סנהדרין עד
הסוגיה: פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. השאלה הנשאלת היא האם יש חטאים היוצאים מן הכלל הזה, ומצבים שבהם אדם נדרש לוותר על חייו כדי שלא לעבור עבירה
יותם זמרי
//סטיריקן ואושיית רשת, בעל טור במקור ראשון ומגיש ברדיו גלי ישראל וברדיו דרום
הגעתי לבר ה"לילי רוז" ברבע לתשע. קבעתי עם יקי החברותא שלי בתשע, אז בינתיים התמקמתי לי באחד השולחנות בחוץ. בבר ישבו צעירים וצעירות תל־אביביים עם מבטים שמחים וערניים של אנשים נטולי דאגות או ילדים. אני לא מקטר חלילה על השלישייה שלי, אבל בואו נאמר שאפשר לספור על חצי כף יד את מספר הפעמים שבהן יצאתי לבר מאז שהם הצטרפו לחגיגה. יקי הודיע שהוא מתעכב בכמה דקות, אז הזמנתי בירה. המלצר שאל אותי איזו בירה אני רוצה, אמרתי "מכבי" כי נראה לי שבירת מי כמוך באלים ה' היא הדבר הנכון למאורע הספציפי, אבל לא היה מכבי, אז הזמנתי גולדסטאר וצ'ייסר ויסקי כדי להיכנס למוד של גמרא. אבל אז קלטתי שאין לי מושג מה זה מוד של גמרא, כי מעולם לא נתקלתי בדף גמרא. איך זה יכול להיות שאדם שעבר 12 שנות לימוד במדינת היהודים לא נתקל אפילו לא ברמז בדף גמרא אחד? לא אומר עכשיו לחפור חמש שעות כל יום, אבל בחייאת, בואו לפחות נסכים שאם במדינת ישראל בחור נתקל בפעם הראשונה בחייו בדף גמרא בגיל 37, אז לא "הדתה" ולא נעליים.
יקי הגיע חמוש בשני ספרים והניח אותם על השולחן, כנראה שולחן הבר היחיד בעולם שהכיל באותו רגע את התלמוד הבבלי ואת הספר השני, "שטיינזלץ" כך אמר לי שקוראים לו, ואני חשבתי לעצמי ש"שטיינזלץ" זה יופי של שם לבר בתל־אביב. לשמחתי גיליתי שהשטיינזלץ הזה הוא על פי יקי "תלמוד בבלי למתקשים", והכיל פירושים בשפה שגם בחור בן 37 שבחיים לא ראה דף גמרא יכול להבין.
חשבתי לעצמי ש"שטיינזלץ" זה יופי של שם לבר בתל־אביב
התחלתי לקלוט מבטים מהשולחנות מסביב. בכל זאת, שני גברים יושבים כשלפניהם שני ספרים עבי־כרס, ללא ספק הדרך הכי מוזרה להתחיל עם בחורות. "שנתחיל?" שאל אותי יקי. אמרתי לו שכן, רק שאין לי מושג איך מתחילים, ואם הוא יגיד עכשיו שלימוד גמרא מתחיל בארבע קפיצות על רגל אחת ונגיחה בקיר אני אאמין לו. לשמחתי יקי התגלה כבחור טוב שלא ניצל את בורותי. מה שכן, יקי אמנם בחור טוב אבל התברר לי שעברו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שגם הוא צלל לתוך דף גמרא.
כאילו מה שקורה בישראל עם מערכת המשפט לא מספיק, גם בחברותא הראשונה בחיי יצא שנפלנו על מסכת סנהדרין, שעסקה בנושא הקליל והלא כבד בכלל שניתן לסכם במשפט "על אילו מצוות חייבים למות ועל אילו לא". או בשפת הגמרא, "ייהרג ואל יעבור". מהלחץ הזמנתי מיד עוד צ'ייסר. בכל זאת, כותב מולכם איש ששמירת מצוות זה לא הספורט האהוב עליו. מלצר חביב ניגש כדי לשאול אותנו אם הכול בסדר, אמרתי לו שאנחנו רק בהתחלה של הטקסט ואני אהיה חכם יותר אחר כך. הוא לא הבין כל כך מה אני רוצה ממנו, אז הזמנתי עוד צ'ייסר מהמבוכה.
שתי בחורות ניגשו לשאול מה אנחנו עושים. סיפרנו שאנחנו לומדים גמרא. אחת מהן התרגשה מאוד ומיד עשתה את הדבר המתבקש וצילמה אותנו לסטורי שלה. מעניין אם החכמים שדנו בשאלה על אילו מצוות חייבים למות תיארו לעצמם שיום אחד יגיעו לסטורי של בליינית נחמדה מתל־אביב. יקי הרגיש חלוד, הוא סיפר לי שכילד למד בכל יום חמש שעות גמרא, אבל עם השנים התרחק קצת ועכשיו הוא מרגיש ששריר ההתפלפלות שלו תפוס. אבל לא בחור טוב כמו יקי יגיד נואש. תראה, הוא אמר לי, אם לא אכפת לך, חמי נמצא עכשיו אצלי בבית פה קרוב, והוא אמר שאם אנחנו מתקשים אפשר להתקשר אליו והוא ישמח לבוא לעזור. שיחת טלפון אחת והוא הגיע. ומתברר שמדובר בחתיכת עזרה.
חמיו של יקי היה לא אחר מהרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון והמדן המפורסם מאמנת "גביזון־מדן". זה קצת כמו לשחק בשכונה כדורגל עם חברים ואז חבר ישאל אם הוא יכול להביא את אחיו לשחק גם, להגיד לו כן ואז לגלות שאח שלו הוא כריסטיאנו רונאלדו.
עכשיו דמיינו את התמונה הזאת, שני בחורים חצי צעירים יושבים על שולחן בבר תל־אביבי יחד עם רב, כשלפניהם כוסות צ'ייסר ושתי בירות. כל הערב חששתי שמישהו מהפורום החילוני יעבור בטעות באזור ומחר תפתח את המהדורה כתבה על ניסיונות ההשתלטות של הימין המשיחי על חיי הלילה של תל־אביב.
הרב מדן, בניגוד לשני החבר'ה מולו, שוחה בחומר. נכון יותר – צולל בחומר. הבעיה המרכזית הייתה נעוצה בכך שהאיש מרתק אך עוצמת הקול ההגיונית שלו התנגשה לא פעם בעוצמת הרמקולים הלא הגיונית של הלילי רוז. הוא הסביר ופירש ושאל בזמן שאצלי באוזניים ההסברים שלו התנגשו עם תופים וגיטרות ובומים של מוזיקת צעירים. כן, אני כבר זקן מספיק כדי להגיד בומים.
כל הערב חששתי שמישהו מהפורום החילוני יעבור בטעות באזור
כל כך סמלי הערב הזה. אני יושב בבר תל־אביבי ולומד גמרא עם הרב שאמון על האמנה שאמורה להסדיר את חיי החילונים והדתיים בארץ הזאת, בזמן שאין ממשלה כבר שנה כמעט, כי חילונים ודתיים שכחו איך להסתדר.
בשפת העם, אם יותר לי, זה כיף הגמרא הזאת, זה קצת כמו לראות תוכנית אקטואליה שנציגים של שני הצדדים מתווכחים בה בלהט, רק שבמקום טלוויזיה יש ספר, ובמקום פוליטיקאים יש חז"ל. הרב מדן המשיך להוסיף עניין לדיון ולהסביר בלהט את הוויכוח על כל מצווה ומצווה, מאיפה לומדים שצריך להיהרג עליה ובאיזה שלב ומאיזו סיבה. כל זה תוך כדי שהוא מתגלה גם כבקיא בנבכי ההיסטוריה, ומסביר לי איך קיומן של מצוות מושפע ספציפית מהקיסר הרומאי הנוכחי ונפשו היציבה או הרופפת, ואיך עבודה זרה קשורה לשרוך בסנדל ולמרדכי היהודי ולאסתר המלכה.
אחרי שעה וחצי של דיון בסוגיות הרות גורל של עבודת כוכבים, שפיכות דמים וגילוי עריות, הרב מדן היה צריך ללכת לדרכו. הודיתי לו גם כי היה מעניין וגם כי יש גבול לכמה גמרא יכול להכיל אדם שזו הפגישה הראשונה שלו איתה. יקי שילם את החשבון. שאלתי אותו למה, והוא אמר לי שנגיע לזה במסכת דיני חשבונות. נראה לי שהוא חרטט. אני לא בטוח שזה היה שיעור גמרא כהלכתו, מה שכן – אני די בטוח שזו לא הייתה החברותא האחרונה שלי. ניפגש במסכת הבאה.
יקי הפשטיין
//יקי הפשטיין הוא עורך מדור המוזיקה של מוצש ומנהל הדיגיטל של מקור ראשון
מערכת היחסים שלי בכיתה ט' עם הרב ג’ התנהלה בדו־קיום מופלא: הוא לא חיבב אותי ואני לא חיבבתי אותו. משהו בינינו לא הסתדר כבר מהרגע הראשון שבו מצאנו את עצמנו זה מול זה בישיבה התיכונית בחיפה. אולי היו אלה התלתלים שלי, אולי חולצות הלהקות שלבשתי, אבל חמש שעות הגמרא שאיתן פתחנו כל יום היו מוקד לעימות.
מהר מאוד הבנו, שני הצדדים, ששנה שלמה עוד לפנינו, ולאחר התערבות ההנהלה הוחלט על פשרה יצירתית במיוחד. הרב לא פונה אליי ולא בא אליי בדרישות, וכדי לא ליצור מראית עין של זלזול, אני מתחייב בתמורה להגיע במשך כל השנה ולהיות נוכח בכל השיעורים עם גמרא פתוחה.
זאת הדרך הבן־גוריונית שנבחרה, במקום לכלות את זמני במרחבי בית הספר בדמיונות שאהיה מייקל ג'ורדן או שאני חבר בלהקה במנצ'סטר – תלוי באיזה יום תפסתם אותי. למה לא העיפו אותי? כי סך הכול הייתי בחור חביב, וגם כי שם משפחה אשכנזי ומגורים בשכונה הנכונה מעולם לא הזיקו בישיבות התיכוניות של שנות התשעים.
במחי שקט תעשייתי הפכה לה הגמרא בחיי לסמל הגדול של מרד נעורים דאז
אז מה עושים כדי להעביר את הזמן חמש שעות בכל בוקר, במשך כמעט שנה שלמה בתוך כיתה, כשכל מה שיש מולך זה רב וגמרא פתוחה? אני מזכיר שזה קרה טרום ימי האפשרות להגניב מכשיר סלולר ולבהות בפייסבוק או באינסטגרם כל היום.
הפתרון היה או־סי־די יצירתי ומטופש במיוחד. בכל עמוד במסכת קידושין שנלמדה באותה השנה צבעתי את פנים האותיות סמ"ך ומ"ם סופית, וכדי להדר הייתה מתבצעת ספירה בכל עמוד איזו משתי האותיות הופיעה בו יותר.
במחי שקט תעשייתי הפכה לה הגמרא בחיי לסמל הגדול של מרד נעורים דאז. הפיוס עם ארון הספרים היהודי אמנם הגיע כשלוש שנים מאוחר יותר במכינת "קשת", אך הגמרא הייתה צרובה כטראומה, עמוק מכדי באמת להשלים איתה.
עשרים שנה מאוחר יותר – והמשימה היא חברותא בגמרא עם יותם זמרי. זו הייתה לא רק חזרה לזירת הפשע, אלא למעשה גם חילופי תפקידים היסטוריים כשאני בא כ"בעל הרקע", ואמור להיות זה שנוטל את המושכות ומלמד את הדף. הודעת הווטסאפ מהדסק – "סנהדרין דף ע"ד" – הייתה האות לפלאשבקים.
כדי להקליל את הסיטואציה ולא לתת לפוסט־טראומה לצוץ ולהכות, נבחר פאב הבית בשכונה כמקום המפגש הסוער. מה שלא עושה הזמן שחלף, יעשו צ'ייסר ויסקי וחצי ליטר של בירה.
זמרי עמד במשימה והתחיל את הדייט בשאלות של חילוני, כולל לשאול איזה ספר אנחנו אמורים ללמוד. בהתחלה שקלתי לא לחשוף בפניו מה פשר השטיינזלץ שהבאתי איתי ולצאת חכם, אך מהר מאוד הוא עלה על הטריק כששאל למה אצלי זה בעברית ואצלו זה צירוף אותיות לא הגיוני.
"מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי" – מי יאמר שהדם שלך אדום יותר, אולי הדם של אותו איש אדום יותר? כך שואלת הגמרא בסוגיה שעוסקת באחת הקלאסיקות, "ייהרג ואל יעבור", ומרחיבה מאין לומדים על כך שעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הם המקרים שבהם אדם צריך למסור את נפשו.
באופן מפתיע הלימוד לא קרטע במיוחד. זה היה כמו מחצית ראשונה של קבוצת אמצע טבלה, כשזמרי עולה מדי פעם להתקפה ואני משתדל לענות לו על הקושיות ואפילו מרשה לעצמי להרגיש קצת טוב עם עצמי. כשהמילים בארמית החלו להיערם וזמרי התחיל לגלות סימני אקטיביות מדאיגים מדי ניצלנו את הבייביסיטר – שבמקרה לחלוטין מתפקד גם כראש ישיבת הר עציון וגם כסבא של ילדיי – וקראנו לו כדי לקבל תמונת מצב רחבה יותר.
קראנו לרב מדן – שבמקרה מתפקד גם כסבא של ילדיי – כדי לקבל תמונת מצב רחבה יותר
באותם רגעים קשה היה שלא לחשוב על הפספוס הגדול בשיח ההדתה, כשדווקא הגמרא הייתה יכולה להיות כלי שמצנן את הרוחות בסוגיה. כשאתה רואה מול העיניים את הדיונים, את הפלפולים וההליכה סחור־סחור סביב כל מילה ומילה רק כדי להגיע לפתרון ולדייק בפירוש – אתה מבין טוב יותר את הדי־אן־אי של בית המדרש הישראלי, ובכך גם לוקח בפרספקטיבה אחרת חצאי משפטים שיוצאים מבתי המדרש האלה לציבור הרחב.
את הרב מדן היה צריך לגרור בכוח מהמקום, וזמרי הסקרן הפך לתלמיד מצטיין, שלא לומר מועמד לר"מ חדש בישיבת הגוש. אני לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה שבה אפתח וולונטרית את המסכת הבאה, אבל כשזה יקרה יש סיכוי שהעין לא תנדוד באופן אינסטינקטיבי אל הסמ"ך או אל המ"ם הסופית בדף, אלא לתחילת הסוגיה.
