ניקנור בשנת 161 לפנה"ס. על החוקרים מוסכם שהספר נכתב ביוונית בידי יהודי במצרים ההלניסטית סמוך לאירועים המתוארים בו. לעומת גופו של ספר, בפתיחתו ובלבו מצויים קטעים שנוספו על ידי עורך מאוחר. בפתיחתו מצויות שתי אגרות מרגשות המופנות מיהודי ירושלים ליהודי מצרים ההלניסטית הנקראים להצטרף לחגיגת טיהור המקדש שנקבעה מדי שנה בכ"ה בכסלו.

קולמוסים רבים נשתברו על התאריך המדויק של כתיבת האגרות האמורות. בסופו של חשבון, התאריכים המצוינים בהן, כמו גם נימוקים אחרים, הובילו את דניאל שוורץ למסקנה שעורך ירושלמי הוסיף את שתי האיגרות בשנת 142 לפנה"ס ובכך מִסגר מחדש את אופיו של הספר. בעוד הספר המקורי נועד להסבר הרקע לתקנת "יום ניקנור", יום המוכר לנו גם ממגילת תענית כיום שמחה בי"ג באדר, איגרות הפתיחה הפכו את הספר להסבר למהותו של חג החנוכה עבור נמעני האיגרות במצרים. פעולה נוספת של אותו עורך נעשתה בליבו של הספר לאותה מטרה בדיוק. בפרק י' נערך מחדש תיאור טיהור המקדש על ידי יהודה המקבי בעיצומו של המרד באופן שיהלום את המטרה החדשה.

המסקנות הללו, שאינן מובנות מאליהן בתולדות המחקר של הספר, שופכות אור חדש על אגדה מרתקת המצויה בתוך האיגרות הנזכרות. לפי אגדה זו, כאשר גלה ירמיהו עם חורבן בית ראשון, הוא ציווה לכהנים לקחת מאש המזבח ולהחביאה במקום מסתור, במערה שבהר נבו, עד אשר יבואו ימי הגאולה ויאפשרו להצית מחדש את הגחלת הקדומה. כאשר הגיעה עת פקידה בימי שיבת ציון, שיגר נחמיה את צאצאי הכהנים הנזכרים להביא את האש, אולם לרוע המזל האש כבתה, ולא נמצאו במקום אלא מים עכורים. נחמיה ציווה על הכהנים להביא את המים האמורים ולשפוך אותם על גבי העצים בזמן קידוש המזבח המתחדש. כאשר עשו זאת, פרצה באופן פלאי אש גדולה שהפליאה את כל הרואים. נס זה נתפרסם ושמעו הגיע עד המלך הפרסי, ובזכותו הוא חיזק את תמיכתו במקדש והעניק כספים רבים לכהנים שהיו מעורבים בפלא זה.

מחבר האיגרות מקשר במפורש את האירוע הזה לאש שירדה מן השמים בימי חנוכת המשכן בזמן משה (ויקרא ט, כד) ולאש שירדה מן השמים בחנוכת המקדש בימי שלמה (דה"י ב, ז, א). ירידת האש מן השמים ורציפות האש מהוות אישור שמימי להשראת השכינה במקדש.

אך כאן לא מסתיים הסיפור. לאחר שפרצה האש הגדולה ציווה נחמיה לשפוך את שארית המים על אבנים גדולות בסמוך למזבח. מאבנים אלו פרצה שוב להבה, שבלעה אל תוכה את האש שעל המזבח. המשמעות של תוספת זו איננה ברורה עד תום, אולם היא מתבררת היטב כאשר מעיינים בפרק י' בתיאור של טיהור המקדש, שכאמור נכתב אף הוא בידי מחבר איגרות הפתיחה.

במשפט מוקשה מתואר שם איך טיהרו את המקדש ובנו מזבח חדש, ואז, "בהבעירם אבנים הם לקחו מהן אש והעלו קרבנות". התיאור הייחודי הזה מתכתב באופן ברור עם התיאור המודגש של ההמשכיות של האש באיגרות הפתיחה, ולדעת שוורץ יש לפרשו כמכוון לבערה פלאית נוספת של האבנים בזמן טיהור המקדש בימי יהודה המקבי. רק הסבר כזה מבהיר את הסיבה לאריכות הרבה בנושא זה בראש איגרות הפתיחה שתכליתן הציווי על חגיגת חג החנוכה. שחזור הנס של ימי נחמיה בימי יהודה המקבי מהווה את האישור השמימי לשכינה השרויה במלחמתם ובמעשה ידיהם של בית חשמונאי ולקבלת מעשיהם כהמשך לגיטימי ובר־סמכא של מעשי הקדמונים.

נס חנוכה זה מתואר על ידי מחבר האיגרות כבר בשנת 142 לפנה"ס, בימי הנהגתו של שמעון, אחיו של יהודה המכבי, שביסס את עצמאותה של הממלכה החשמונאית, והראשון שקיבל את המינוי "נשיא היהודים". יש בו כדי להבהיר את הסיבה לכך שהחג מכונה בספר מקבים ב' "חג האש" (א, יח). גם יוסף בן מתתיהו יציין לאחר זמן שהשם הרווח של החג הוא "אורות" (קדמוניות יב, 325; זאת מלבד השורשים הקדומים של חג־אור וחג־אש בליבו של החורף הארצישראלי, שעליהם עמד הרב יואל בן־נון). לפי תיאור זה, הקישור של חנוכה לפלא הקשור לאש ניסית במקדש איננו מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי (או בסכוליון ה"תלמודי" למגילת תענית), ויסודו במקור הקדום ביותר שבידינו לתולדות מרד החשמונאים.

חיוך אלוהי למעשי אדם

אלא שאם מקור קדום לנס חנוכה יש כאן, כדאי לשים לב לכך שאופיו שונה בהחלט מאופיו של נס פך השמן. בעוד שאת האחרון ניתן להבין כפתרון לבעיה הלכתית של טהרת המנורה, נס האש היוצאת מן האבנים הוא נס שמובנו המובהק הוא אישור שמימי למעשה האנושי דווקא. בכך ניתן לראות את האגדה החשמונאית האמורה כסוג של סינתזה בין הציפייה ה"גלותית" והפסיבית למשיח ניסי־אפוקליפטי לבין ההעזה וה"חוצפה" שבציונות שבה פתחנו, ולפיה על היהודים לשוב אל ההיסטוריה ולפעול בתוכה מבלי לבקש אישור שמימי כלל. נס האש השמימית הוא החיוך האלוהי המאשר לאדם את היסוד האלוהי שבנשמתו, או הארת הפנים המזכה את העם בתודעה שמעשיו נכוחים ורצויים לפני ה' ושקורבנו אינו לשווא.

קריאה שכזו, אפשר לה שתאיר באור חדש גם את משמעות הדלקת הנרות בדורנו. היא מסיטה את תשומת הלב מזיכרון הנס שקרה בימים ההם וממקדת אותה בתפילה ובהמשכת אורות השראת השכינה במעשי ידינו הציבוריים, גם במדינת ישראל בדורנו, בזמן הזה.

בסיום הדברים מפתיע לשוב ולקרוא מחדש גם את השיר שבו פתחנו. כפי שלמדתי מידידי ד"ר דרור אידר, היסוד התיאולוגי העז הצפון בשפה העברית שב ומתגלה לא פעם בקריאה רגישה בתוך הטקסטים קוראי התיגר עצמם. לכך כיוון גרשם שלום במכתב ידוע לפרנץ רוזנצוויג ב־1926, שבו חידד את המשמעות העמוקה של תחיית העברית שלא מאפשרת חילון טוטלי של היהדות, שהרי האל "לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". קריאה חתרנית־פוסטמודרנית בנוסח ז'אק דרידה משתלבת במקרה זה עם פרשנותו של הרב קוק לתופעת הכפירה בדורו כגילוי של תשוקה לאמונה עליונה של נשמות גבוהות מעולם התוהו.

לאור הדברים הללו נוכל למצוא בשירו של אהרן זאב, "אנו נושאים לפידים", לא רק התנערות מן הציפיה הפסיבית למשיח ניסי, אלא גם את הבקשה והתקווה ל"נס האש" המבטאות ערגה סמויה (הגנוזה בסמנטיקה של השפה העברית) לגילוי הרוח המשיחית בתוך המפעל והמעש הציוני עצמו. תשומת לב עדינה למילים מגלה את תקוות האמונה העליונה בתוך לפיד התיגר עצמו. הכול נמצא כאן: שבילים זורחים ומלאי ניצוצות, אורות גנוזים, הליכה אל ההר לחשיפת מעיין האורות שהפכו למים… ופרשנות מחודשת ואקטיבית למה או למי שמחכים לו בכל יום שיבוא:

אנו נושאים לפידים
בלילות אפלים
זורחים השבילים מתחת רגלינו
ומי אשר לב לו, הצמא לאור
ישא את עיניו ולבו אלינו
לאור ויבוא!
*
נס לא קרה לנו
פך שמן לא מצאנו
לעמק הלכנו, ההרה עלינו
מעינות האורות
הגנוזים גילינו

 

ספרו של ד"ר אסף מלאך, "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים – גלגולי הלאומיות היהודית והפולמוס הישראלי", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים והמכללה למדינאות