"זה החג שלנו הנשים. תרגישי"; "בואי שבי, תתכבדי"; "זה זמן הנשים": אלו היו רק חלק מהמשפטים המזמינים ומרחיבי הלב שהופנו לעברי בחיוך מזמין לקראת חג החנוכה. ממתי אתן חוגגות, ולמה דווקא בחנוכה, שאלתי, ובתגובה הוזמנתי למפגש "חג הבנות". הנשים היו לבושות בבגדי חג ומלאות שמחה; התקרובת על השולחן הייתה חגיגית במיוחד, וכך נחשפתי ל"עיד אל בנאת", חג הנשים הנחגג בראש חודש טבת.
מזה למעלה מעשרים שנה שאני נמצאת במסע מתמשך לחשיפת הרובד הנשי־יהודי, מסורות ומנהגים שהועברו אלפי שנים לאורך שרשרת הדורות – מסבתא לנכדה, מאם לבת – ונשמרו בקרב בנות המשפחה. אני תרה אחר הרבדים שכמעט לא זכו לתיעוד כתוב או להתייחסות הלכתית, ולמרות זאת השתמרו באדיקות רבה משך מאות ואלפי שנים, לעיתים הרבה יותר מאשר הנחיות הלכתיות מוצקות ומחייבות.
במקביל להלכה המוכרת התפתחה לאורך הדורות עשייה נשית: ביום־יום, בימי שבת ומועד, בתאריכים מיוחדים וסביב חוויות אישיות־נשיות. במקומות רבים שבהם הלימוד הרשמי והעשייה הדתית של הבנים היו אצל המלמד או ב"חדר", בבית המדרש או בבית הכנסת, נוצרו חלופות של מסגרות נשיות ללימוד, להדרכה ולעשייה דתית משמעותית: מרחבי לימוד ומעגלי הכשרה לחיים יהודיים של נשים ונערות. פסיפס הטקסים והמנהגים הנשי נסב סביב שני מעגלים מרכזיים: לוח השנה היהודי, ומחזור החיים הנשי. ברוב המקרים נועדו האירועים לנשים בלבד, והתקיימו בדרך כלל במרחב הביתי שבו התערבו אלו באלו בנות, אִמהות וסבות.
בעקבות יהודית
לחג הבנות, הרווח בעיקר בקהילות צפון אפריקה, שורשים עתיקים, ומקורו ככל הנראה בחגיגה נשית המשמרת את זכר המעשה של יהודית והולפורנס. הנשים בקהילות לוב, תוניסיה, אלג'יריה, קושטא וסלוניקי נהגו שלא לעשות מלאכה ביום זה. הצעירות היו מבקרות זו את זו ומקיימות מפגשי שמחה. בקהילות אחדות נהגו לערוך טקס בת מצווה משותף לכל הבנות שהגיעו למצוות באותה השנה. אבל לרוב מדובר ב"גיבושון" של כל נשות המשפחה, שבו הן מתפייסות זו עם זו, מתפללות יחד, אוכלות מאכלי חג חלביים בצוותא, זכר לחלב שנתנה יהודית, שותות יין, זכר לשכרותו של שר הצבא, ורוקדות, זכר לריקודים ולמחולות שרקדו הנשים כששבה יהודית לביתה עם ראשו של שר הצבא.
ספר יהודית הנמנה עם הספרים החיצוניים מספר את סיפורה של יהודית, אלמנה צעירה יפת תואר שהתגוררה בעיר שעליה צר אויב בפיקודו של המצביא הולפורנס. יהודית נכנסה אל מחנה הולופרנס וזה הוקסם מיופייה הרב, והתקין לכבודה משתה. במהלך המשתה השקתה יהודית את הולופרנס לשוכרה, כרתה את ראשו והצילה את בני עירה.
אף שהספר עצמו מתאר את הולפורנס כמצביא אשורי שפעל כנראה בתקופת הבית הראשון, ישנן מסורות קדומות הקושרות את אירוע יהודית לתקופת החשמונאים ולמרד החשמונאים. חלק מן המסורות קושרות ישירות בין יהודית לבין אחותם של בני חשמונאי, יהודית בת מתתיהו, שהרגה את המצביא היווני ניקנור והביאה ישועה לעמה. מסורות אחרות יוצרות זיקה הדוקה בין מעשיה של יהודית לבין דרישת "תיבעל להגמון תחילה": "ובמה היו מצרין להם מלכי יוון? שהיו מושיבין קסטריאות (פקידים) בעיירות להיות מענין את הכלות, ואחר־כך היו נשואות לבעליהן" (מגילת תענית פ"ו). מדרש מעשה חנוכה מספר על יוזמתה של בת מתתיהו שעמדה להינשא ועל מעשיה לביטול הגזרה הזו, עד ש"נכנסו יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו את ראשו ובזזו כל אשר לו, והרגו את שריו ועבדיו".
וכך, לצד נרות חנוכה המשמרים את הזיכרון ההיסטורי של מרד החשמונאים, מתקיים רובד מנהגי נשי הנשמר בקפדנות והמשמר מעשה תשועה נשי אמיץ, שמסורת אחת שלו מתארת אישה שהושיעה את עמה ומסורת נוספת מתארת אישה שחילצה את חברותיה כולן, והצילה אותן ואת העם כולו מגזרת האונס החוקי שהתרחש באין מושיע. מעשה יהודית, שנדחק לשולי הזיכרון הפורמלי, וספר יהודית, שנשתכח מן הלב, מצאו את תיקונם שמהדהד במנהג הנשי, המנהג ששימר אותו לעד בחיוניותו.
לא בכפייה
ככל שהמפגשים הבין־אישיים שלי עם נשים קשישות התרחבו, הבנתי את עוצמת הזיכרון החי ששימר את המנהגים האלה. המסורות ההיסטוריות שולבו בסגנון לבוש, בסוגי המאכלים ובאופי הטקסים, וכך הועברו מדור לדור בדיוק ובהקפדה, בתהליך עקבי ורציף של שימור זיכרון ופרקטיקות דתיות, באופן שאין מוחשי ממנו.
המנהג הנשי הוא גורם מרכזי בשימור המסורת היהודית לאורך הדורות, והוא שמר על עוצמתו גם בתקופות שבהן ההיצמדות הגברית להלכה הפורמלית התעמעמה ונחלשה בכלל, ובימינו אנו בפרט. זיכרון המאכל המיוחד, הטקס הייחודי והמשפחה החוגגת הם הבסיס שעליו נבנה הגעגוע משמר המורשת: בית ספר ליהדות השמור בצנעה בירכתי הבית, ופורץ בחיות רבה בימי חג בדמותו של מנהג, שפעמים רבות אין לו כל זכר בטקסטים הקנוניים, אך השפעתו אינה פחותה מזו שלהם. "הגיר והלוח" של המרחב הביתי, הזיכרון והמעשה הנלווה אליו, מנהגי היום והסיפורת הנשית־עממית – כל אלו נצרבו בזיכרון הנשים.
ואולם דווקא כאן, כאשר הקהילות השונות שבו הביתה אחרי מאות ואלפי שנות גלות, נחלשה ולעיתים גם התנתקה שלשלת המסורת. הסיבות מוכרות היטב: קיבוץ הגלויות, המעבר לארץ חדשה ופירוק הקהילה, הממסד הישראלי וקריאתו לנוסח האחיד, הזלזול וגם הבושה באחרות, והרצון להיות כמו כולם – כל אלה תרמו להיחלשותה של המסירה. התוצאה ברורה – המסורת החיה לא מצאה תמיד את נושאות הדגל של הדור הבא, והיא עלולה להישכח מלב. בבתים רבים, אחרי שהסבות הגדולות הסתלקו לבית עולמן, גילו הצעירות שהן לא הספיקו לשאול. לפעמים המנהג עצמו עדיין נשמר, אולם הדיוק החשוב בפרטים אבד מן העולם, ולעיתים אפילו סיפור הרקע ההיסטורי כבר נשכח. מסורות, טקסטים וריטואלים שבעזרתם ניתן ללמוד על מסורות נשיות ועל ידע נשי יהודי שעבר באמצעותן מדור לדור עלולים להיעלם.
בשנים האחרונות חוזר חג הבנות למרחב וחודר לתודעה הציבורית, וזאת בעקבות יוזמות של קהילות ובודדים. כך, למשל, מתחזקת התופעה של בנות הדור הצעיר במשפחה שמחזירות את המנהג למשפחה, וכך "הלוז העברי", היוזמה הברוכה של חלי טביבי ברקת, שמובילה את המיזם להחזרת מועדים בעלי משמעות ותוכן יהודיים ממסורות קהילות ישראל אל הקהילות ואל מרחב החיים הישראלי. מתוך עוצמת היחד היהודי־ישראלי, ולאור העובדה שרובם המכריע של בני הדורות הנוכחיים מתברך בסבים וסבות מכלל עדות ישראל, הולכים ומתגברים מהלכים מגוונים, שמטרתם להשיב לחיים מסורות עתיקות. הפעילות הזו מחזירה אט אט למעגל החיים הישראלי את פעימות נשמתו של עולם יהודי שכמעט אבד. דרכי חינוך של מסורת ומורשת מפויסת משפחתית ואוהבת, שהביאו דורות רבים לאהבת היהדות ממקום של חיבור ושייכות ולא ממקום של כפייה, עונש והפחדה – חיוניות היום יותר מתמיד.
