עלי, העובד הקבוע בביתנו במשק ובתחזוקה, דובר עברית על בורייה. הוא אפילו מכיר את אורחות השבת והחגים שלנו, על פי הדרישות המשתנות בסידורי הבית והחופשות. עלי יודע עליי הרבה, אך אני, לצערי, יודע מעט עליו ועל אורחותיו. הרגלתי אותו לדבר את שפתי והוא מרבה לפגוש את מעגלות חיי. הוא בא אליי, ואני הוא זה שמעסיק אותו ומשלם לו על כך. עליונותי מכתיבה את א־סימטריית היחסים שבינינו.
המגרש העברי שבו מתרחשים משחקי חיינו מקנה לי יתרון בולט: הן במשא ומתן, הן בעסקאות שאנו מקיימים לפרקים והן בוויכוחים הפוליטיים המתפרצים מעת לעת. כדי כך מגיעים הדברים, שעלי, כמוסלמי דתי, מוכן במקרים של מחלוקת לילך לדין תורה בפני הרב המקומי. להנחתו, מי שמתדיין לפני הא־לוהים ועל פי משפטו (מוסלמי או יהודי), חזקה עליו שיוציא דין אמת לאמיתו. זהו יתרון נוסף שאני זוקף לזכותי.
הנה לנו הדגמה שלא רק ידע הוא כוח. גם השפה שבה מתבטא ידע זה מרחיבה את מוטת השליטה. גישה לכוח נסמכת על גישה לידע של השפה ושל השיח הרלוונטיים. ולהפך, חוסר נגישות לשפה מוליד הדרה של אוכלוסיות רבות ממעגלי השליטה וקבלת ההחלטות. השפה היא חלק בלתי נפרד מן הדיון על הכוח וההתפלגות החברתית והמעמדית. שליטה בשפה, בניביה ובסמליה יוצרת את היררכיית הכוח השולטת במשאבים ובסדר היום.
משום כך חשבתי לנכון כי לשם השלום הקטן בינינו עליי להכיר בחולשתי, ולמעט את המעמד העודף ואת תחושת החוזק שבהם אני אוחז. משום כך עליי לקיים בינינו כעין שוויון שפות. מה עלי יודע את שפתי – אף אני אדע את שפתו. מה הוא מכיר את אורחות חיי ותרבותי – אף אני אכיר את אורחות חייו. הריני מכיר בהיותי נטוע במרחב הערבי ואיני רוצה להיות זר בו. הריני מכיר בערבית שהיא אחות לשתי השפות העתיקות במשפחת השפות השמיות – ארמית ועברית – ואין זה ראוי כי אתכחש לה.
שלום מבחוץ ומבפנים
טובה לי הערבית בחיי המשא ומתן המקיפים את כל עבריי ומוקפים בנותני שירות ערבים. טובה לי הערבית להקטנת הניכור שבין השונויות המוצפות בכל שיג של משא ובכל שיח של מתן. טובה לי הערבית, שעל כורח המרחב וגזרת הקיום המשותף בחלקת הא־לוהים צצות שותפויות וחברויות אמת, שאינן אך אינטרסנטיות ומכשוריות.
איני יודע את עתידו של הקיום הישראלי־ערבי. אך כיוון שאנו חולקים את אותו מרחב, את אותה מדינה ויש אומרים אף את אותה קרבת תרבות, נכון הוא לדעת את שפת החלוקה. אפשר בהחלט שזו תסייע לדעת טוב יותר את העתיד הנכון לנו. אפשר שהיא תכווין אותו טוב יותר ושמא עם פחות שנאה ואלימות. ידיעת הערבית עשויה לסלול מרבד קסמים לשוקי העולם הערבי ולרווח מעצים של חיי הכלכלה והחברה מעושר העמים הערביים שסביבנו. היא עשויה לשכנע בין השאר כי אנו כאן כגוף אורגני, לתמיד.
מבחינה אזרחית, הערבית היא שפתם של עשרים אחוזים מאזרחי המדינה, אשר יכולים להעשיר את הזירה התרבותית בה, באמצעות התקשורת הדו לשונית. ברם, יותר מכך, ידיעת השפה הערבית היא ביטוי עמוק וכן לאופי הדמוקרטי של המדינה, שאליה אני מזמין את שותפיי האזרחים הערבים.
גם אם נכונו לנו סכסוכי דמים ארוכים ומתמשכים, אפשר שהשער לניהול מוצלח יותר שלהם יהיה בידיעת השפה הערבית, סמליה ודימוייה. שמא אז יתפרקו שני הצדדים משפה כפולה, בגדרי "הא לן והא להו", והדברים יהיו כנים. שמא אז נוכל להסביר את עצמנו בערבית טוב יותר לאותו "יותר ממיליארד" הערבי־אסלאמי, שמתייצב אוטומטית לצד הערבי, ולו רק בגלל ששפתו כשפתם. שמא אז מדינת ישראל ואנחנו נעסוק ברצינות בהסברה בערבית באמצעות השידורים הממלכתיים, תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות. שמא נוכל להעמיד דור דוברים ישראליים מקצועיים ה"עוברים מסך" ושולטים בשפה הערבית הספרותית והמדוברת, שיש להם השכלה רחבה והיכרות טובה עם התרבות הערבית. שמא אז נוכל לכוון יותר אל נקודות התורפה, ולהימנע מפגיעה במוקדי רגישויות מעוררי תבערה. שמא אז יהיה לנו מודיעין טוב יותר ולא נופתע בכל פעם מחדש.
ידיעת השפה הערבית תסייע לשלום נוסף, ביני לבין שכני היהודי. בעצם למחצית מהעם שמוצאו אינו כמוצא המחצית השנית. טובה הערבית לחצי האחד כדי להבין טוב יותר את חציו השני. שכן ספרדים ומזרחים אינם אלא ביטויים נרדפים ליוצאי ארצות האסלאם, ששפתם בעיקרה היא ערבית. אלה, אם לא הספיקו להשכיחה, שפתם היא תמונת נוף תרבותם, ואיכשהו כנראה המבוא לדימוייהם הא־לוהיים.
בתוך "כור ההיתוך" הבן גוריוני ובמסגרת "מיזוג גלויות" נדחתה המורשת הלשונית והתרבותית שהביאו עימם העולים מארצות ערב. לדחייה זו שנבעה מצורכי בניין האומה נלוו גם הסטריאוטיפים השליליים שיוחסו על ידי הישוב הוותיק לשפה הערבית, שנתפסה כשפתו של האויב, ולתרבות הערבית שנתפסה כנחשלת, פרימיטיבית ושייכת לימי הביניים. ביצירת הזהות הישראלית הצברית החדשה נדחו ונמחקו הזהויות הישנות והלשוניות, ממזרח וממערב. הכול עבר "עִבְרוּת". הסכסוך הישראלי ערבי תרם תרומה מכרעת לנתק שבין שתי השפות. משום כך ידיעת שלוש השפות שבחוט המשולש – מזרח (ערבית), ישראל (עברית) ומערב (אנגלית) – עשויה לגשר על פני הקטבים, להגדיל חיכוך מפרה של תרבויות וליצור תמהיל ייחודי ישראלי של זהויות, אמונות ואורחות.
שפת המורשת היהודית
השפה אינה אך אמצעי תקשורת. אין לדון בה אך בקטגוריות פוזיטיביסטיות ופוסט־סטרוקטורליסטיות. גישה הוליסטית יותר של השפה רואה בה שחקן אינטראקטיבי בעל חשיבות רבה בתוככי החברה האנושית. שפה וחברה עשויות לקיים ביניהן מערך יחסים פעיל והדדי, שבו המבנה החברתי משפיע על המבנה הלשוני והמבנה הלשוני קובע את המבנה החברתי. התנהגויות חברתיות והתנהגויות לשוניות מקיימות ביניהן קשר דו־כיווני וניזונות זו מזו. משום כך נראה כי ידיעת השפה הערבית עשויה להקטין התפלגות חברתית בלתי שוויונית בין מזרח למערב.
זאת ועוד, הערבית הייתה אחת השפות שבהן יצר העם היהודי חלקים נכבדים ממורשתו במשך תקופות ארוכות ביותר. ברנרד לואיס, המזרחן הנודע, כתב בעניין זה: "היהודים אימצו את הערבית והפכוה ללשונם, כפי שעשו רק עם מעט שפות אחרות במרוצת תולדותיהם", וכן: "זאת הייתה תרבות ערבית יהודית, ואפשר אף שיאמרו תרבות אסלאמית יהודית" (לואיס, היהודים בארצות האסלאם, עמ' 73). מן המפורסמות הוא כי גדולי פוסקינו, הוגינו ומשוררינו, כמו רס"ג, ריה"ל, רבנו בחיי, הרמב"ם ועוד, כתבו בערבית את האמונות שעד היום מזינות את ערכינו.
ההתייחדות של אלה ושל בלשנים שנוספו עליהם בסגולותיה ובפיתוחה של השפה העברית נבעה מפריון העיסוק של המוסלמים בשפתם הערבית, כשפת הקוראן. ומכאן שאין זה יד המקרה שמשוררי ספרד הפליאו בשירתם הצחה, הזורמת והמובנת, לעומת פייטני אשכנז מלהטי השפה ויוצריה מחדש. אם כך, כיצד זכתה הארמית להתקדש ונכללה בתלמוד תורה, ואילו הערבית, אחות הארמית, הודרה מבית המדרש? השפה העברית בלשון חכמים ואף בלשון המקרא, כמו גם השפה הארמית, עשויות להתבאר טוב יותר בידיעת השפה הערבית, בהקשריה ההיסטוריים והתרבותיים. חוקרים ומלומדים יודעים להצביע על כך כדבר מובן מאליו. על שום מה הדיוטות שכמונו ימנעו מעצמם זיקה ונגישות ישירה למקורות? הלחינם כיוונה יד ההשגחה שם דומה ואותן אותיות לשפות אחיות?
אני רואה את עלי מתייצב בשעות המזומנות לכך לתפילה בחצרי. איני מפסיק להתפעל מהרצינות ומכובד הראש שהוא מגלה בתפילתו. מאוד הייתי רוצה לילך בעקבות פסוקיו וטעמיו של הקוראן. לילך ולהבין כיצד אלה לוכדים אותו בכזו להיטות. לא רק אותו הם לוכדים, אלא כמעט שני מיליארד מוסלמים, שהולכים ומתפשטים בכל העולם. הלחינם כיוונה יד ההשגחה כי העברית והערבית הן שתי השפות המתייחדות בתיאור אמונת הייחוד המונותיאיסטית ובהליכות המתחייבות מכך? רבנו בחיי, ר' אברהם בן הרמב"ם, ר' יוסף קארו, ר' ישראל נג'ארה ועוד אחרים אוהדי הסופיות המוסלמית עקבו בעניין אחר גלגוליה ותוצריה של אמונת ייחוד מקבילה זו, מעקב שהתאפשר באמצעות השפה הערבית.
הרוחות הרעות מהאסלאם הרדיקלי הובילוני להציג בפני עלי את השאלה האם אכן א־לוהי האסלאם הוא כה אלים ואכזר. עלי מתעקש פעם אחר פעם שזהו שקר נתעב. "כל מי שאומר כך", הוא אומר, "הוא לא מוסלמי ולא דתי". "האסלאם הוא דת של שלום", הוא נוהג להפטיר. ואני לבושתי איני מכיר את האסלאם ואיני מכיר את הקוראן. בוודאי ששפתי הערלה אינה יודעת להבחין בין הניואנסים שעליהם ממש יוצאים להרוג ולהיהרג. האם א־לוהים בשפה הערבית ובתיאולוגיה האסלאמית הוא אכן טוטלי ואוניברסלי כדי כך שאין הוא מניח למופעו האחר, כפי שהתגלה לי, להתקיים?
לאזור קצת אומץ
אינני יכול להתעלם מן העובדה שלשפה הערבית התנהגות סמלית ושאכן בין השאר היא נשאית של זהות לאומית־ערבית. שפה היא גורם מלכד של מדינת לאום והיא משומרי הסף של האומה ותרבותה. כך שהעצמת קרנה של זו עלולה להחליש את זהותה הלאומית והלשונית היציבה של מדינתנו היהודית. ישראל הנתונה בעיצומם של תהליכי גיבוש של זהות יציבה עשויה לגלות שהלאומנות היא מושג דינמי שרכיביו השונים משתנים בתגובה לשינויים גיאופוליטיים. אני ער לכך שהפולמוסים הסוערים שמתנהלים בדבר מידת יהודיותה של המדינה, בצירוף המחלוקת הוותיקה בדבר הדמוקרטיה האתנית שבה, יצרו מציאות מתוחה בעלת השפעה בלתי נמנעת על דחיקת השפה הערבית.
החלשת היסודות הלאומיים והלאומניים עלולה לגרור התבוללות תרבותית, נישואי תערובת ושמא אף אובדן צדקת הדרך. מאידך, היא עלולה לחזק את הפטריוטיות והלאומנות הפלשתינית, ולהביאה דווקא להתבצרות ולניכור גדולים יותר. זוהי בהחלט בעיה. זו אולי אחת הסיבות לכך שדווקא בבתי הספר הדתיים ובעיקר בישיבות ובאולפנות הערבית נלמדת בדוחק ובקול דיבור חלוש.
ברם, עד כה הלכנו כברת דרך על ידי הסתגרות והתבדלות מהמרחב הערבי, על מנת לבצר את הציונות ולנצח באתגריה ובמלחמותיה. כמדומה שהגיעה השעה לאביב ישראלי־ערבי מבית מדרשנו. העימות והסכסוך שנכפו עלינו אינם צריכים להיות חזות הכול. לצד הלימוד העברי והחיזוק היהודי נצרך אני לשכני הערבי. לא רק בשלו כי אם בשל דמותי המוסרית דתית, כפי שהיא בעיני עצמי – הפונה אל זולתי.
כמדומה שאנו יכולים להוכיח לעצמנו ולכל המדינות שבעולם שאחרי כשבעים שנה, מדינת הלאום היהודית שלנו שהיא באותה מידה מדינה דמוקרטית ומוסרית מאפשרת מרחב אזרחי רב לשוני לשונויות ולזהויות שבתוכה. אפשר לנסות להחליף את הפחד, הניכור וההתבדלות בקצת אומץ, העזה ויכולת לדבר עם השכנים. לדבר עם שכנינו במדינה, ברשות הפלשתינית ובארצות השכנות ב"גובה העיניים". אפשר וההידברות וההיכרות עם המרחב היא מעין חשיבה מחוץ לקופסת הנוחות, שכה שגורה בפסטיבלי המנהיגות שמצפים אותנו. חשיבה שנחוצה מאין כמותה לקיומה ולביסוסה של מדינת ישראל.
