לכבוד חג החנוכה ארשה לעצמי לפתח מספר רעיונות שעליהם כתבתי בספרי "בעקבות הזמן היהודי". חגי השנה קוראים לנו לעצור את שטף החיים כדי להתבונן במשמעותם ובמשמעות הסמלים הכרוכים בהם. גם חג החנוכה יוצר הזדמנות מעין זאת, הזדמנות לעריכת חשבון נפש על היחסים שבין שתי התרבויות העתיקות שהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה היהודית והכללית: אתונה וירושלים. על פי רוב, מתבטא הדבר בעמדה המקובלת ואף הנדושה, המדגישה את הניגודים שבין שתי התרבויות ורואה בחנוכה ייצוג העימות שבין יוון לישראל, בין המקרא לבין הפילוסופיה. המוקד שבעימות, מוסיפים על פי רוב, מצוי בהבדל שבין שני הדרכים: בין האתיקה של ירושלים לבין האסתטיקה של אתונה.
אכן, יש בהבחנה זו הרבה מן האמת, אך לא את כל האמת. הדגשת העימות בין האתיקה והאסתטיקה, המוסר והיופי, היא הכללה שיש בה עוול גם ליוון וגם לישראל, וזאת מכיוון שקיימות שתי "יוון": האלילית והפילוסופית. ובמאבק נגד האלילות השתתפו גם יפת וגם שם, גם ירושלים וגם אתונה.
חנוכה הוא סמל המאבק היהודי נגד האלילות. אולם עבורי, משפט סוקרטס ומותו מייצגים את המאבק היווני נגדה. וכך, יש במסורת היהודית השקפה אחרת שאינה מבליטה את העימות אלא דווקא את השותפות, מעין ברית בין שם ליפת: "יַפְתְּ אֱלוֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט, כז). זו הייתה גם דעתו של הרמב"ם, ואולי אפילו של הזוהר בפרשת פקודי (חלק ב, רלז ע"א על פי אחת הנוסחאות), שם הוא מפרש את הפסוק בספר במדבר (יט, ב) "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – דא [=זו] מלכות יון, דאינון קריבין לארחי מהימנותא" – הם קרובים לדרך האמת והאמונה. יש אכן קרבה בין הדרכים. האתיקה והאסתטיקה הן ערכים בשתי החברות. היופי של יפת חייב לשכון גם באוהלי שם.
פיתויי ואגנר
ובכל זאת, למרות הקרבה בין הדרכים יש לפעמים התנגשויות. אנסה להמחיש את דבריי בסוגיה שבה אנו מתלבטים שנים רבות: נגינת ואגנר בישראל. עמדתי שלילית. יש ערך אסתטי רב במוסיקה של ואגנר, ולמרות זאת נגינתה היא עבורי פגיעה אנושה באתיקה.
נדמה שכל הטיעונים כבר הועלו במשך השנים. לדעתי, מי שקורא את חיבורו של ואגנר "היהדות במוסיקה" לא זקוק לניתוחים מלומדים כדי להרגיש את האנטישמיות והגזענות הספוגות בו. לפי ואגנר, גם אופציית ההתנצרות לא הייתה שער להתקבלות בתרבות הגרמנית. פליקס מנדלסון ברתולדי, דור שני לנצרות, המלחין מוסיקה דתית נוצרית, הוא עדיין עבור ואגנר דוגמה בולטת ליהודי במוסיקה. לדידו, מראהו הדוחה של היהודי וקלקול השפה הבא לידי ביטוי ביידיש המעוותת ילוו את היהודי תמיד. הגאולה היחידה האפשרית עבור היהדות היא האבדון. ומילה זאת מסיימת את החיבור.
האם ניתן להפריד בין האמן ליצירתו? "ואגנרולוגים" חשובים כמרגרט ברירליMargaret Brearley) ) והרטמוט צלינסקי ניסו להראות שבאופרות של ואגנר קיים מעין תת־טקסט אנטישמי. האנטי־גיבורים, המעוררים שאט־נפש: מימֶה ואלבריך שני הגמדים ב"טבעת הניבֶלונגן", וקוּנְדְרי וקלינְגְסוֹר ב"פַּרסיפֶל" הם כנראה קריקטורות סטריאוטיפיות של יהודים. ובאופן כללי יותר, הרקע לאופרות של ואגנר הם המיתוסים הגרמניים העתיקים. הטיב להבין אותו היינריך היינה כשקבע שבמיתוסים אלה, שמהם קיבל ואגנר השראה, שולטים עדיין המחשבה והרגש האליליים ללא השפעה יהודית־נוצרית, "שם הכוח הברוטלי טרם מותן לאבירות".
אולי צודקים הטוענים ששמיעת ואגנר הכרחית לחינוך המוסיקלי, ולא ייתכן לדלג עליו. בצער אסכים ש"ילבשו שחורים" וילמדו אותה, שישמעו אותה בערוץ המוסיקלי הגרמני, שיצפו באופרות בווידאו או באינטרנט, שיסעו לביירוית ה"מופלאה", אך שלא ישמיעו אותה בציבור בארץ. זאת לא רק פגיעה בשארית הפלֵטה, זאת פגיעה ברבדים העמוקים ביותר של הכבוד האישי של כל אחד ואחד מאיתנו. החרמתנו את ואגנר מבטאת את הסירוב של הנרדף ליהנות מהשירה של מי שרצה לרוצחו נפש, את הסירוב של הנאנסת ליהנות מהציורים של האונס, את האדם שמרשה לעצמו לשנוא את השנאה של השונאים אותו.
שאלת החרם על ואגנר מבטאת את בעיית גבולות האמנות. את הפסוק "יַפְתְּ אֱלוֹהִים לְיֶפֶת" פירשנו כהתייחסות חיובית לאסתטיקה, אך רבי שמשון רפאל הירש פירש אותו כרומז לכוח הפיתוי שיש ליפת. והוא מפרש שגם על פיתוי היופי וגם על יצר האמנות והתרבות יש לשלוט, ולפעמים, בצער ובכאב, יש גם להגבילו. גם יצר זה יכול להיות רע. גם ל"קדושת" האמנות יש גבולות.
המיתוס והווירוס
עולמנו הפוסט־מודרני מתמחה בשחיטתן של פרות קדושות. ניתוץ המיתוסים יכול היה לעורר את האסוציאציה של המאבק נגד הווירוסים במחשבים. לכאורה מאבק אציל! אך לפעמים חושש אני שבתוך האנטי־וירוס שאני מוריד או רוכש יכול להיות מושתל אלמנט זדוני אחר – "סוס טרויאני", המשרת אינטרסים כלכליים ופוליטיים של גורמים זרים.
חוששני שכך הדבר גם בתחביב ניתוץ המיתוסים. אין זאת פרנויה. תוכנות ה"אנטי־מיתוס" של רבים מאנשי התרבות והאקדמיה נראות כניסיון לעקור מיתוסים לאומיים ולהשתיל במקומם כאלו המשרתים אינטרסים פוליטיים ותרבותיים אחרים. וכך, החרם על ואגנר, כמו מסעות מודעות שואה לתלמידי תיכון, נתפסים על ידי התוכנה האנטי־מיתית הזו כמיתוס הגורם לגיבוש האומה ולחיזוק הציונות, חלילה, ולכן יש לנפצו! ולשם כך נבנה "מיתוס אנטי־מיתוס" זדוני.
הטענה ה"אנטי מיתוסית" הזו הינה ניסיון להרוס את התודעה הציבורית של השואה ולקחיה ולטשטש את העובדה שנרצחנו כי היינו יהודים. במקום זאת טוענים שנרצחנו כי היינו סתם "זרים". המיתוס החדש בא לקעקע את התודעה הקולקטיבית, את הסולידריות היהודית, אשר על ערכה מעיד דווקא אחד מניצולי השואה הרגישים ביותר, הנס מאיאר, הידוע בשמו הספרותי גַ'ן אמֶרִי (Jean Amery):
הסולידריות בפני האיום זה כל מה שמקשר אותי אל יהודי זמני, מאמינים ככופרים, ציונים כמתבוללים. עבורם זה מעט, אולי כמעט כלום. אבל עבור אישיותי ויציבותי זה הרבה… לולי ההזדהות עם המאוימים הייתי הופך גולה מהמציאות, מוותר על עצמיותי.
