אם אתה דתי או חרדי, אין סיכוי שתוכל להתחמק מהידיעה שבקרוב, בז' בטבת, יסתיים המחזור הי"ג של לימוד הדף היומי בגמרא. יש סיכוי טוב שאתה עצמך בין מסיימי הש"ס וגם אם לא – מסביבך יש רבים כאלה, וודאי נחשפת לאינסוף המודעות שמדווחות בגאווה על אחד מטקסי הסיום המרובים: טקס לציבור החרדי־אשכנזי; טקס לציבור החרדי־ספרדי, טקס של הציונות הדתית, ואפילו טקס מיוחד לנשים שמסיימות את הש"ס. הישג בהחלט מרשים, של התמדה ללמוד 2,711 דפי תלמוד, לאורך כשבע שנים וחמישה חודשים.
בעולם החילוני בישראל אין לכל זה זכר. לכאורה, זו עוד דוגמה לנתק התרבותי ההולך וגדל בין המגזרים. אבל מתברר שגם אם יש מעט מאוד חילונים שלומדים דף יומי, מערכת החינוך המיועדת לציבור החילוני בהחלט לא מתעלמת מספר היסוד היהודי השני בחשיבותו אחרי התנ"ך. אגב, רבים יאמרו שהוא השפיע על אורח החיים היהודי הרבה יותר מהתנ"ך, שהרי כל מצוות התורה התפרשו בפועל באופן שבו חכמי התלמוד ראו אותן.
מערכת החינוך הממלכתית מפגישה את תלמידיה עם התלמוד בשני מעגלים: תוכנית לימודי החובה ביהדות, המכונה "תרבות יהודית־ישראלית" ומיועדת לכיתות א־ט, והמגמה לתורה שבעל פה (להלן תושב"ע) ומשפט עברי, המיועדת לתיכוניסטים בכיתות י־יב, שבוחרים מרצונם החופשי לעבור מסלול של לימודי משנָה, תלמוד והיכרות עם כל עולם ההלכה היהודי, עד ימינו, בהיקף מוגבר של 5 יחידות לימוד – שפירושן 15 שעות לימוד שבועיות לאורך שלוש שנות הלימוד (ממוצע של 5 שעות בשנה).
מה מעניין אתכם
המעגל הראשון הוא כמובן גדול ורחב יותר. אבל כדאי להתחיל דווקא במעגל השני, המפתיע יותר. יוספה משולם, המפקחת הארצית (להלן מפמ"רית) של המגמה, אומרת שבמגמה לומדים כיום ברחבי הארץ כ־6,000 תלמידים (בכל שלוש השכבות שבהן מדובר), "ובכמה מבתי הספר מספר התלמידים מגיע אפילו ל־200".
מבט על רשימת בתי הספר השותפים בתוכנית מלמד שרבים מהם נמנים על השכבה האליטיסטית ביותר של בתי הספר, מה שמכונה "ישראל הראשונה": תיכון חדש בתל־אביב, התיכון האזורי בקיבוץ גבעת ברנר, תיכון הר וגיא בקיבוץ דפנה, תיכון רבין במודיעין ועוד. רק בשתי ערים פריפריאליות, אשדוד ובאר שבע, הלימוד נפוץ בשורה ארוכה של בתי ספר "רגילים". הנתון הזה מחזק את מה שמשולם אומרת באופן עקרוני: "המכנה המשותף של בתי הספר ששותפים לתוכנית הוא לא סוציו־אקונומי ולא גאוגרפי. יש לנו תלמידים מכל שכבות האוכלוסייה. זה בעיקר תלוי ברמת המוטיבציה של בית הספר לעסוק בחומרים האלה, ובהימצאות של מורה או מורים שמסוגלים לקרב את החומר הזה לתלמידים".
בניגוד למקובל בחינוך הדתי, תלמידי המגמה החילונים אינם לומדים פרקים שלמים של גמרא כסדרם. כל תוכנית הלימודים בנויה על לימוד של נושאים, לאורך הציר שמוביל מן המשנה והתלמוד ועד פוסקי ההלכה בדורנו, או פסיקות של שופטים שנשענו על עקרונות המשפט העברי. הנושאים שבהם עוסקת התוכנית נבחרו לאחר קבלת משוב מן השטח לגבי הנושאים שמעניינים את הצעירים. כך, למשל, היחידה הבסיסית עוסקת ב"יחיד וחברה", וכוללת סוגים שונים של מערכות יחסים בין בני אדם, ובינם לבין החברה: יחסים בתוך המשפחה ("זה הנושא הכי פופולרי"), יחסי מורים ותלמידים, יחסים בין חברים, זוגיות ואהבה, ושאלות של זכויות וחובות כלפי החברה.
"התלמוד שינה את חיי. כמי שבחינוכה החילוני גדלה על התנ"ך, התלמוד נראה לי דווקא כלי מרכזי לדיאלוג שהחברה הישראלית צריכה לנהל. כי התנ"ך הוא ספר של נבואות ומלחמות, והמון אירועים גדולים. ובתלמוד יש מה שמשה הלברטל מכנה 'פתרונות קטנים לשאלות גדולות'. פתרונות מתוך החיים"
מקום משמעותי קיים בתוכנית גם לנושא האקולוגי (בשמו הרשמי: קיימות), לאחר שהתברר שגם הנושא הזה מעסיק מאוד את הצעירים המתעניינים בתוכנית. ככלל, בגלל שמדובר בתחום שיש צורך להתאמץ ולקרב אותו לתלמידים, מידת ההתחשבות במה שמעניין את "השטח" גבוהה כנראה מכל תחום לימוד אחר. משולם: "שתיים מתוך חמש היחידות נתונות לבחירת בית הספר, לפי רצונם של התלמידים שלומדים בו".
אז מהם הנושאים שבוחרים התלמידים עצמם? איציק רבי, עם ותק של 25 שנות הוראה בתיכון האזורי של קיבוץ גבעת ברנר (הוא עצמו בן למשפחה ש"סניקית מירושלים, שבגיל צעיר עזב את הבית ועבר לקיבוץ מפלסים), אומר: "מעסיקים אותם אהבה, כלכלה, יחסים בתוך המשפחה. בגילים היותר מבוגרים הם מתעניינים בקיימות, או בשאלות של ערכים דמוקרטיים. לפעמים קורה שהם נתקלים במקרה מוות, ואז גם מנהגי האבלות מסקרנים אותם".
רבי מוסיף שכדי לעודד עוד יותר את העניין של התלמידים הוא מקפיד ש"לפחות 50% מהתוכנית יהיו סביב נושאים שהתלמידים עצמם בחרו בהם. במקום שאני אגיד להם איזה סוגיות הם צריכים לדעת, אני מבקש מהם לומר לי מה הנושאים שמעניין אותם לעסוק בהם, ודואג למצוא להם את המקורות המתאימים". באותה רוח, התוכנית מאפשרת גם לתלמידים להגיש עבודות חקר אישיות במקום חלק מהיחידות. משולם מספרת על עבודות מעניינות כמו "מושג היופי בחז"ל לעומת זה של ימינו", ורבי מוסיף: "יש לי עכשיו תלמידה שכותבת עבודה על היחס לעובדים זרים במקורות היהדות, ותלמידה אחרת שכותבת על היחס לדין מוות".
לא מדברים עם המקורות הבעייתיים
מסתבר שהקשב לתלמידים והרצון לגעת בסוגיות שמעניינות אותם אכן מהווים גורם מרכזי בעניין שמגלים הבוחרים במגמה. בסרטון שבו צולמו כמה מבוגרי המגמה ברחבי הארץ ונשאלו מה הביא אותם לתחום, אומר למשל שון יפה, כיום סטודנט לפסיכולוגיה וחינוך: "בהתחלה חשבתי שזה נושא מאוד מיושן, אבל זה היה אחד השיעורים הכי כיפיים שהיו לי במשך השבוע. אתה רואה איך דברים שנכתבו לפני אלפי שנים עוסקים בנושאים שמעסיקים אותנו היום, והם עדיין רלוונטיים".
יעל שמיר, כיום סטודנטית למדעי המוח, אומרת שיש מכנה משותף בין לימודיה כיום ללימודי התלמוד בתיכון: "בשניהם אתה לוקח משהו וחוקר אותו מכל הכיוונים, ומחפש תמיד כמה כיווני חשיבה. זה לימוד שמאוד מפתח את החשיבה". ואילו לירי נורקין, כיום מאבחנת פסיכוטכנית בצבא, אומרת בסרטון: "התאהבתי במקצוע הזה. זה המקצוע היחיד שעודד אותנו לחשוב; שהיה בו משהו מעבר לשינון חומר".
משולם מסכמת: "רוב הדברים שתלמידים לומדים היום לא ממש רלוונטיים לחיי היומיום שלהם, אלא יותר להצלחתם המקצועית. ויש גם לא מעט חשש במערכת החינוך לעסוק לעומק בנושאים אקטואליים. דווקא דרך התלמוד תלמידים יכולים לעסוק בנושאים שרלוונטיים גם להיום, ולחוות דעה, גם ביקורתית, על הפער שבין הנורמות של אז לנורמות של ימינו".
"מעסיקים אותם אהבה, כלכלה, יחסים בתוך המשפחה. בגילים היותר מבוגרים הם מתעניינים בקיימות, או בשאלות של ערכים דמוקרטיים. לפעמים קורה שהם נתקלים במקרה מוות, ואז גם מנהגי האבלות מסקרנים אותם"
כאן נמצאים המורים בדילמה מעניינת: הם הרי "משוגעים לדבר", ורוצים מאוד שתלמידיהם יתחברו ללימוד המקורות. האם זה גורם להם לצנזר מקורות שתלמידי ימינו לא יאהבו? רבי: "המעשה החינוכי צריך להתנהל בתבונה ובזהירות, בהתאם לגיל ולאופי הקבוצה. עקרונית אני לא מצנזר, אבל לא מוכרחים לדבר על המקורות הכי בעייתיים מייד בשיעורים הראשונים. אפשר למשוך את התלמידים להתעניין, ובהדרגה לחשוף אותם לנושאים רגישים כמו יחס לנשים, ועוד".
כשאני שואל את רבי מהם האתגרים הגדולים ביותר שמטרידים אותו במקצוע, הוא מונה שניים שלא קשורים בכלל לתחום עצמו אלא לסוגיות חברתיות רחבות יותר. רבי מדבר על פולמוס ההדתה שגורם בשנים האחרונות להורים ותלמידים לחשוש מלימודי היהדות: "עצם העובדה שכל שרי החינוך האחרונים היו דתיים כבר גורמת לפחד, למרות שלפחות בתחום שלי הם עשו דווקא עבודה מצוינת".
הוא מוסיף שגם כאשר כבר מצליחים להתגבר על הפחד מ"הדתה", מתגלות שתי בעיות יותר יסודיות: "קודם כול – הרצון של הורים שהילדים ינצלו את בית הספר בעיקר כדי 'להצליח בחיים'. ללמוד מקצועות שיעזרו להם להתפרנס יפה, ותלמוד הוא באמת לא מקצוע כזה. יחד עם זה, יש הרבה תלמידים שבוחרים במקצוע הזה דווקא מתוך מרד באווירה הכל כך תכליתית שאופפת אותם. הם מחפשים משהו שיהיה יותר רוחני. אבל אז אנחנו נתקלים בבעיה הכי יסודית – רמת האוריינות הנמוכה של הצעירים בימינו, לגבי טקסטים בכלל. נכון שאנחנו מביאים להם את הדפים מתורגמים, אבל אנחנו מתעקשים שהם יפגשו גם את הטקסט המקורי, שיראו איך הוא נראה במקור".
מעמיקים בעולם ההלכה היהודי
קצת היסטוריה: עוד לפני קום המדינה התקיים בחינוך הממלכתי בארץ מקצוע התושב"ע, שהוגדר כמקצוע חובה לכלל תלמידי ב'־י"ב, לצד לימודי התנ"ך. אבל היעדרה של בחינת בגרות מחייבת במקצוע הזה, והעובדה שבמשך השנים צצו דווקא יותר ויותר מקצועות חובה במערכת, דחקו את רגלי המקצוע הזה. משולם מספרת ש"אני עצמי עוד למדתי תושב"ע כחלק מלימודי החובה שלי, וזה היה עניין טבעי לגמרי. אף אחד לא חשב שמדובר ב'הדתה'". היא מוסיפה שלמיטב ידיעתה מעולם לא הוכרז רשמית על החלטה להפסיק את לימודי התושב"ע, אבל בפועל במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת הם הפסיקו להיות לימודי חובה, והפכו לעניין של בחירה. מכל תחומי היהדות, רק התנ"ך נשאר כמקצוע חובה.
עוד בסוף שנות השמונים גאתה הביקורת על רמת הידע של תלמידי החינוך הממלכתי ביהדות. כך יזם שר החינוך זבולון המר עוד ב־1991 את הקמת ועדת שנהר (בראשות פרופ' עליזה שנהר, חוקרת ספרות האגדה ולימים רקטורית המכללה האקדמית בעמק יזרעאל) לחקר לימודי היהדות בחינוך הממלכתי. הוועדה הגישה את מסקנותיה כעבור שלוש שנים לשר החינוך אמנון רובינשטיין, והן התמקדו בהכשרת צוותי הוראה ובתוכנית לימודים שתתאים לתפיסה החילונית של ראיית היהדות כתרבות, ולא כתפיסה דתית מחייבת.
מאז, כמעט כל שר חינוך יזם תוכנית משלו ללימודי יהדות, אבל המכנה המשותף לכולן היה שהן לא הוגדרו כמקצוע חובה, ששעות ההוראה שלו מתוקצבות על־ידי המערכת. כך קרה שקיומה של תוכנית לימודים ביהדות היה תלוי בשני מרכיבים: רצונו של בית הספר לעסוק בכך, והיכולת שלו לשכנע את ההורים וגם לגייס משאבים לשם כך. הדבר הפך את המנהלים והמורים שכבר רצו ביהדות להיות תלויים בחסדי עמותות שסיפקו להם את שעות הלימוד והמורים. ד"ר אריאל פיקאר, שעמד שנים רבות בראש תוכנית "בארי" של מכון הרטמן, אחד הגופים הגדולים שהעניקו שעות ומורים למערכת, אומר: "זו הייתה בושה. גוף פרטי, שנשען על תורמים יהודיים מארה"ב, צריך לממן שיעורי יהדות במערכת החינוך של מדינת היהודים?"
הבושה הזו הסתיימה רק לפני שלוש שנים, בשנת הלימודים תשע"ז, כאשר נכנסה תוכנית הלימודים "תרבות יהודית־ישראלית", שפיתוחה החל עוד בימי השר שי פירון, להיות תוכנית חובה המתוקצבת על ידי המדינה. התכנית מבוססת על שני צירים מקבילים, שעולים רמה ככל שעולה גיל התלמידים: מצד אחד – ציר הנושאים: מסוגיות שבין אדם לחברו ועד דילמות חברתיות ולאומיות בכיתה ט. מצד שני – ציר המקורות: מהכרת הסידור בכיתות הבסיס, "פרקי אבות" בכיתה ד', ועד פרקי משנה ותלמוד בכיתות ח־ט. התוכנית גם דורשת מבתי הספר הקצאת חמש שעות לימוד שבועיות במהלך שנות היסודי, ועוד חמש שעות שבועיות במהלך שלוש שנות חטיבת הביניים, כאשר בתי הספר חופשיים לחלק את מכסת השעות הזו בין שנות הלימוד כהבנתם.
המפגש עם המשנה והתלמוד מתרחש אפוא רק בשנתיים האחרונות של התוכנית, גם כסוג של טעימה לקראת החלטת התלמידים אם ירצו להמשיך בלימודי יהדות גם בחטיבה העליונה. אם יבחרו בכך, קיימות בפניהם שתי אופציות: להעמיק בעולם ההלכה היהודי במסגרת מגמת תושב"ע, העומדת בלב הכתבה הזו, או לעסוק בהגות יהודית במגמת מחשבת ישראל.
סופרים ראשים
פרופ' רון מרגולין, מרצה למחשבת ישראל מאוניברסיטת תל אביב שעמד בראש הוועדה שעיצבה את תוכנית הלימודים של המקצוע, אומר שהכללת לימודי התלמוד בתוכנית היא שיצרה את "פולמוס ההדתה" ואת הטענה שהתוכנית היא חלק ממזימה של שרי חינוך דתיים להשפיע על המערכת: "בתפיסה החילונית יהדות זה תנ"ך, והתנ"ך הוא לא ספר דתי, ולכן הוא לגיטימי בעיניים חילוניות. אבל התלמוד זה כבר ספר 'של הדוסים'. זה הרי לא יאומן מה שעשו לנו. ספרו כמה הוגים חילונים יש לנו בתוכנית, לעומת כמה 'רבנים', כשלצורך העניין התנאים והאמוראים גם נחשבים כ'רבנים'. אז מבחינתם, כשרבי עקיבא אומר ש'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' זה בעייתי להכניס בתוכנית הלימודים, כי אמר את זה 'רב'".
אבל מסתבר שאקטיביסטים חילונים אינם "סופרי הראשים" היחידים. משולם אומרת ש"גם פעילות פמיניסטיות או אקטיביסטים מזרחיים 'ספרו ראשים': כמה נשים מופיעות בתוכנית, וכמה מזרחיים, כשלצורך העניין האמוראים שישבו בעיראק או הרמב"ם שישב בספרד ובמצרים לא נחשבים 'מזרחיים', כי הם כבר חלק מהקונסנזוס היהודי. 'מזרחי' זה רק מי שאפשר להנגיד אותו לאשכנזי. אבל לא הייתה לנו ברֵרה, והיינו צריכים לתת מקום גדול מזה שהתכוונו לתקופה המודרנית, כיוון שבה יש יותר דמויות נשיות ומזרחיות שעוסקות ביהדות".
האתגרים ביסודי לא שונים בהרבה מאלה של התיכון. יובל סרי, מפמ"ר התוכנית, אומר: "יש בעיה כללית קשה ביכולת האוריינות של התלמידים. היום גם מגילת העצמאות או שיר של לאה גולדברג קשים לחלק מהתלמידים. כך שהרבה תלוי ביכולת התיווך המוצלחת של המורה בכיתה. אנחנו, מצידנו, לא מסתירים גם מקורות בעייתיים, כמו 'אל תרבה שיחה עם האשה'. אבל ברור שמבחינה חינוכית אני לא אתחיל את ההיכרות עם המקורות ב'טוב שבגויים הרוג', אלא ב'אהבת לרעך כמוך'.
הדחיפה של המכינות
בשלושת העשורים האחרונים נוצרו לבוגרים החילונים של מערכת החינוך עוד שתי מסגרות וולונטריות שבהן יוכלו לפגוש את מקורות היהדות: המכינות הקדם־צבאיות ובתי המדרש הפלורליסטיים. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות שכיהן גם שנים רבות כראש מכינת רבין במכללה באורנים, אומר ש"לימודי היהדות הפכו להיות חלק בלתי נפרד מכלל תוכניות הלימוד במכינות, וכמובן שגם תלמוד בכלל זה".
כמו במערכת החינוך הפורמלית, גם במכינות המפגש העיקרי עם המקורות נעשה לא דרך לימוד טקסטים מכריכה לכריכה, אלא דרך נושאים שראשי המכינה חושבים שחשוב שהתלמידים יכירו. זמיר: "זהות הנושאים תלויה באופי המכינה. רובן ידברו על ערכים שבין אדם לחברה, על היחס לדמוקרטיה, ויש מכינות, כמו בינ"ה ומכינת רבין, שידגישו גם ערכים סוציאליים וצדק חברתי". יחד עם זה מדגיש זמיר ש"יש מכינות שגם התחילו בשנים האחרונות ללמד פרקי תלמוד כסדרם, כמובן פרקים שיותר מתאימים לעולם המושגים שלנו, כמו 'השוכר את הפועלים' במסכת בבא מציעא".
בתי המדרש כבר העבירו את הלימוד לפאזה נוספת. קודם כול, כרונולוגית הם היו אלה שהתחילו את מהפכת ההתחדשות בלימודי היהדות, עוד לפני המכינות ומערכת החינוך הפורמלית. החידוש הגדול שלהם היה עצם ההחלטה להתמקד בתלמוד, ולא רק בסיפורי התנ"ך, שהיוו את ציר הלימוד החילוני העיקרי עד אז. במהלך השנים עברו גם במכינות וגם בבתי המדרש מהתמקדות בסיפורי אגדה תלמודיים (כך, למשל, היקף העיסוק בסוגיית "תנורו של עכנאי" כבר הפך לפרודיה) ליותר העזה לגעת גם בסוגיות הלכתיות, מתוך הבנה שהן משקפות טוב יותר התמודדות עם שאלות מעשיות, ולא רק עם עקרונות הגותיים מופשטים.
ד"ר רות קלדרון, מייסדת מכללת עלמא, היא אחת המנוסות בתחום הזה. היא עצמה כבר סיימה פעמיים את לימוד הדף היומי, וכשכיהנה בכנסת הפתיעה בכך גם את עמיתיה הדתיים והחרדים. אבל רוב תלמידיה כמובן לא הגיעו לכך. יחד עם זה היא הקימה פרויקטים של לימודי יהדות, במרכזם תלמוד, לקבוצות של אמנים – משוררים, זמרים, מלחינים וציירים – שהפכו לחלק מהנוכחות המוגברת של היהדות בסדר היום של אמני ישראל. אחד מהם, הזמר קובי אוז, כבר מרכז כמה שנים קבוצה של לומדי דף יומי, אם כי הם אינם צמודים למחזור הדף היומי הכללי.
התוכנית הגדולה של קלדרון היא להצמיח תלמידי חכמים חילונים, שישלטו במקורות היהדות לפחות ברמה שתלמידי החכמים הדתיים שולטים בהם. את האהבה שלה לתלמוד היא מסבירה כך: "התלמוד שינה את חיי. כמי שבחינוכה החילוני גדלה על התנ"ך, התלמוד נראה לי דווקא כלי מרכזי לדיאלוג שהחברה הישראלית צריכה לנהל. כי התנ"ך הוא ספר של נבואות ומלחמות, והמון אירועים גדולים. ובתלמוד יש מה שמשה הלברטל מכנה 'פתרונות קטנים לשאלות גדולות'. פתרונות מתוך החיים, ולא כל הזמן לנסות לשנות את ההיסטוריה באופן דרמטי".
בינתיים, עושה רושם שתלמידי הגמרא החילונים נושאים איתם הרבה פחות ידע ממקביליהם החרדים והדתיים, אבל הרבה יותר יחס אישי ואהבה לטקסטים. בשעה שרבים מבני הציונות הדתית מתלוננים שריבוי שעות הגמרא כפוי ומאוס עליהם, ואין להם עניין בתחום, נדמה שמה שנחשף בכתבה הזו יכול להוות בסיס לעסקת חבילה מעניינת: רוב התלמידים הדתיים, שאינם מעוניינים להיות תלמידי חכמים, ילמדו בשיטות הדומות לאלה של מערכת החינוך החילונית; ואילו מיעוט החילונים שרוצים, כמו קלדרון, להפוך לתלמידי חכמים, יקבלו מן המדינה לפחות את אותה הקצאת משאבים והטבות כמו עמיתיהם הדתיים.
