שנים לפני שזכתה בו, ניבאו לאולגה טוקרצ'וק שהיא תהיה כלת פרס נובל. כמו קודמתה, ויסלבה שימבורסקה, שהועידו לה את הפרס עוד בילדותה, הנבואות התאמתו גם במקרה זה. נראה שיוצרות גאוניות הן ענף הייצור המצטיין של הפולנים.
היא נולדה ב־1962 בסולחוב שבשלזיה תחתית, חבל ארץ שהיה גרמני וסופח לפולין אחרי מלחמת העולם השנייה (כפיצוי על סיפוחה לבריה"מ של גליציה המזרחית, הפולנית לשעבר). למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה ובמהלך הלימודים התנדבה לעבוד במעונות של נוער במצוקה. בתום הלימודים עבדה כפסיכולוגית יונגיאנית ושמה לב למצוקתם של רבים ממטופליה, הסובלים מטראומה הנובעת מתחושת עקירה.
במקום שבו נולדה, התגוררה ועבדה, בחבל שלזיה, נעקרו הגרמנים מבתיהם ובבתיהם המיותמים שוכנו פולנים שנעקרו מחבלי מזרח פולין שסופחו על ידי בריה"מ. שלזיה ואזור גדנסק הם לב הטרגדיה הפולנית והאנושית. אנשים עקורים, אחרים מגורשים. אין להם רפואה, אך הספרות מחבקת אותם. בפולין אובחן לפני כעשרים שנה זרם ספרותי המתקרא "המולדת הקטנה", כלומר סופרים הכותבים על אזור מגוריהם, שהיה פעם מחוץ לשליטת פולין. אולגה כותבת על הטרגדיה של השלזים; הסופרים הפולנים פאבל הילה וסטפן חווין כותבים על הטרגדיות של תושבי גדנסק (דנציג לשעבר), גדיניה, סופוט וסביבותיה.
הספר הראשון שלה היה דווקא קובץ שירה, "ערים במראות" שראה אור ב־1989 – שנת המהפך במזרח אירופה, שבה קרס המשטר הקומוניסטי. הספר עורר תשומת לב מיידית מצד הביקורת. שירה בפולין אינה בהכרח סוגה למיעוט יודעי דבר; הציבור הרחב קורא אותה ולומד אותה בהרחבה במסגרת לימודי חובה בתוכנית החינוך הממלכתית. אין כמעט סופר פולני שאינו גם משורר ואין משורר שאינו גם סופר או מסאי וכמעט תמיד גם מתרגם. כך למשל צ'סלב מילוש, ענק השירה הפולנית, זכה בפרס נובל בשנת 1980 דווקא בזכות קובץ המסות הנוקב "הרוח השבויה" שבו הוא בא חשבון עם אנשי רוח ששיתפו פעולה עם המשטר הקומוניסטי. כמובן, הייתה משמעות פוליטית להענקת הפרס על הספר הזה דווקא בשנה שבה הוכרז משטר צבאי בפולין ודוכאה תנועת המרי "סולידריות". מילוש היה גם מתרגם שאפתני במיוחד. הוא תרגם את ספר תהילים מעברית לפולנית, ואין ספור יצירות ספרות פולנית מודרנית לאנגלית. הספרות והשירה הפולנית חבות לו את פרסומן ואת המוניטין שלהן במערב.
הממשלה מתנכלת
יש בטוקרצ'וק מזיגה נדירה של כישרון ספרותי מופלא ומחויבות אנושית חסרת פשרות למען השוליים הנידחים של החברה, המיעוטים, המנודים, המקופחים. היא לוחמת נמרצת נגד עוולות אזרחיות ופוליטיות, נגד גירוש פליטים ונגד סירוב הממשלה לקלוט אותם. היא תובעת – בלי שום הנחות בניסוח – את הכרתה של פולין בפשעיה נגד יהודים ונגד הפליטים שאינה מתירה להם לחיות בשטחה.
מרבית העלילות בספריה אינן מתרחשות בזמן הווה. אולגה טוקרצ'וק היא פריקית של היסטוריה; בתוך התרחשות היסטורית היא מעגנת פנטזיה פרועה, היפר־ריאליסטית, מתובלת באירוניה דקה וברמזים להווה לא מושלם. רומן הביכורים שלה "מסע אנשי הספר" מתרחש במאה ה־17 בצרפת ובספרד.
ספרה "יעקב" על יעקב פרנק הוא פרי שבע שנות מחקר, במהלכם למדה היסטוריה, קבלה, תנ"ך, אפילו קצת עברית, חרשה עיירות ומערות בארצות קרובות ורחוקות – הכול בעקבות יעקב וחסידיו. המחקר והמסעות היו רצופי תגליות מרגשות בשבילה. כך גילתה, למשל, את המערה שבה נהגו הפרנקיסטים לקבור את מתיהם, בקרבת עיר הולדתו של יעקב פרנק. כעבור יותר ממאתיים שנה גילתה כי אותה מערה שימשה מסתור לכעשרים יהודים בתקופת השואה. למקריות יש לפעמים כללים וסודות משלה. נראה שיצירתה זו, יותר מכל ספר אחר שלה, הכריעה את הבחירה בה לפרס נובל. הספר אמור לראות אור בקרוב בעברית בהוצאת כרמל.
אחרי ההתקבלות הנלהבת של "יעקב", היא שטחה בגלוי במהלך ריאיון את פשעי הפולנים כלפי היהודים, נגד האוקראינים ונגד פליטים מבקשי מקלט בימינו. הטענה המרכזית שלה היא שהפולנים מסרבים להתעמת עם האמת, עם הפרקים האפלים בהיסטוריה שלהם, טענה שמשמיעים כמה מהחוקרים ואנשי הרוח הבולטים בפולין בעשרים השנים האחרונות.
בממשלת הימין הפולנית לא אוהבים את דעותיה והתנכלו לה לא פעם; הטילו עליה חרם בלי לקרוא לחרם בשמו. משרד התרבות הפסיק לממן את מפגשיה עם קהל קוראים ואת תרגום ספריה לשפות זרות. אבל הם נאלצו לסגת לבסוף. היא הסופרת המצליחה ביותר בפולין והמתורגמת יותר מכל סופרת אחרת בחו"ל. עם ההכרזה על קבלת פרס נובל זכתה לבסוף גם בברכותיהם של מבקריה ומתנגדיה בשלטון. שר התרבות אף הבטיח לקרוא ספר שלה עד סופו.
ספק אם שר התרבות יסתכן גם בקריאת הקובץ "סיפורים ביזאריים", שראה אור לפני כשנה וקריאתו מאתגרת ומתגמלת במיוחד. כמו רבים מספריה גם הוא משל על ארצה, "הארץ הפריפריאלית הפראית הזאת", ועל אופיים הקשה והמתעתע של תושביה הקרתנים. הוא מגולל את מסעם רצוף התלאות של המלך יאן קז'ימייז' ורופאו הסקוטי ויליאם דיוויסון בחבל ווהלין. הרופא המלומד לא השכיל לסייע למלך שמספר מחלותיו הגופנית התחרה רק במספר תבוסותיו המדיניות. מרוב מאמץ וחוסר אונים חלה הרופא עצמו. "נוכחתי שאין ארץ מפלצתית יותר על פני האדמה", מסכם דייוויסון. "ראינו את כותלי הכנסייה אכולי אש; פראי האדם הטטארים כלאו שם את תושבי הכפר ושרפו אותם חיים. ראינו יערות של גרדומים שחורים, פגרי חיות וגופות של אנשים מפוחמים. רק אז הבנתי היטב את התוכנית המלכותית … כוחות חיצוניים קורעים לגזרים את הרפובליקה… רק אז הבנתי כי פולין סובלת מכל מחלות המלך".
קשי עורף המכורים לשירה
טוקרצ'וק ביקרה בארץ פעמיים. בפעם הראשונה, ב־2005, במסגרת שנת פולין בישראל, היא כבשה את לב הקהל הישראלי שהקשיב לה בכמה מפגשים אך המו"לים היו מסויגים. "אזוטרית מדי", טענו. בפעם השנייה ביקרה כאן באופן לא רשמי כאורחת אגודת הידידות ישראל פולין שגם מימנה את ביקורה, הכול משום שיו"ר האגודה, אילונה קוז'ין, התאהבה בספר "יעקב" והתעקשה לפגוש את אולגה אישית לפני שתקבל פרס נובל, פרס שניבאה לה בוודאות.
לאחר זכייתה אפשר לשאול האם ניתן לסמן את פולין כמעצמה של פרסי נובל לספרות? אין סטטיסטיקה בדוקה, אולם נראה כי הפולנים והאירים מגיעים להישגים נאים בתחום הזה. במאה השנים האחרונות זכו ארבעה אירים בַּפרס, כולם גברים, וחמישה פולנים – שתי כלות ושלושה חתנים. מה הסיבה לכך? לדברי המשורר האירי שיימוס הייני, חתן פרס נובל לשנת 1995, מדובר ב"שני עמים קשי עורף עם היסטוריה קשה, מכורים לשירה וניזונים מתפוחי אדמה".
