אבקש לשתף אתכם, הקוראים, באירוע מכריע מעברה של משפחתי. למרבה האבסורד, אשתי ואני חבים את חיינו לפולין העצמאית והאנטישמית של בין שתי מלחמות העולם. הוריי ברחו ממנה בגלל המחנק הכלכלי האנטי־יהודי שנוהל מגבוה, וחותני, הפטריוט שהתנדב לצבא הפולני, ברח כשראה את הפשעים האנטישמיים שאותו צבא ביצע. בקיצור, האנטישמיות הפולנית הצילה אותנו מהאנטישמיות הגרמנית ומהשואה. על כך אנו "אסירי תודה" לפולין.
לפני שנים השתתפתי בסמינר בפולין. היה לי קשה לקבל את העובדה שמתפתחת בפולין קהילה יהודית חדשה. אלא שפגישה עם כמה מבני הקהילה הביאה אותי לשנות את דעתי. אולי הם אינם מייצגים את הכלל, אך היו אלה אנשים שעד גיל מבוגר יחסית לא ידעו כלל שהם יהודים, שכן הוריהם הבינו שלהיות יהודי אינו מצב רצוי בפולין שלאחר השואה וביקשו להסתיר זאת מבניהם. מצב זה הפך אותם לאנוסים, ל"מרנוס" של המאה העשרים. והנה, גם כאן ראיתי בעיניי את התופעה המופלאה של התעוררות הניצוץ היהודי הפנימי וחזרתם של הבנים לחיק האומה.
יותר מדי יהודים
אחת מדמויות הפאר של יהדות פולין הייתה זו של ר' הלל צייטלין, איש הרוח והחזונות, אשר כל האופקים התרבותיים היו פתוחים לפניו, משפינוזה וניטשה דרך שסטוב ודוסטויבסקי ועד, להבדיל, רבי נחמן מברסלב וחב"ד. ב־1942 רצחו הנאצים את צייטלין כשהוא עטור טלית ותפילין וספר הזוהר בידו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהשתחררה פולין ממלכות הצארים הרשעה, פנה צייטלין בקריאה "אל הפולנים", קריאה שנכללה בספרו "דבר לעמים". ר' הלל דיבר על אלף שנות היסטוריה, שבהן חיבר הקב"ה בין פולנים ליהודים. נגזר על עם ישראל גלות, הוא כותב, "הרחק נדוד אל מדבר העמים! תעה העם שנות מאות, וירא בנדודיו מקום מנוח מעט. ואמר לו [הקב"ה] פה – לין". והנה בפולין העצמאית "קמו… אנשים… אשר חשבו מחשבות גירוש, הרס ואובדן על בני ישראל בהכרית מהם כל ענף פרנסה בלי השאיר להם כל מחיה, ובבקש תמיד תואנות… להרע להם עד כי לא יוכלו נשוא".
פולין העצמאית הייתה אמורה להיות ארץ רב־תרבותית, אבל חזון זה עֻוות ובוטל על ידי הפולנים. הם, כמובן, לא התנגדו לישיבת יהודים בארצם, אבל שלושה מיליון? "זה יותר מדי!", אמרו הלאומנים ודרשו לגרשם ואף להורגם. לעומתם היו ה"מתונים" שהסתפקו בהתבוללות. ר' הלל צייטלין מצטט אמרה נוצרית: "את אשר חיבר הא־ל, אל נא יפרידו בני האדם. אלף שנות חיים משותפים בין שני עמים, האין זה דבר אשר רק יד הא־להים חוללה אותו?". והוא מוסיף את דברי החוזה הלאומי הפולני, אדם מיצקביץ' (1798־1855) : "ישראל הוא האח הבכור אשר לעם פולין".
אהרן צייטלין, בנו של ר' הלל, חוזר לדמות זאת במחזהו "אֶסְתָרקָה". במעין שיח חזוני אומר מיצקביץ' לסופר היידיש הנודע, י"ל פרץ (1851־1915): "אבי מבני אדום / אמי – בת יהודים / ושמי – 'אדם' / עוד לא נשלם / עודנו 'דם'…". אכן, אביו של מיצקביץ' היה נוצרי "מבני אדום" ואמו הייתה מצאצאי היהודים הפרנקיסטים. בהערה שהוסיף פרופ' יחיאל שיינטוך למהדורתו, מובאות כמה שורות מ"אבות" – הפואמה הדרמטית של מיצקביץ': "מאם זרה – דמו, דם גיבורים קדום, שמו – ארבעים וארבע". מיצקביץ', הגיבור הפולני שמוצאו מאם זרה, הפך סמל נוסף לחזון האינטליגנציה היהודית בפולין, לדו־קיום ולסימביוזה היהודית־פולנית (המחזה נכתב ב־1932).
אהרון צייטלין שם בפיו של י"ל פרץ באותו מחזה: "פולין, לֵילך ולֵילי / יחדיו נתחברו…/ עד אוּכל מקרבך / לשמוע ביידיש את קולו / של העולם". אני קורא מילים אלה בדמעות, נזכר בימי ילדותי בארגנטינה הרחוקה שבה למדנו מחזות אלה, ובה פגשתי לראשונה את האודים המוצלים מאש, שרידיה הבודדים של יהדות פולין. אנא, האמינו לי, כשהעתקתי את מילות המחזה, טעיתי וכתבתי: "עד אוּכל מקברך / לשמוע ביידיש את קולו / של העולם". "קרבך" הפך ל"קברך". פולין! משפחתי קבורה ב"קברך", הקבר הרשום על שמך בטאבו של עמי העולם.
בין דם לאדם
מעניין, מיצקביץ' בדבריו כותב על עצמו "שמו – ארבעים וארבע". אלא ששמו הפרטי של מיצקביץ' הוא "אדם", ואילו 44 זו הגימטרייה של "דם". אין ספק שמיצקביץ' טעה, אולם אהרן צייטלין "דרש" טעות זאת והפך אותה למסר: "ושמי – אדם / עוד לא נשלם / עודנו דם…". בדבריו מהדהדים דברי רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן (קמא, ו), שאותם הכיר אהרן צייטלין ודאי יפה, המלמדנו שהאדם צריך לתקן את ה"דם" שבשמו ולעשותו "אדם". אולם למרבה הצער, תנועות לאומיות רבות נשארו בדם ולא הפכו לאדם.
ובפולין, שלוש פעמים לא הפך הדם לאדם. פולין המשתחררת מרשעות הצארים הייתה רוויה אנטישמיות, לה היו שותפים השמאל, הימין והכנסייה הקתולית. פולין שהשתחררה מהנאצים ביטאה את יחסה לשארית הפליטה בפוגרום בקילצה ביולי 1946, שבו שוטרים, חיילים ופועלים רצחו יהודים, כי אלה "שחטו" ילדים כדי להשתמש בדמם לפסח. ואפילו המצבה שהוקמה לזכר קורבנות פוגרום זה נהרסה. גם פולין הקומוניסטית ביטאה את עצמה באנטישמיות בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים.
החלטתה האחרונה של ממשלת פולין וניסיונותיה לנקות את חטאי העבר של אומה זו מחייבים אותנו לעמידה איתנה מול האמת ההיסטורית. זכור! זכור את חסידי אומת פולין, ו"לֹא תְתַעֵב פולני כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". אך זכור, להבדיל, את הרוצחים, וגם את אלה שהסכימו, נהנו, שיתפו את עצמם ברצח, קל וחומר כשהם רצחו את אלה שניסו לחזור לבתיהם, שבינתיים נתפסו על ידם. לפעמים גם קרבן הוא רוצח. אל תאמינו לסיפור האונס ולנרטיב שלפיו פולין "נאנסה" על ידי גרמניה, הגרמנים על ידי הנאצים, והנאצים עצמם – כך ביקשה ללמדנו חנה ארנדט – על ידי קבוצה קטנה של פושעים. אפילו למען יחסים בינלאומיים ותמיכה אירופית אסור לנו לעבור על מצוות "זכור". הבה נקווה להתחלה חדשה. על כל פנים, אותם "יותר מדי" יהודים שהיו בפולין כבר לא יפריעו לכם, הפולנים, לפתח את לאומיותכם, כי אפילו אדם מיצקביץ' היה מאבד בשואה את אמו.
