↵במסעותיי השונים מסביב לעולם, שמתי לב להבדלים הגדולים הקיימים בלבוש של היהודים ממזרח עד מערב, בעבר ובהווה. הבדלים גדולים קיימים בין הלבוש האופייני לקהילות היהודיות באירופה לבין לבושם של יהודי ארצות האסלאם. במרוקו ובתוניס יהודים לבשו גלביות ובפולין וברוסיה היו רגילים ללכת עם שטריימל על ראשם. בקהילות איטליה ומרכז אירופה במאה ה־19 יהודים (ואפילו רבנים) נהגו ללכת ללא כיסוי ראש. בתורכיה החכם באשי לבש גלימה מהודרת המעוצבת בחוטי זהב, אשר מקורה בבגדי מלכות תורכיים, כפי שבגדי הכמרים באיטליה היו המודל לבגדי הרבנים והחזנים בבתי הכנסת האיטלקיים. הדמיון ללבוש הסביבה חוזר על עצמו אצל כל הקהילות, ובמיוחד במקומות שבהם הלבוש המקומי הוא מאוד ייחודי וצבעוני, כגון בהודו, בתימן ובאתיופיה.
מה שברור הוא שאין מודל של לבוש יהודי הומוגני לאורך הדורות. התהליך של השפעת תרבות הרוב על היהודים לא התרחש רק בתחום הביגוד, אלא גם בתחומי האוכל, המוזיקה, האדריכלות והתרבות. יהודי התפוצות היו תמיד מיעוט בתוך חברת הרוב במקומות מגוריהם. מצד אחד מיעוט זקוק לשמור על המאפיינים שלו כדי לשמור על זהותו, ומאידך גיסא המיעוט מושפע מהרוב ואיננו יכול לחיות בתוך בועה או גטו לאורך ימים.
להתבדל מהסביבה
למעשה לא ניתן לומר שיש בגדים מסורתיים שיהודים לבשו במשך ההיסטוריה. במשך השנים היהודים שינו את לבושם לפי המקום והזמן שבו הם חיו, ואימצו את הלבוש שהיה נהוג בכל מקום ובכל תרבות. לפי מיטב ידיעתנו אין בגדים מיוחדים שלבשו אבות האומה, התנאים בתקופת חז"ל או אנשי בית מדרשו של רש"י. פרט למלבושים מיוחדים כגון ציצית, בגדי כהונה, קיטל וגרטל, שאר המלבושים אומצו במשך הזמנים והתייהדו כמלבושים יהודיים. לאחרונה שמעתי שיעור מפיו של ר' אשר וייס, והוא טען שהלבוש היהודי הקלאסי הוא הטלית והציצית ולכן אלו גורמים לו שמחה יתרה והוא רגיל לברך שהחיינו בכל פעם שהוא לובש טלית קטן חדשה.
לבגדים יש קוד תרבותי, חברתי ודתי. סגנון של בגד איננו רק עניין אישי, והוא מבטא השתייכות חברתית וגאוגרפית. במשך דורות יהודים שמרו על סגנון בגדים אשר הושפע מעולם ההלכה והתבטא בלבוש צנוע, הימנעות מחומרי שעטנז, הקפדה על כיסוי ראש לגברים ונשים וכן גידול זקן ופאות לגברים. מטרת ארון הבגדים היהודי הייתה גם לשמור על ההבדלים מאוכלוסיית הרוב הלא יהודית, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות עבודה כוכבים יא, א):
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מִדמין להן לא במלבוש ולא בשׂער וכיוצא בהן… הכל בעניין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר: "וָאבדיל אתכם מן העמים".
בנוסף לצורך הפנימי של היהודים לשמור על לבוש ייחודי, לא פעם הוטלה על יהודים חובת לבישת בגדים מיוחדים שיבדילו אותם מן האוכלוסייה הכללית. הלבוש של יהודים נקבע גם על ידי חוקים וכפייה של השלטונות והכנסייה. בארצות שונות יהודים נדרשו להציג סימנים מיוחדים להיותם יהודים, כגון כובעים מיוחדים, בגדים בצבע מסוים או טלאי צהוב על גבי הבגדים. כמובן שהבדלי הלבוש שנכפו על היהודים נועדו להרחיקם מהחברה ולהשפילם, אבל הם גם מנעו תהליכי טמיעה בחברה הסובבת ושמרו על מסגרת הקהילה והדת.
בעת החדשה השלטונות שינו את עמדתם ביחס ללבוש היהודי. אם במקומות שונים בימי הביניים יהודים נדרשו על ידי השלטונות בארצות נוצריות ומוסלמיות ללבוש בגדים שונים כדי להתרחק מהאוכלוסייה, בעת החדשה המדינות ראו צורך לשנות את הבגדים של היהודים כדי ליצור תהליך של נאורות והשתלבות שלהם בחברה התרבותית. הם ראו בשינוי הבגדים דרך משמעותית כדי לכפות את המודרניזציה על הקהילות היהודיות אשר לא פעם נראו בעיניהם כטעונות חינוך מחדש. כך החל מהמאה ה־18 החלו המדינות במרכז אירופה ובמזרחה להטיל קנסות על הלבוש האשכנזי הישן.
שינוי להקשר התרבותי
דוגמה מעניינת לאפשרות לשנות את סגנון הלבוש אנו לומדים מפסק של הרב משה פיינשטיין. הוא התיר ליהודים שהגיעו ממזרח אירופה לארה"ב לשנות את הלבוש שהיה מקובל בפולין ולאמץ את נוהג הלבוש של המקום החדש, כיוון שלדעתו הלבוש שהיה מקובל במזרח אירופה וכן בארה"ב תלוי בהקשר התרבותי ולא במקור יהודי (אגרות משה יורה דעה א):
ואם כן אף אלו שבאו מפולין לכאן רשאין להתלבש בבגדים שלובשין בכאן דכיון שאין איסור כלל וגם הוא לא נחשבו מלבושי נכרים ככל הרי הוא משנה מבגדי יהודים שבמקום אחר לבגדי יהודים שבמקום אחר שאין שייך בזה שום חשש איסור.
במאה ה־15, המהרי"ק (רבי יוסף קולון, מגדולי הפוסקים ביהדות איטליה), כתב (שו"ת מהרי"ק שורש פח):
משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגויים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגויים נוהגים בו, אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגויים, מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל…. אלא ודאי פשיטא דאין איסור בלבישת לבוש אשר הם רגילים בו, ואפילו אין ישראלים רגילים בו.
במאה ה־19, הציבור החרדי והחסידי החל ללבוש בגדים מסוימים בדמות קפוטה שחורה, כובעים, שטריימל וכו'. הדבר נבע מכך שהם ביקשו להילחם ברפורמה ולקבוע עמדה אידאולוגית ברורה של "חדש אסור מן התורה". אבל גם לבוש זה היה בו חידוש ביחס לבגדים שלבשו קודם ולא ניתן להגדיר אותו כבגדים יהודיים מסורתיים, שכן ברור שגם השטריימל לא מופיע במקרא ובתלמוד. יהודי מזרח אירופה אימצו פריטי לבוש שהיו בשימוש אצל האצולה הפולנית ואשר הושפעו גם מסיבות אקלימיות של קור וחורף. הלבוש הנ"ל הוא דוגמה טובה לכניסה של תרבות זרה לתוך החברה היהודית והכשרתה. מעין סוג של גיור בגדים לא יהודיים ליהודיים.
הדמיון החיצוני בין יהודים לנכרים מבטא ללא ספק תהליך של היטמעות והתבוללות בתוככי החברה הסובבת. אולם מאידך, גם אם הלבוש הפסיק להיות גורם ששומר על הזהות היהודית בדורות האחרונים, הרי שיש בכך גם יתרון מסוים שכן הדבר מעורר את הצורך למצוא תכנים חדשים שלא מסתמכים על הבדלים חיצוניים לעיצובה וביטויה של הזהות היהודית המודרנית.
