האיש שצייר חלון בליבו: פרידה מהרב דוד פוקס ז"ל

לפני כשבוע נפטר הרב דוד פוקס, רֶבּ דּוֹוִיד בפי תלמידיו, תלמיד חכם ומחנך נערץ.

הוא נולד בשנת 1931 בשיקגו ובעקבות מפגש עם הרב חיים קרייזווירט, שהפך לרבו, עלו חייו על מסלול חדש: הוא עזב את לימודי הביולוגיה והכימיה שבהם החל, ופנה ללימוד תורה ולפעילות חינוכית וציונית במסגרת בני עקיבא בשיקגו. רב דוויד נישא לברכה ולאחר שנולדו להם שני ילדים החליטו בני הזוג לעלות ארצה. המשפחה התיישבה בשכונת בית וגן בירושלים וברבות השנים נולדו לבני הזוג חמישה ילדים נוספים. רב דוויד שימש כר"מ בישיבה התיכונית נתיב מאיר קרוב לעשרים שנים והטביע חותם בדורות של תלמידים.

הקרבה לישיבת קול תורה הולידה קרבה מיוחדת בינו לבין ר' שלמה זלמן אוירבך שאותו ראה כמורו ורבו. במשך שנים רבות לימד ר' דוויד גם במכללה לבנות בבית וגן ובכולל מר"ץ במבשרת ציון. כשהקים הרב שמעון אדלר את ישיבת חברותא בכפר בתיה ליווה ר' דוויד את הקמתה והיה אחראי על הוראת הגמרא והתורה שבעל פה בה, וזאת בשיטות מיוחדות שעמל לפתח. לימים, כשהפך הרב אדלר לראש מִנהל החינוך הדתי, הזמין את ר' דוויד לעמוד בראש בית המדרש להוראת הגמרא "לפניהם" ובהמשך ליווה גם את תוכניות "תורת חיים" ו"לב לדעת" שנוצרו בהשראת התפיסה הפדגוגית והחינוכית שנוסדה בבית המדרש, תפיסה שמטרתה המרכזית היא חיפוש נתיבים לחיבור בין ליבם של התלמידים לדבר ה'.

ר' דוויד היה אדם שהאמת היתה נר לרגליו. דייקן וקפדן, מורה שמעולם לא איחר לשיעור, אדם שמעולם לא נותר חייב אפילו סיכה לאחר. אך יחד עם זאת היה אדם עדין, בעל רגישות יוצאת דופן לאחר ולו נפש רחבה ומלאת אהבה. הייתה לו מסירות עמוקה ללימוד התורה, מסירות שהביאה אותו לצעוד בגיל מבוגר ביום שלג מביתו בבית וגן לכולל מר"ץ שבמבשרת ציון, על מנת לא להחמיץ שיעור תורה; ויחד עם זה, אם חש שאדם אחר זקוק לו, היה מתפנה עבורו מכל עיסוקיו ומקדיש לו את זמנו. היה איש של יראת שמים ודבקות עצומה, שלוותה בחתירה תמידית להשתנות ולהיות אדם טוב ומתוקן יותר. אדם בעל תביעה לכנות וחתירה בלתי מתפשרת לאמת, שהיה במוכנות מתמדת לתהות ולהקשות ולהישאר באי ידיעה ובספק.

רף מוסרי גבוה

חכמים אמרו כי "כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". בדרך כלל מובנת האמירה הזו כביטוי ליחס המכבד הראוי לרב, כמעט כמו להורה. אצל ר' דוויד התחושה היתה שהוא קורא את המשפט הזה כמחייב אותו כלפי התלמיד. לדאוג, להתעניין ולאהוב ממש כאילו ילדו. זכינו שר' דוויד ילווה אותנו בשבילי החיים, בשמחות ובשגרה, בקשר שיש בו מחויבות, אכפתיות והצבת רף רוחני ומוסרי גבוה לאין סוף.

קיץ תשס"ו. מלחמת לבנון השנייה. אסף, בעלי, נמצא בלבנון ואני בביתנו עם שני קטנטנים, אכולת דאגה. הטלפון מצלצל ומעבר לקו אני שומעת קול רועם, במבטא שאיני מצליחה לזהות. שלום רעות! מדבר דוד פוקס, התקשרתי לשאול מה שלומך.

עוברות כמה שניות עד שאני נזכרת שדוד פוקס הוא שמו של הרב שאסף אמור להתחיל ללמוד אצלו בחודש אלול הקרוב בתוכנית "לפניהם" להוראת הגמרא. רֶבּ דּוֹוִיד, כפי שאלמד לקרוא לו בשנים הבאות, ממשיך ומתעניין בשלומי, בשלומו של אסף ובשלום ילדינו, אומר לי כמה משפטי חיזוק ונפרד. אני מניחה את השפופרת ונותרת נדהמת מול האדם שמתקשר להתעניין בשלום אשתו של מי שעדיין לא נהיה תלמידו. תחושת הפליאה מול הדמות הזו רק תלך ותתעצם עם השנים.

המלחמה נגמרה, "אלול" הגיע, ור' דוויד הפך להיות הרב שלנו. במלוא משמעות המילה. מי שאנו נושאים אליו עיניים ללמוד ולקבל ממנו, דמות שאנו רוצים לשמוע תורה מפיה ולזכות לעצתה.

גם ברגעים של שבר וחולי ר' דוויד ליווה אותנו. באחד הימים עברתי אירוע רפואי והייתי מאושפזת בבית החולים שערי צדק. בצוהרי היום החם נכנס רב דוויד לחדר לביקור חולים לאחר שהלך ברגל את כל הדרך מביתו לבית החולים. הוא התיישב על כיסא ליד מיטתי והתעניין בשלומי במאור פנים. כשעניתי, הוא הביט בי במבטו החודר ואז, באופן מפתיע, התחיל לספר לי על שיחה שהייתה לו באותו הבוקר עם אחת מנכדותיו, שיחה שנסבה על החיים והמוות. כך הוא פתח לי פתח לשתף אותו בטלטלה הנפשית שהייתי מצויה בה ובמקום שבו החולי העמיד אותי אל מול הסופיות של הקיום. דברים שבכל ימי האשפוז לא מצאתי עם מי לחלוק אותם. ר' דוויד פשוט היה איתי במקום הזה, בלי לברוח אל שיחה סתמית או להתעניין רק במחושי הגוף.

למדתי הרבה מטעותי

במהלך השנים עשינו לנו למנהג לבוא לבקר את ר' דוויד וברכה בחג הסוכות ובשושן פורים. באחת השנים התארגנו לנסיעה לירושלים בשושן פורים, הכנו משלוח מנות והילדים ציירו ציור של בית עם חלון, ובחלון ציירו את ר' דוויד וברכה מסתכלים לראות מתי הם מגיעים… כשהגענו לבית וגן מצאנו אותו עסוק וטרוד. ברכה נפלה ואושפזה בבית החולים והוא ניסה ללא הצלחה להשיג מונית כדי לנסוע אליה. למרות זאת הוא האיר פנים לילדים וכיבד אותם בחטיפים. לאחר מכן אסף לקח אותו לבית החולים ושבנו הביתה. כעבור כמה ימים קיבלנו מר' דוויד את המכתב הבא:

בס"ד ח"י אדר, תשע"ב

לילדי משפחת ברוש היקרים,

מצאתי זמן להסתכל וליהנות מהתמונות היפות שהבאתם בפורים. חבל שלא ראיתי אותן לפני כן, הפסדתי דברים גדולים ויפים. אני שומר את הכל, שאשתי תהנה לראותם כשחוזרת מבית חולים. גם אני מצייר בלבי חלון, שדרכו אראה אתכם באים לבקר בקרוב. בינתיים, תודה רבה; שימחתם אותי הרבה. באהבה, דוד פוקס

חלפה שנה, ושוב הגיע חג הפורים. גם אנחנו וגם הילדים כבר מזמן שכחנו מהדבר וכמובן לא נשאנו עמנו כל עלבון. אבל ר' דוויד לא שכח. במוצאי החג הגיע דוא"ל ממנו וכותרתו "חסדים טובים":

מוצאי פורים שמח.

אשתי ואני זוכרים את החסד שלכם בפורים לפני שנה; את משלוח המנות, את הציורים המרגשים ואת פני הילדים השמחים. לצערי, גם זוכר את הקבלה העלובה שלי; כואב לחזור לשם. העוסק במצווה פטור מן המצווה, אך אין היתר להעליב את הבא לעשות טובה.

אינני שוכח, נדמה שלמדתי הרבה מטעותי; מקווה שלא אחזור עליה, חלילה. מבקש שוב סליחה. מסרו לילדים כמה נהנינו וחזרנו והשתעשענו מהציורים שציירו עבורנו. ד"ש חמה ותודה רבה להם. לשמחות, דוד

שוב נדהמנו לגלות את הרגישות העצומה שהייתה לר' דוויד, את התביעה העצמית שלא לפגוע באיש ואת תשומת הלב גם לליבם של ילדים קטנים. זכות היתה לנו, שזכינו להיות קרובים לאדם שכזה. איש אמת ואיש חסד, שתוכו רצוף אהבה. אנחנו מתפללים שנזכה שאורו ימשיך להאיר את דרכנו.

 

רעות ברוש היא דוקטורנטית בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ומרצה במכללת הרצוג