הרב מאיר שפירא עבר בזה העולם לזמן קצר. ארבעים ושש שנים, שהחלו בשלהי המאה ה־19 והסתיימו בראשית המאה ה־20, וכבר חלה בטיפוס והסתלק לבית עולמו מבלי שזכה להגשים את חלומו הגדול לעלות לארץ ולייסד בה את ישיבתו, "ישיבה אשר בנייניה בלבד יביישו את בנייני האוניברסיטה".
עוד בנערותו זוהה ה"עילוי משאץ" כצורב שנועד לגדולות, וכפי שכתב על אודותיו רבי שלום מרדכי שבדרון (המהרש"ם מברז'אן) שפגש אותו בצעירותו: "בעברי דרך בוקובינה ראיתי בחור נפלא אחד שלגדולות נוצר, התווכחתי אתו הרבה בהוויות דאביי ורבא ונהניתי מאד מדבריו, וברכתי עליו 'ברוך יוצר המאורות'". לא רק גאונות תורנית הייתה בו, אלא שילוב נדיר שלה עם יזמות מעשית מרשימה וחסרת מנוח. כאברך צעיר בטרנופול הקים את אגודת "תפארת הדת", שביקשה לדאוג לתיקון העניינים הדתיים במקום. לאחר מכן שילב ברבנותו בגלינה את שתי תכונותיו הנזכרות והקים בניין מפואר לתלמוד התורה בעיר ובו קומה מיוחדת לעבודות מלאכה, כדי שהתלמידים יוכלו לרכוש מקצוע תעסוקתי בנוסף ללימודי הקודש. בהיותו בן שלושים ושש מונה לציר יהודי בסיים הפולני ואף שימש כנשיא אגודת ישראל בפולין.
אבל את עיקר שמו קנה ללא ספק בזכות שני מפעלי חייו הגדולים: הראשון – הקמת ישיבת חכמי לובלין בעיר שבה כיהן מאוחר יותר ברבנות; ישיבה מפוארת שבה למדו כארבע מאות תלמידים מצטיינים ועסקו בצורה מעמיקה בתלמוד בכלל ובסדר קודשים בפרט. והשני – ייסוד הדף היומי. הוא ורעייתו, מלכה, לא זכו בילדים, אך הוא ראה את שני מפעליו אלו כשני ילדיהם.
כפר גלובלי יהודי
באלול תרפ"ג (1923) נאם ר' מאיר בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בווינה, ופרס בפני המשתתפים את חזונו בדבר הדף היומי, מעין חזון ל"כפר גלובלי יהודי". אין בדבריו הבאים רק חזון אורייני, אלא לא פחות מכך – חזון קבלי־חסידי לאיחוד בין הקב"ה, התורה וישראל:
אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?!… נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארה"ב…לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארה"ב נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש.
באחת מתשובותיו, שכתב בחשוון תרפ"ד (1924), שבועות ספורים אחר התחלת מיזם הדף היומי, הוא מתפעל מכך שרעיון הדף היומי הולך ומתקבל, ולא רק בפולין אלא גם בברלין: "ותיתי לי בעלמא דאתי כי זכיתי להיות בין מזכי הרבים" (שו"ת אור המאיר, סימן עה). בראשית שנות העשרים של המאה העשרים לא היה ניתן לדמיין את מערכות זרימת המידע הקיימות היום באמצעות הרשתות השונות, אך הוא כבר השכיל לאתר את הזרימה האנושית המהירה בין המרכזים היהודיים השונים שהתגבשו בתקופתו, ולראות כיצד היא הופכת למנוע רב משמעות לזהות היהודית.
ר' מאיר, שכאמור "לגדולות נוצר", היה חסיד של ר' ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, רבי מגזע רוז'ין שהילך תמיד בגדולות ואמר להרצל, כשנפגשו בשנת 1897, כי הוא רואה בעין יפה את הפעילות הציונית. רבו שמח על תחייתה של השפה העברית, האמין בשילוב תורה ומלאכה, ואמר פעם לרצי"ה קוק, עת נפגשו בווינה, כי "לא ייתן בשום אופן לעשות פירודים בישראל, ופשוט שהגשמיות הישראלית קודש היא, והעיקר לעבוד בארץ ישראל. ועיקר עבודת הכשרים צריכה להיות תורה ומלאכה" (נפש הראי"ה, ירושלים תשס"ג, עמ' קנה).
ההליכה הזאת בגדולות הייתה אפוא גם תכונתו המובהקת של התלמיד – ר' מאיר, שרעיון הדף היומי שהגה חרג הרבה מגבולות העולם החסידי. פרט לרבו, מי שנתן לו את הדחיפה האדירה לכך היה בעל ה"אמרי אמת" מגור, שהכריז בליל ראש השנה תרפ"ד, היום שבו החל המחזור הראשון של הלימוד: "אני הולך ללמוד דף יומי", ובכך קיבע את המיזם השאפתני החדש בסדר היום של חסידיו הרבים ושל העולם היהודי כולו.
מהכפר אל העיר
ההצעה של הדף היומי היא בעיניי ההצעה החסידית המקיפה ביותר לאחר הצעתו המקיפה של הבעש"ט. ואם הבעש"ט ייסד את החסידות הכפרית, הרי שר' מאיר שפירא, מבלי להתכוון לכך, ייסד את האפשרות לחסידות עירונית. ואולי מותר אף לומר – לחסידות מודרנית.
ראשיתה של החסידות בשלהי המאה ה־18 ברעיונות מהפכניים ששינו את תשתיות התודעה היהודית – החל ממרכזיות הדבקות והיחס הבלתי אמצעי בין האדם לבורא, שיצר מקום חדש לתפילה וללב בעבודת ה', עבור בגילוי האלוהות בכל דבר הרוחש במציאות – "לית אתר פנוי מיניה", בהעלאת המחשבות הזרות ובדבקות באותיות, וכלה בהאדרת אהבת ישראל הפשוטה, התמימות והאמונה, השמחה וההומור, ומקומם המרכזי של הצדיק והחבורה החסידית.
החסידות סחפה המונים והייתה כטל תחייה לקהילות המעולפות במזרח אירופה בדורות שאחר שבר השבתאות והפרנקיזם. יובלים רבים ושונים יצאו במשך השנים מהמעיין שהחל לנבוע במז'בוז', ומה שהחל כמרד קדוש של קבוצה רדיקלית ומהפכנית, שאליה נהרו מבקשי דרך מלאי תשוקה רוחנית, הפך לתנועה רחבה ומרכזית. מעשרות צעירים שוויתרו על יוקרה ומעמד כדי להיות חלק מהמהפכה הפכה התנועה החסידית לתנועה של עשרות ומאות אלפים. זו דרך העולם וזו דרכה של כל מהפכה, אך יש לכך גם מחיר מתבקש: האש מתעמעמת, הלהט שוכך וחיי היום־יום חוזרים וזוכים בבכורתם חסרת ההילה. וזו הרי עיקר עבודת איש ישראל לגלות את ניצוצי הקדושה באשר ילך – בריצות היום־יום, בריחיים שעל הצוואר, ואף בבורגנות המאיימת להטביע, שבהם כנודע עיקר רצונו יתברך לדירה בתחתונים.
מעגל הברית
תמונה: שעת בוקר מוקדמת. אור ראשון מתחיל ללחך את האדמה, מביס באיטיות את צינת הלילה. העולם עדיין נם את שנתו ובפנים חבורה קטנה, חלקה עדיין מנומנם, חלקה עודנו מחמם עצמו בכוס תה אך כולם יושבים מול גמרות גדולות ושומעים את קול המלמד. זו אינה אליטה למדנית, אלא מנעד אנושי רחב ושוויוני שכולם בו חלק מחוויית הקדושה היהודית.
מיזם הדף היומי לכאורה אינו מיזם חסידי. הוא בסך הכול יצירת מצע משותף של לימוד יומי של אלפי דפי התלמוד הבבלי. אולם האוריינות הזאת עצמה מתגלה כנקודת היידישקייט שבעומק הקיום היהודי, וכהזמנה להשתייכות למרחב האינטימי של הקדושה כשמסביב יהום הסער וכשאת כולם נושאת הרוח. הדבקות בלימוד, ולרוב במסגרת החבורתית־קהילתית־שבטית שלו, אינה אלא פנים חדשות לדבקות בחבורה החסידית, בניגון הלב העדין העולה ממנה, ובשותפות לקיום היהודי המטא־ריאלי שהיא מציעה. הלימוד השווה לכל נפש, ולא רק לאליטה למדנית, גם הוא חלק מההצעה החסידית הבסיסית, שראתה בכל איש מישראל, יהיה מי שיהיה, שותף שווה ערך לנקודת הבסיס של הקדושה היהודית.
העניין בלימוד הדף היומי אינו בהעמקה בלימוד, וגם לא בלימוד בקיאותי המטרים את זה העיוני כהדרכת הגמרא "ליגמר איניש והדר ליסבר" (שבת סג ע"א), אלא ביצירת נקודת כובד יהודית בתוך שטף היום־יום המאיים להטביע. נקודת הכובד הזאת אינה תלויה בשאלת ההבנה, אלא עומדת על שאלת ההשתייכות, הנאמנות הקודמת למשמעות, זרמי המעמקים של הכמיהה. בכך הלומד מזהה את עצמו כחוליה הבאה בשרשרת של עשרות הדורות של השתלשלות תורה שבעל פה, ככזה הרואה את עצמו עם ההוויה החורגת מעצמה.
אכן, היו גם שהתנגדו למיזם בשל האדרתו את הבקיאות ולא את ההעמקה. היו שהתנגדו בשל ההסתפקות בלימוד התלמוד והחשש מזניחת לימוד ההלכה. היו גם זרמי קנאים שהתנגדו משום שהגיע מאגודת ישראל. אולם במבט לאחור נראה שנשכחו זה מכבר מתנגדיו, ועל כגון דא כבר נאמר "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג" (ירושלמי, מעשר שני נו ע"ב). פחות ממאה ששנים מאז שהחל נראה שאין עוררין על כך שהפרויקט הפך להצלחה כבירה שאין לה מתחרה.
ויש להודות – ההצלחה הזאת היא פלא. כל מי שלמד גמרא והשחיר עצמו עליה ועל פרשניה יודע ויודה שמדובר בספר קשה, מפרך ומתיש. המדרש אף מתאר אותה "שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול. שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה". אך יחד עם הקושי הנזכר המתלווה לצלילה לעולמות אינסופיים של דיונים למדניים פנימיים, התלמוד מתגלה אלינו כפונקציה של אהבה, כנקודת הברית: "לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" (תנחומא נח, ג).
ההצלחה של הדף היומי נובעת בדיוק מנקודה זו – הלומד חש שהוא משתייך למעגל הברית, גם אם בלימוד זה אינו מבין את כל הנלמד. ואולי, כפי שהדגיש הרב שג"ר, דווקא משום שאינו מבין, דווקא בשל האחרות הבלתי ניתנת לגישור בין הריאליה של חייו לחומר העתיק הנלמד: "הוא מחפש דווקא את הלימוד 'האחר', משום שאחרות זו היא היא המגע שלו עם בית המדרש ועם הקדוש. האחר, השונה מהיום־יום החולי, הוא הקדוש" (כלים שבורים, עמ' 31). יש שלב באבולוציה של הרבה יהודים שבו הדבר הזה הופך להיות יקר מכול.
קהילה חסידית וירטואלית
כך, בראשית המאה העשרים כבר נמצא פחות חבורות כפריים רוקדות בשדה לעת ערב ויותר יהודים המתערים בחברה המודרנית ומהגרים מהכא להתם ומהתם להכא – אך בכל מקום שאליו הם מגיעים הם חלק מקהילת הדף היומי. זו אמנם קהילה וירטואלית, אבל בקהילה הזאת ישנה שפה חיה, שכוחה בא לה מעצם השותפות רחבת ההיקף והדורות. וכך, גם שדה תעופה סואן ומרכזי עסקים עולמיים הופכים מאליהם למרחבי־סוד, למעין רשות היחיד הרוחפת לה בתוך רשות הרבים הסואנת.
היהודי שעשרות דורות אינו חדל לנדוד יחף בזה העולם, כמו השכינה הנודדת וגולה ממקומה, זכה בזכותיה דר' מאיר בקורת־גג של ביתיות, גם אם בזמנו לא היה מדובר עדיין בבית. שכן עצם הידיעה שבאותו יום, בכל רחבי העולם, יהודים רבים לומדים את אותו דף גמרא ועוסקים באותו עניין ובאותה סוגיה, מתפקדת כחוט הקושר יחד את היהודים באשר הם וכעוגן באשר ילכו.
אכן, אין בפרויקט הזה מענה תיאולוגי מעמיק ומקיף לאתגרים האדירים שהניחה המודרנה, כמו גם אחותה הצעירה הבועטת והפוסטית, בפני היהודי, היהדות ובית המדרש. זה לעולם יהיה מוטל על כתפי יחידים, וגם אלו מתקשים לאחרונה לעמוס על כתפיהם את מלוא האתגרים ומעדיפים להתמקד במרחבים החינוכיים הזמינים. אולם מה יהיה על הרבים המבקשים להם קרקע מעניקת הקשר וזהות? בזה כוחו של המבט המעמיק הזה של ר' מאיר שפירא שפעל בין שתי מלחמות העולם. יכולתו לתת ליהודי הנודד מענה עכשווי שהוא מעין בית, כמו גם ההבנה שהוא העיקר שחסר לו בתוך עולם סחוף חולות, הפכה את רעיונו להצעה חסידית שהיא למעשה מפעל התרבות הגדול ביותר בישראל, ההולך וגדל ממחזור למחזור.
