"נמצאות ברשותי שיניים ועצמות אדם שרופות אש שמצאתי בזמנו במקום הכבשן בברגן בלזן… וגם יריעת ספר תורה שחולל על ידי הרשעים", כתב ניצול שואה במכתב למרתף השואה בשנת 1950. גברת אחרת תועדה באותה שנה בפרוטוקול על נייר מאולתר כשהיא מוסרת למרתף "3 חתיכות סבון שהביאה ממחנה ההשמדה מיידנק". ניצול אחר כתב: "בזה אני מעביר לכבודו 2 סוליות עשויות מספר תורה. הסוליות הנ"ל נמצאו אצל סנדלר בעיירה שלי מניביץ וולין… נזכרתי שבשנת 1945, כאשר באתי חזרה מרוסיה, החבאתי הסוליות והעברתי אותן דרך כל הגבולות בכדי להביאן ארצה".
כשהמחשת עוולות השואה לא הייתה פירוטכנית או אור־קולית, כשעוד לא נזקקה ל"סטורי של אווה" כדי שצעירים יתעניינו בה, הוקם מרתף השואה. המרתף הוקם בשנת 1949 ביוזמת משרד הדתות והמנכ"ל שעמד בראשה במשך עשרים שנה היה הרב ד"ר שמואל זנגוויל כהנא (שז"ך). היה זה המוסד הראשון במדינה להנצחת ששת מיליוני הקורבנות ובשנות המדינה הראשונות היה זה המקום המרכזי שבו נערכו הטקסים הממלכתיים ואליו הובאו אישים בינלאומיים לביקור.
במקור תוכנן המקום להיות בית קברות חלופי לנספי השואה שלא זכו לקבר ישראל. הכוונה הייתה שייקבעו בו לוחיות של כל עיירה שתושביה היהודים נכחדו בשואה ואליו יוכלו הניצולים לעלות מדי שנה כדי להתייחד עם זיכרון יקיריהם. כשהניצולים, שהיו שותפים בהקמת המקום, החלו להביא את הפריטים שסחבו עמם כל הדרך מהתופת ואלה החלו להיות מוצגים לציבור הרחב, הפך המקום גם למוזיאון.
הוויכוח על הסבונים
תוף, אהיל מנורה, ארנק – כל מה שיכלו ייצרו הנאצים מספרי התורה, ומי שניסה לסוכך על כתבי הקודש בגופו שילם בחייו. למרתף אף הובא, בין השאר, סידור מאולתר שכתב ניצול על דפים מבית חרושת שבו עבד וגלימה עשויה ספר תורה שמפקד נאצי הכריח חייט יהודי לתפור עבורו. מיכל של גז ציקלון בי ששימש בתאי הגזים הוצג אף הוא בוויטרינה וגם טלאי צהוב ומדי אסיר יהודי.
האישה שהביאה למרתף סבון לא הייתה יוצאת דופן. במוזיאון מרתף השואה מוצגים עד היום מספר סבונים שעליהם מוטבעים ראשי התיבות RIF, מה שפירשו באותם ימים כקיצורו של המשפט: "ריינה יודישן פט", כלומר: שומן יהודי נקי. גם מסמכים רשמיים של משרד הדתות שניתן למצוא כיום בגנזך המדינה התייחסו לחתיכות הסבון, שהובאו בין השאר על ידי שמעון ויזנטל, כ"סבון משומן בני אדם" – ועל כן הם נקברו בבתי קברות וכוסו במצבות שקיימות עד היום ומעידות כי "פ"נ… סבון יהודי… שהרשעים הנאצים עשו מדשן עצמותיהם של קדושי השואה באירופה".
השואה היתה אז אירוע טרי וצורב כמו מספר על הזרוע, שדבר התרחשותו הגיע באיחור לארץ ישראל. ניצולי השואה החלו להגיע ארצה כפליטים ועמם סיפורי הזוועה. הספר "מראות החורבן", שיצא לאור בארץ בשנת 1947, הציג לראשונה תמונות של משרפות, קברי אחים, ערמות של שלל המשקפיים והנעליים אך גם תמונות של מה שכונה: "בית חרושת לסבון": חדר ובו דוודים, כיורים וערמות אנושיות שלא הותירו מקום לספק סביב העובדה שהנאצים ייצרו סבון משומן של יהודים. המדינה הצעירה נרעשה כולה. במשך שנים קראו ותיקי הארץ לניצולי השואה בכינוי "סבונים", כשהם מבקשים לבדל בכך את המראה הגלותי והבלתי שזוף של הפליטים המיוסרים מאירופה, ובדרך גם מרפררים לאסוציאציה הנוראה.
"יד ושם השתמשו לאורך השנים בוויכוח על הסבונים כאמתלה לכך שלא יועברו כספים למרתף השואה. הם טענו שהסבונים הם שערורייה ולא אמיתיים, ושזה יגרום לאנשים לא להאמין בעוד עובדות הנוגעות לשואה. אני יודע על מקרים שסבונים כאלה אותרו בפולין, נבדקו והוכח שכן מדובר בסבון משומן בני אדם"
אך ככל הנראה האמת ההיסטורית שונה. "באשר ל'סבון עשוי משומן יהודים', חשוב להעמיד דברים על דיוקם ולהבהיר כי מדובר בשמועות שהופצו על ידי הגרמנים עצמם במחנות הריכוז כחלק מהתעללותם בקרבנותיהם", אומרים לנו ב"יד ושם". "מדגמים של סבון מעין זה נשלחו בעבר על ידי יד ושם למעבדה כימית של אוניברסיטת תל־אביב, וזו לא מצאה כל זכר לשרידי גוף אנושיים בסבון. הסבון יוצר בבית חרושת בחבל הריין בגרמניה, ולכן הכתובת עליו היא R.I.F. – Reichsstelle Fur Industrielle Fettversorgung, ולא RJF – Rein Judisches Fett, כפי שקראו זאת יהודים, כאמור בטעות או בעקבות אמירות הגרמנים".
בספר שיצא בשנה שעברה לאור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, "גווילין נשרפין ואותיות פורחות" (בעריכת ד"ר זוהר מאור), המביא את כתביו ומשנתו של שז"ך, מאוזכרים הסבונים בהתייחסות מינורית, ונכתב עליהם: "סבונים שלפי דעה שהייתה מקובלת אז הוכנו מגופות של יהודים". כיום מרתף השואה הינו המקום היחידי שעדיין מציג סבונים שכאלה. כבר שנים ש"יד ושם" דורשים ממרתף השואה להסיר מהתצוגה את הסבונים, אך במרתף ממשיכים לדבוק בגרסה כי הם מאמינים כי אכן מדובר בסבון העשוי מגוף אדם.
מקום המלכות המתחדשת
את מרתף השואה מנהלת ישיבת תורת ישראל לתפוצות שעברה בשנת 1967 להר ציון. ישיבה זו הייתה הראשונה שנועדה לתלמידי ישיבות שהגיעו מחו"ל ובשנותיה הראשונות למדו בה לא מעט ילדי פרחים ואנשי בוהמה ורוח שחזרו בתשובה, "ביטניקים ישיבתיים" כפי שכונו בעיתונות התקופה. ראש הישיבה באותם ימים היה הרב מרדכי גולדשטיין וכיום עומד בראשה בנו, הרב יצחק גולדשטיין.
"יד ושם השתמשו לאורך השנים בוויכוח על הסבונים כאמתלה לכך שלא יועברו כספים למרתף השואה", אומר לנו הרב יצחק גולדשטיין. "הם טענו שהסבונים הם שערורייה ולא אמיתיים, ושזה יגרום לאנשים לא להאמין בעוד עובדות הנוגעות לשואה. אני יודע על מקרים שסבונים כאלה אותרו בפולין, נבדקו והוכח שכן מדובר בסבון משומן בני אדם. גם בכיר פולני שקשור לאושוויץ והגיע לבקר במרתף השואה סיפר לי אישית שהוא מכיר את הסיפור. לנו אין זכות להוציא את הסבונים האלה מהמרתף, כי הניצולים בעצמם, כמי שהקימו את מרתף השואה, הם אלה שבחרו שהסבון יוצג פה. אלו אנשים שחיו את זה בעצמם, והדבר היה עקרוני בעבורם, אז מי אנחנו שנשנה זאת?"
הבחירה למקם את מרתף השואה בסמוך לקבר דוד בהר ציון לא הייתה מקרית. באותם ימים היה זה המקום הקרוב ביותר שממנו נשקפים הר הבית והכותל המערבי, שמהם נמנעה גישה לישראלים עד מלחמת ששת הימים. בעידודו של שז"ך הפך ההר למקום מרכזי שאלפים עלו אליו לרגל לתפילה, ובמרתף השואה הודגשו זה לצד זה המוטיב הדתי ומוטיב הגאולה שבהגעת היהודים למדינה משלהם.
"מרתף השואה עומד בהר מול היכל דוד ומעלה את הזיכרונות של המלכות הקדומה והמתחדשת באתחלתא דגאולה של תקופתנו והוא ממלא חובה ראשונה במעלה המוטלת עלינו, הדור הראשון לגאולה, כלפי אותם הדורות שנשאו בדרכי הכבשונות את חזון העם וגאולתו והביאונו עד הלום", כתב הרב שז"ך במאמר בעיתון הצופה ב־16 בדצמבר 1956.
תשומת הלב הציבורית שמשך ההר, על שלל המונומנטים שבו, הביאה לוויכוח במדינה הטרייה האם מדובר בטקסי פולחן לגיטימיים או שמא מדובר ב"הוליווד דתי" או אפילו, רחמנא ליצלן, "בפתח לאלילות", כפי שנכתב בעיתון מעריב ב־30 בנובמבר 1951, היות שהר ציון אכלס טקסים שהפכוהו ל"מקום פולחן חדש, שלא ידעוהו אבותינו".
גם אפר קדושים שהובא מהמשרפות נטמן באדמת מרתף השואה. כשהגיע אפר ממשרפות חלמנו, בספטמבר 1946, נכתב בעיתון הצופה: "בחוצות תל אביב נישאה קופסת אפר מהררי האפר שנשארו מגופות היהודים השרופים… אלפי עיניים היו נעוצות בקופסה השחורה. כל אחד ראה בה את אבותיו, אחיו ואחיותיו, ילדיו, ידידו ומכריו – כנסת ישראל מהאוקיינוס הפכה קופסת אפר קרה ואפורה… יהודים נעלו את עסקיהם. בית הכנסת הגדול היה דמעה אחת רותחת… הקופסה היא הנציגות העברית האילמת. היא הכוח העברי העצום. הכוח של עם שהועמד כשגבו אל קיר המשרפות. כוח זה יעמוד בפני שבעים ושבע מדינות ערביות. יעמוד בפני כל כלי המשחית של האימפריה האדירה".
פיצויים על השואה?
אך אם אתוס קוממיותה של המדינה נבנה מעל אפר הקדושים, כדי להיבנות בפועל נזקקה המדינה לסכומי כסף מפליגים, ואלו לא היו ברשותה. "המצב הכלכלי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונה היה בכי רע. כבר בשנת 1951 אמר שר האוצר אליעזר קפלן לבן גוריון שלא נותר כלל מטבע חוץ. ישראל קלטה עלייה בהיקפים גדולים, ועד מחצית שנות החמישים הגיעו לארץ כחצי מיליון יהודים ניצולי שואה. נדרש כסף דחוף על מנת לקלוט עולים אלו", מתאר חוקר השואה ד"ר רוני שטאובר מאוניברסיטת תל אביב, חבר הוועדה המדעית של יד ושם.
כבר בזמן מלחמת העולם השנייה החלו מדינאים כבן גוריון וברל כצנלסון לחשוב על האפשרות שגרמניה תפצה את היהודים. לא על זוועות השואה שאינן ניתנות לפיצוי, אלא על הרכוש הרב שגזלה מהם. הגרמנים כבר היו רגילים לפצות ולשפות: גם בתום מלחמת העולם הראשונה הם שילמו פיצויים. המחשבה הייתה לקבל מגרמניה סחורות ורכוש שגם יהוו פיצוי על הרכוש הגזול וגם יסייעו למדינה בבנייתה ובקליטת העלייה.
בגלל פלצות השואה ומאורעותיה, חשבו בתחילה כי אין לקיים קשר ישיר עם גרמניה ולנסות להגיע אל השילומים באמצעות תיווך של מדינות הברית, ששלטו אז בגרמניה עם תבוסתה במלחמה. "מהר מאוד היו שתי הגרמניות מחולקות, והתברר שהמעצמות ששולטות בגרמניה לא מוכנות להוציא את הערמונים מהאש בשביל ישראל. אמרו להם: 'רוצים שילומים, דרשו אותם אתם מהגרמנים'", מתאר שטאובר.
ההיסטוריון יחיעם ויץ: "ישראל לא קיבלה מהגרמנים כסף, היא קיבלה רכוש כגון אוניות, רכבות, צורכי חקלאות, די לקלוט חצי מיליון עקורים מאירופה נדרשו 3,000 דולר לעקור, וזה היה בסיס הרציונל של הדרישה של מדינת ישראל"
"אפילו ראש המשלחת הגרמנית מטיל ספק בקיום גרמנים טובים", ייכתב בעיתון "חרות" ב־26 במרס 1953, כבר לאחר שעגלת השילומים יצאה לדרכה. בידיעה תואר כיצד ביקש ראש המשלחת הגרמנית להסכם השילומים שלא להשתמש בביטוי "פיצויים", ואמר: "מוטב שנגיד 'שילומים'… לעולם לא נוכל לשלם פיצויים על מה שנעשה ליהודים, אנו אך יכולים לתת תשלומי נזק".
למרות העדויות הקשות והפריטים המגואלים בדם שזרמו אליו כל העת מהניצולים, הצליח שז"ך לראות את היתרון בקבלת שילומים מגרמניה. "קשה לקחת כסף שילומים, כופר נפש", כתב שז"ך באותם ימים. "מצד שני, קשה גם לוותר על הכסף שנשדד. הרצחת וגם ירשת? בין הצוואות של הקדושים הדורשים נקמה ישנה גם הדרישה להוציא את הגזלה… מצרים התנהגו כהיטלר: טיבעו את הילדים, מעכו אותם בין הלבנים, סידרו מחנות עבודה להתעללות והשמדה… וכשיצאו ביקש מהם הקב"ה לנצל את מצרים ולקבל את הרכוש כשכר עבודה וגם לקיים את ההבטחה לאברהם… אולם כדי שהציבור ירגיש את עצמו טוב ולא יראה בזה כופר נפש הוקדש הכסף לצורכי ציבור".
"ראש 'חרות' הזהיר את מר בן גוריון, שאם יתירו משא ומתן עם גרמניה 'יהיה הכל מותר במדינת ישראל'", נכתב בעיתון "הארץ" ביום למחרת. "מר בגין הודיע שהחל מאמש יענדו התושבים טלאי צהוב עם המילה יודא והכתובת: 'זכור את אשר עשה לך עמלק'
"ישראל לא קיבלה מהגרמנים כסף, היא קיבלה רכוש כגון אוניות, רכבות, צורכי חקלאות", מתאר ההיסטוריון יחיעם ויץ. "כדי לקלוט חצי מיליון עקורים מאירופה נדרשו 3,000 דולר לעקור, וזה היה בסיס הרציונל של הדרישה של מדינת ישראל. אך באותם ימים היה במדינה חרם לא רק נגד גרמניה אלא נגד השפה הגרמנית והנקודה המרכזית הייתה שאם רוצים לקבל משהו מהגרמנים דרושה יצירת קשר ישיר עמם, והמשמעות של הקשר הישיר הייתה לשבור את החרם המוחלט הזה".
ההפגנה שפרצה אל הכנסת
משהובא הרעיון של קבלת השילומים לראשונה אל הכנסת, הוא עורר סקנדל ציבורי. הוויכוח עליו הלך והסלים כשהוא חוצה מחנות פוליטיים: תנועת חירות בראשות מנחם בגין התנגדה בחריפות להסכם השילומים וכמוה גם המפלגה הגדולה ממנה, מפלגת הציונים הכלליים, שהתנגדה, אמנם בנחרצות פחותה. משמאל, מפ"ם הסוציאליסטית ומק"י הקומוניסטית ראו בגרמניה המערבית יורשת של גרמניה הנאצית ולכן התנגדו לכל הסכם עמה. "היום יחל הדיון על המו"מ עם ממשלת בון הניאו־נאצית", נכתב בעיתון "קול העם" ב־7 בינואר 1952.
בקרב המפלגות הדתיות נחלקו הדעות. כך, למשל, בישיבת ממשלה שנערכה ב־27 בדצמבר 1950 (מובא בספר "פולמוס השילומים", הוצאת העמותה למורשת משה שרת, 2007), אמר הרב י"ל מימון, מי שהיה שר הדתות והשר לנפגעי המלחמה מטעם החזית הדתית המאוחדת, "לפי דעתי, אסור שיהיה לנו קשר עם הגרמנים, כי מלחמה לנו בעמלק מדור דור. הם רצחו שישה מיליונים יהודים. האם עם הרוצחים האלה נבוא בדברים?… ממשלת ישראל צריכה להכריז שאין לנו קשר איתם… אם אפשרי להודיע שמהיום שנהיינו למדינה אנחנו במצב של מלחמה עם גרמניה, צריך להכריז על זאת. יֵדעו הגויים שאנחנו איננו מסכימים למה שעשו בגרמניה".
הידיעה כי ישראל מנהלת משא ומתן חשאי עם גרמניה בנוגע לשילומים תפסה את בגין בהפוגה ארוכה מהחיים הפוליטיים. בעקבות כך חזר לזירה הפוליטית והתנגדותו לנושא השילומים הביאה אליו תמיכה חוצת מפלגות. כמפקד האצ"ל לשעבר לא היסס בגין להכריז שהוא יחדש את פעילותה של המחתרת כדי שזו תילחם כדי לסכל את המהלך מול גרמניה. ב־5 בינואר 1952 נאם בגין בכיכר של קולנוע מוגרבי בתל אביב כשהוא קורא לציבור לעלות לירושלים ולהפגין.
"ראש 'חרות' הזהיר את מר בן גוריון, שאם יתירו משא ומתן עם גרמניה 'יהיה הכל מותר במדינת ישראל'", נכתב בעיתון "הארץ" ביום למחרת. "מר בגין הודיע שהחל מאמש יענדו התושבים טלאי צהוב עם המילה יודא והכתובת: 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. את חברי הממשלה כינה מר בגין בכינויים חריפים ביותר, ואילו לגבי מר בן גוריון אמר ששני יועציו הם הייאוש והפחד. את מר בן גוריון כינה 'משיח מבית מפא"י העומד לקחת כסף מאשמדאי'. כן אמר שהגיעה השעה להביא את בן גוריון על כל פשעיו לדין העם".
שיאו של הסקנדל התרחש יומיים לאחר מכן, כשההפגנה שארגנה מפלגת חירות בכיכר ציון בירושלים הגיעה עד למליאת הכנסת, ששכנה באותם ימים בבית פרומין, בדיוק עם פתיחת הדיון על המשא ומתן עם גרמניה. מפגיני חירות הסתערו על בניין הכנסת, והמשטרה, מתוגברת בכוחות ביטחון נוספים, הטילה לעברם פצצות גז מדמיע. בתקריות האלימות נעצרו רבים ונפצעו כ־150 איש, בהם חבר הכנסת ד"ר חנן רובין (מפ"ם), שנפגע מאבן בראשו ופונה מהכנסת כשהוא שותת דם.
"בערפל אדי גזים מדמיעים, לקול ניפוץ שמשות, כשאבנים גדולות נופלות על ספסלי הצירים בתוך אולם הכנסת… צפירות אמבולנסים, צלצול פעמוני מכוניות מכבי האש – בתוך רעש זה התנהלה ישיבת הכנסת שהחלה בדיון על המשא ומתן עם גרמניה בדבר שילומים", תואר בעיתון "הבוקר" ב־8 בינואר 1952. "השאלה שהועמדה לדיון החרידה את הציבור עד עומק הלב, גרמה גם להתפרצויות יצרים של המונים ונוצלה על ידי אספסוף שהתקיף את בנין הכנסת… לפי דברי אחד הקצינים לא התפוצצו מספר פצצות וההמון זרקן בחזרה לעבר בניין הכנסת. הגז חדר לאולם, ליציעים ולמסדרונות ובמשך רגעים מספר נפגעו כל היושבים בתוך הכנסת. בעיניים דומעות המשיכו בישיבה".
בגין, שנאם תחילה מול ההמונים בכיכר ציון, הגיע למליאת הכנסת, שם חזר על עיקרי נאומו גם מול חברי הכנסת. "אני אומר לאדון בן־גוריון: לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה", זעק בגין. "על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו… אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסקל מזימה זו. אדון בן־גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם – לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה – רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו… בן־גוריון אמנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון בהתנגדות לשלטון רשע. ולכן אני מכריז: רשע עומד מול עניין צדק – ויתנפץ כזכוכית מול סלע. וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם".
"אתה פשיסט", התפרץ בן גוריון כלפי בגין מיד עם פתיחת נאומו. "אתה פשיסט הפשיסטים", השיב לו בגין. בעקבות דבריו הושעה בגין מהכנסת בשל הסתה לאלימות. בן גוריון אף נאם למחרת בקול ישראל והאשים את בגין במהומה בעלת פוטנציאל מסוכן: "ראשו ומארגנו של המרד הזה, מר מנחם בגין, עמד אתמול בכיכר ציון בירושלים והסית את ההמונים. כפי שנתפרסם הבוקר בעתון חרות הוא אמר: כאשר יריתם בנו בתותח, אז נתתי פקודה לא! היום אתן את הפקודה כן! זו תהיה מלחמה לחיים או למוות…
רוני שטאובר: "נוצרה נורמליזציה זו או אחרת: הסחורות החלו להגיע מגרמניה. גם קיבוצי השמאל, שיצאו כל כך נגד השילומים, החלו להיבנות משילומים אלה. עם השנים הגרמנים חוקקו חוקי פיצויים ואנשים שקיבלו את הרנטות העבירו את הכספים שלהם לקיבוץ וכולם נהנו מזה"
"איני מזלזל בהכרזתו של מר מנחם בגין שהוא מתכונן למלחמה לחיים ולמוות… ואני רואה לחובתי להודיע לעם כראש הממשלה וכשר הביטחון: אל בהלה ואל פחד! יש די כוחות ואמצעים בידי המדינה להגן על ריבונותה וחירותה של ישראל ולמנוע השתלטות בריונים ורוצחים פוליטיים ומעשי טרור ממושכים במדינה… דברי מר בגין על מלחמה 'לחיים ולמוות' אינם הפעם מליצה בעלמא אלא הכרזה על טרור ומחתרת טרור".
גרמניה לא באמת אחרת
ישראל וגרמניה המערבית חתמו על הסכם השילומים בלוקסמבורג ב־10 בספטמבר 1952. על פי ההסכם הראשוני, העבירה גרמניה לישראל בהדרגה 3 מיליארד מארק לשם רכישת סחורות ושירותים ממנה וכן סכום של 450 מיליון מארק נוספים לאיגוד הארגונים היהודיים שייצגו את התביעות החומריות של היהודים נגד גרמניה.
"הסיפור הזה רדף את בגין ב־15 השנים הבאות, עד שהפך להיות שר", אומר יחיעם ויץ. "בעת בחירות תמיד הזכירו שבגין הוא זה שארגן את ההפגנה. כשהגיעו האוניות הראשונות לארץ מגרמניה, בגין העדיף שלא להיות בארץ. הוא הבין שאם הוא רוצה להגיע למרכז הבמה הפוליטית, הוא חייב לטשטש את הזיכרון הטראומתי של ההפגנה".
רוני שטאובר: "נוצרה נורמליזציה זו או אחרת: הסחורות החלו להגיע מגרמניה. גם קיבוצי השמאל, שיצאו כל כך נגד השילומים, החלו להיבנות משילומים אלה. עם השנים הגרמנים חוקקו חוקי פיצויים ואנשים שקיבלו את הרנטות העבירו את הכספים שלהם לקיבוץ וכולם נהנו מזה. כשהמערכה הופכת להיות חלק מהנורמליות ומהשגרה כבר קשה מאוד להיאבק בה. בגין המשיך להיאבק כדי שלא יעמיקו היחסים עם גרמניה, אבל אי אפשר היה לעמוד נגד ההיסטוריה: היה זה מהלך שהלך והתקדם והיה כואב מאוד, כי באמת עברו שנים ספורות בלבד מאז קרות השואה ובזמן קצר החלה להיווצר נורמליזציה ביחסים עם הגרמנים".
במרס 1960 נפגש בן גוריון לראשונה עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, אז טבע את המונח "גרמניה אחרת". גם בעת משפט אייכמן, שנפתח שנה לאחר מכן, ביקש בן גוריון מהתובע במשפט, גדעון האוזנר, לא להגיד "גרמניה" אלא אך ורק "גרמניה הנאצית", בניסיון להבדיל את גרמניה האחרת שכעת מעמיקים עמה היחסים הדיפלומטיים מגרמניה שאחד מגדולי מרצחיה עמד באותם ימים לדין.
שטאובר: "בן גוריון ראה את גרמניה המערבית כ'גרמניה אחרת' משום שסבר שהמציאות הגיאופוליטית ששררה כשהנאצים עלו לשלטון לא יכולה להיות יותר. גרמניה המערבית הפכה למאוד דמוקרטית, אז במובן זה באמת היה מדובר בגרמניה אחרת. מצד שני היא לא הייתה גרמניה אחרת כי מיליוני האנשים שחיו בה בשנים האלה היו אותם אלו שחיו בתקופה הנאצית ותמכו במשטר זה. בן גוריון השתמש במונח כי הבין שזו הדרך שלו לקבל מהגרמנים את מה שלא היו נותנים לאף אחד, ולגרום לגרמנים שיהיו אסירי תודה לישראל משום שנושא קבלת השילומים היווה מבחינתם אליבי לכך שהם בסדר, למרות שבפועל הם לא היו בסדר. כך יכלו הגרמנים לומר: 'הנה, גם בן גוריון אומר שאנחנו בסדר, שאנחנו אחרים'".
במרס 1965 היה ד"ר קורט בירנבראך, שליחו המיוחד של הקנצלר המערב גרמני, לאדם הגרמני הראשון שביקר במרתף השואה. לא חסרו כאלה שקיבלו את הביקור ברגשות זעם. "כל משתתפי הטכס, ואף הגרמן שביניהם, חובשים כיפות", תואר המעמד בידיעה בעיתון חרות ב־19 במרס. "בני הפמליה מרכינים את ראשם לזכר אחינו הטבוחים. בולט במיוחד ראשו המורכן של הגרמן. מסביב: דומיה. איש איש ומחשבותיו. הגרמן לוחץ את ידי מלויו. קד, בנימוס האופייני לבני עמו, קידה עמוקה. הפמליה מתמוגגת מנחת. הגרמן על אשר עלה בידו בקלות כה רבה לדרוך במקום הקדוש ולרכוש בדרך זו תעודת יושר לעמו, עם המרצחים".
ספרו של העיתונאי אלדד בק, "גרמניה, אחרת" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2014), לוקח את המונח שטבע בן גוריון בשנות השישים כדי להראות כי גרמניה לא התמודדה עד היום באופן קולקטיבי ובכנות מספקת עם עברה הנורא. "'ייחודיות הקשר' עם ישראל ו'המחויבות ההיסטורית לקיומה ולביטחונה' הפכו בעיני גרמנים רבים לרחיים מעיקים, המונחים על צווארם ומונעים מהם לשכוח את עברם הנאצי ולהפוך לעם ככל העמים. אם פעם חיפשו הגרמנים מחילה, היום המטרה העיקרית היא שכחה והשכחה. הפסיכואנליטיקן הישראלי צבי רקס, יליד אוסטריה, צוטט כאומר: 'הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ'. הוא התכוון בכך לדרכם של גרמנים רבים לברוח מאחריות ולהציג את עצמם כקורבנות האמיתיים של ההיסטוריה. להיפוך היוצרות האירוני והכוללני הזה הייתי מוסיף: 'הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים גם על ישראל', שכן קיומה המטריד, בעיניהם, של מדינה זו הוא תזכורת תמידית לשנאה התהומית ולפשעים שהביאו יהודים רבים לעזוב את ארצות לידתם ולהקים לעצמם בית לאומי משלהם", כותב בק בספרו.
מוזיאונים מקבילים לשואה
בשנותיה הראשונות של המדינה קבעה הרבנות הראשית את יום י' בטבת כיום זכר השואה, ובו נערכו אזכרות, נלמדו משניות ונאמר הקדיש. משקבעה הכנסת את יום השואה והגבורה בכ"ז בניסן, הפך מועד זה בהדרגה ליום השואה הלאומי הרשמי המקובל על הרוב. יד ושם, אשר נחנך בשנת 1953 כמוסד הרשמי המרכזי להנצחת זכר השואה, כמו גם מרכזי הנצחה נוספים ברחבי הארץ, גרמו למרתף השואה לאבד ממרכזיותו, עד שנדחק לשוליים.
הרב גולדשטיין אומר לנו כי חלק מהכספים שהעבירו הגרמנים לאורך השנים היו אמורים להגיע גם למרתף השואה, אך לא כך היה בפועל, ומרתף השואה ממשיך להתקיים מתקציב זעום ומתרומות. חלק מהמוצגים שהיו בו בלו ואינם מוצגים עוד. לא רק שישראלים רבים לא ביקרו בו, רבים כלל לא שמעו על קיומו ואנשי המקום סותרים זה את זה כשהם נשאלים כמה מבקרים בו בשנה. למקום מגיעים בעיקר חיילים ותלמידי בתי ספר חרדיים.
יד ושם נתפס כמוביל נרטיב לאומי בכל הנוגע לשואה, ואילו מרתף השואה נתפס כמוביל נרטיב דתי, חרדי אפילו. "אני לא קורא לעצמי מוזיאון חרדי אלא מוזיאון שמסמל את הדת", אומר הרב גולדשטיין. "המסר הוא קשר עם הקדוש ברוך הוא, והאמונה שלנו והזיכרון על ידי תפילה ומשניות. זה מה שעושים בישיבה: לומדים משניות לעילוי נשמתם של הנספים בשואה".
ביקור שערכנו במקום מעביר תחושה של סצנת שואה מחתרתית ומאולתרת, של מקום אנלוגי שקפא בזמן. כך, למשל, נאמר לנו במקום שלא לקרוא ולא להתחשב בכיתובים שעל המוצגים, שכן הם אינם מדויקים ודורשים שינוי. סידור התפילה המאולתר שכתב ניצול על דפים מבתי חרושת עומד בוויטרינה שפונה אל השמש, שמאירה את דפיו בצורה שעלולה לפגוע בהם. כשאנשי המוזיאון דוחפים את הוויטרינה לצל, משתחררים דפים מהסידור ונופלים לתחתית.
"הפריט שהכי מדבר אלי כשאני עורך סיורים עם אנשים זה הסידור הזה", אומר הרב גולדשטיין. "יש שם דבר מאוד מעניין: על כל ביטוי בטקסט שמדבר על אהבת השם אלינו מסומן מין קו, כי הייתה אז שואה ולא ברור היה מה יקרה. היה להם קשה להרגיש את האהבה של הקדוש ברוך הוא, אבל הם עדיין כתבו סידור תפילה והתפללו. עם ישראל המשיך להתפלל במחנות, גם בזמנים הכי קשים, כשלא ידעו אם הנאצים ינצחו וישמידו את עם ישראל כליל".
יד ושם ומוזיאון מרתף השואה לא מקיימים בניהם קשרים. כאמור, יד ושם מתמיד בבקשתו מהמרתף שיוצאו ממנו הסבונים לאלתר, והמרתף עומד בסירובו לעשות כן. התוצאה היא ששני הגופים אינם עובדים בשיתוף פעולה, שיכול היה לקדם את מחקר השואה, או לפחות לגרום לפריטים שבמרתף השואה להיחשף לציבור רחב יותר.
"בעבר ביקשו אנשי יד ושם מאנשי מרתף השואה להעביר אליהם חפצים ומסמכים המוצגים במקום בתנאים לא מתאימים", אומרים לנו ביד ושם, "וזאת במטרה לוודא שהפריטים נשמרים בתנאים מבוקרים הנדרשים לשימור מיטבי. בנוסף, פנו אנשי יד ושם בבקשה לצלם מגילות המכילות אלפי שמות של קורבנות שואה שהפקידו אצלם ארגוני ניצולים בשנות החמישים, תוך הפניה למקור־ מרתף השואה, על מנת שהשמות יהיו חלק ממאגר השמות המרכזי… לצערנו, הבקשות נדחו.
"במהלך השנים התריעו גורמים שונים, בהם גם יד ושם, על אופן הצגת הפריטים במתחם, באופן שאינו עומד בסטנדרטים מוזיאליים, אינו תורם לשימור הפריטים ואף עלול לגרום לפגיעה בהם וכן לגבי אופן הצגת המידע על אודות הפריטים. יש לציין כי אנשי יד ושם אף נכחו בדיון בכנסת בנושא מרתף השואה ותמיכת המדינה בו, אלא שעלה כי בקשות התמיכה לא הוגשו כנדרש על ידי אנשי מרתף השואה".
"ניסינו להעביר חוק כפי שקיים עבור 'יד ושם' כדי לקבל כסף מהמדינה באופן קבוע או כדי להקים מוזיאון מוכר", אומר לנו הרב גולדשטיין, "זאת על מנת שנוכל לקבל תקציבים קבועים ולהשקיע גם בפרסום שיביא יותר מבקרים. הבאנו 45 חברי כנסת ואת ראש הממשלה ואשתו למרתף, עשינו מאמץ מאוד גדול, אך עדיין אין לנו פריצת דרך. אנחנו מקווים לקבל תרומה משמעותית בקרוב וממנה לממן, בין השאר, את החלפת שלטי המוצגים.
"מרתף השואה חי וקיים ויחד עם 'ישיבת התפוצות' מקיים את התכלית שלו, כי הוא לוקח צעירים מכל העולם, מביא אותם לארץ ועושה את ההיפך ממה שהיטלר רצה לעשות. היטלר רצה להשמיד את העם ואנחנו פה, בישיבת התפוצות, לוקחים צעירים מכל העולם, כאלה שבמקרה אחר היו מתבוללים ונעלמים מעם ישראל, ומביאים אותם לישיבה. רבים מהם מתיישבים בארץ, ונקשרים לעם היהודי מחדש".
"לא היה אכזר אחד בעולם אשר העז להגיע למעשה תועבה בממדים כפי שנעשו על־ידי המרצחים הגרמנים", אמר בגין בפתח נאומו ההוא בירושלים, ביום התוהו ובוהו הבלתי נשכח שבו התפרצה לכנסת הפגנת מפלגתו. "את אבי הזקן, יחד עם חמש־מאות יהודי בריסק, הוציאו אל הנהר וטיבעום שם. נערות תמימות נקברו חיים כשראשיהן למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אמהותיהם ונשלחו אלי כבשן ואש. לא הרג בלבד היה כאן, זו הייתה התעללות גסה וברבריות מאין כמוה, מעשה אשר אין מילים בפי אנוש לתאר את עומק הזוועה, שאין לו תקדים בהיסטוריה".
לחצו לקריאת הפרק השני בסדרה:
