אני מאמינה: זיכרונות שואה מהזווית הנשית-דתית

>במשך שנים רבות, מאז סיום מלחמת העולם השנייה – גזרתי על עצמי אלם בנושא השואה. לא רציתי לשמוע ולא להשמיע בנושא. זאת עד שהתקיים בשנים 1961־1962 משפט אייכמן בארץ. לאחר שעיכלתי את מה שהכרחתי את עצמי לשמוע מן העדויות במשפט זה, באה ההתעוררות ונוצרה היכולת לעסוק בנושא הכאוב. לאחר מכן הופיעו בקשות של תלמידים לספר מחוויותיי. ומתוך התגובות למעט שסיפרתי, הבנתי שיש עדיין מקום והצדקה להמשיך ולספר… וכי יש תועלת, הן מבחינה היסטורית, והן מבחינה רגשית, בקירוב הנוער לאותה תקופה, כדי שיבינו את גודל הצער והכאב, שהיו מנת חלקם של אלה שכבר אינם, ושעדיין נושאים עמם – אלה שנשארו (יהודית אילן־אונדויזר, דמותם לנגדי תמיד).

ניצולי השואה שיצאו מן התופת בדרכם לבנות מחדש את חייהם לא יכלו לשכוח את ימי האימה שעברו עליהם וחשו שליחות לתעד את מה שקרה. אולם בהתאם למגמה ששלטה באותה תקופה, מרבית כותבי הזיכרונות בשנים הראשונות לאחר השואה השתייכו ל"גיבורי" השואה – לוחמים במחתרות ובפרטיזנים. עם השנים החלו גם אחרים לתעד את הזוועות.

שלב חשוב בתיעוד, כפי שמציינת יהודית אילן, היה בעקבות משפט אייכמן, כאשר אנשים מן השורה חשו שהציבור בישראל בשל יותר לשמוע את סיפורם, גם אם לא כלל מרכיבי גבורה פיזית. עיקר כתיבת הזיכרונות, בציבור הכללי ולאחר מכן בציבור הדתי, החל בשנות השמונים. בין הסיבות לפרץ הכתיבה שתקף את ניצולי השואה אפשר לציין את השינויים בחברה הישראלית שלמדה להבין מצבי נחיתות; את מגמת ההפרטה של החיים בכלל ושל זיכרון השואה בפרט (לדוגמה: פרויקט "לכל איש יש שם"); את התבגרות הניצולים וההבנה שסיפורם יאבד אם לא יתעדו אותו; ואת נכדי הניצולים שהחלו לשאול שאלות ולכתוב עבודות שורשים.

מגמה משותפת למרבית כותבי הזיכרונות מכל המגזרים היא כתיבה, הנצחה ותיעוד למען הדורות הבאים, כפי שכותבת למשל לאה קאופמן בספרה "לחיות, לזכור, לספר לעולם":

לא הייתי רק ילדה אחת ששרדה וניצלה; היה עליי להפוך לקולם הקולקטיבי של מאות אלפי הילדים היהודים שנרצחו באכזריות ונפחו נשמתם בדרכים, בגטאות ובמחנות העבודה של טרנסניסטריה. נשמותיהם זועקות אלינו. סיפורי הוא סיפורם. לזכר עברנו, למען זהותו האמיתית של עתידנו, מחובתנו להטות אוזן.

בציבור הדתי יש מגמות נוספות לכתיבה: אמונה בקב"ה והמשך המורשת היהודית – "רציתי להוכיח שגם אם במשך תקופה ארוכה נרדפנו והושמדנו באכזריות, נתמזל מזלנו לשאת בחובנו אוצר שלא יסולא בפז של חיים ושל חכמה: מורשת יהודית זו שקיבלנו ואשר איפשרה לנו להחזיק מעמד למרות הכל" (אידה אקרמן־טידר, "והגדת לבנך"); הודאה על ההצלה – "אדון העולם! מודה אני לך, שזיכית אותי להגשים את השליחות, ונתת לי כוחות גוף ונפש, כדי שהעדות על הטרגדיה הכואבת והנוראה הזו תצא לאור עולם" (רבקה בלייער־לייטנר, "בת 15 הייתי בגיהנום הנאצי"); חשיבות החיים בארץ ישראל – "חשוב לי להעביר דרך הספר מסר לדור הצעיר: יהודים צריכים לבוא ולחיות בארץ ישראל. בכל מקום אחר אנחנו זרים. אפילו אם בתקופה מסוימת בגלות מרגישים שאין אנטישמיות ואין מה לדאוג, דעו לכם שאין זה כך. גם אנחנו הרגשנו נפלא בצ'כוסלובקיה, ובכל זאת קרה לנו מה שקרה. הישארו בארץ!" (פנינה קאופמן־בלום, "פעמיים שואה"); המשכיות עם ישראל – "ניצלנו לשם מטרה – להמשיך את שרשרת המורשת היהודית; לספר, ולחזור ולספר, לדורות הבאים את סיפורם של בני עמנו" (פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון").

מגמות הכתיבה מונצחות לעיתים אף בשמות הספרים: "לדור אשר לא ידע" (חולדה קמפנינו), "זכור" (חיה ורדיגר), "אמונה שעמדה במבחן" (רחל הורק), "אמונתך בלילות" (רבקה וולבה) ו"לישועתך קיויתי ה'" (שיינדי לוי).

תיאור מפורט לקיום מצוות

בעבודת מחקר שערכתי בנושא בחנתי לעומק את אופי התיאורים בספרי הזיכרונות של ניצולות שואה דתיות וחרדיות והעליתי נתונים מעניינים. חלקם משותפים לכלל הניצולים, חלקם מופיעים בספרי ניצולות שומרות מצוות מכל הסוגים וחלקם אופייניים למגזר אחד.

כלל הניצולות שומרות המצוות נוטות לתאר את חייהן לפני השואה בתיאורים פסטורליים. האווירה בבית ההורים טובה, הקשר בין האחים במשפחה איתן ואין כמעט כתיבה על בעיות פרנסה. מעטות מציינות מריבות וחיכוכים בין ההורים וילדיהם או הליכה לישון בבטן ריקה. עובדה זו הגיונית בשל מרחק הזמן והחוויות הקשות שעברו על הניצולות שנפרדו ממשפחתן בהיותן נערות, כדברי שרה זלוור־אורבך:

עד לימי המלחמה לא עלה על דעתי לראות את שנות ילדותי כמופלאות, ואף זיכרונותיי הראשונים – צללים מרקדים בהם, מה גם שמשפחתי לא הייתה תמיד נתונה בתנאי חיים מזהירים. אבל כיום, כשכל היקר והטוב אבד לנו באורח כה טרגי, איני מסוגלת לראות את שנות ילדותי אלא עטופות הילת זוהר והוד, ספוגות יופי, שלווה ואור.

הסבר אחר נותנת דינה גבל:

הערכים אותם ספגתי בשנות ילדותי ובחרותי [בבית הוריי] חלחלו עמוק בתוכי, חדרו לעצמותיי ונספגו בדמי. בזכותם הצלחתי לעבור את מוראותיה של גלות סיביר.

לא הייתי רק ילדה אחת ששרדה וניצלה; היה עליי להפוך לקולם הקולקטיבי של מאות אלפי הילדים היהודים שנרצחו באכזריות ונפחו נשמתם בדרכים, בגטאות ובמחנות העבודה של טרנסניסטריה. נשמותיהם זועקות אלינו. סיפורי הוא סיפורם. לזכר עברנו, למען זהותו האמיתית של עתידנו, מחובתנו להטות אוזן.

חלק מן הניצולות, בין דתיות בבגרותן ובין חרדיות, מרבות לכתוב על קיום מצוות בתקופת השואה. נתון מרתק שעלה הוא שככל שתנאי החיים נעשו קשים יותר כך רבים יותר תיאורי קיום המצוות, הן במספר והן באורך התיאור. בתקופת החיים במחנות, בעת שכמעט לא התאפשר לקיים מצוות, קיימים תיאורים נרחבים מאוד של קיום מצוות, מרביתם של מעשה חד־פעמי שארך דקות ספורות בלבד. חלק מן הכותבות מקדישות עמודים שלמים לתיאור מעשה אחד ומשתמשות במילים המפארות ומשבחות את המעשה והעושים. דוגמה בולטת לכך מביאה רבקה בלייער־לייטנר:

ליל שבת. השקיעה מתקרבת. מישהי השיגה מאי שם בדל של נר. אישה בגיל העמידה הדליקה אותו. אנחנו הנערות הדתיות התכנסנו באחת הפינות ושרנו "מזמור שיר ליום השבת" בתחנונים, ברגש, בקול קורע לבבות. תחילה בהיסוס, בפחד, אך מרגע לרגע התגבר קול התפילה הבוקע מלבבות טהורים. התפללנו בלהט של אמונה, בקול מרטיט נוגע ללב… כל האסירות בצריף, יותר מאלף נשים, הצטרפו לשירה בנעימה נפלאה עוצרת נשימה, משוועת לבורא עולם בבכי ובתחנונים במיוחד במילים האחרונות: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו".

מנגד, יש מי שכותבת שלא קיימה מצוות בזמן שהותה במחנות – כציות לדברי ההורים. אחת מהם היא לאה פרידלר המתארת את פרידתה מאביה על הרציף באושוויץ:

הוא שם את הידיים שלו על הראש שלי, בירך אותי ואמר: "עכשיו אין כשרות, אין שבת וגם לא כל המצוות, חוץ מהמצווה של שמירת החיים. תאכלו מה שאתם מקבלים, תעשו מה שהם אומרים לכם ותשמרו אחת על השנייה [האם והבת] כדי להישאר בחיים".

ביטויי עזרה הדדית

נושא נוסף המתואר בהרחבה רבה במרבית ספרי הזיכרונות הוא עזרה הדדית. בפירוט רב כותבות הנשים על בני משפחתן שהגישו עזרה לנזקקים לפני השואה ובגטאות, על התארגנות בקבוצות כדי לשמור ולסייע בתוך הקבוצה ומחוצה לה בעת החיים במחנות, על קבלת סיוע במזון, בביגוד ואף במילות עידוד שגרמו לעיתים הצלה ממוות מיידי. חלק מן הסיוע ניתן בשל רקע גאוגרפי, חינוכי או דתי משותף בין הנותנים למקבלים. שרה טסלר מפליאה לתאר קשר מעין זה:

בימים הראשונים… הסתובבנו יחד קבוצת נערות חסרות מעש ברחבי המחנה. נערות גלוחות וחשופות שהפכו להיות קרובות כאחיות. לא ידעתי מי הן. לא הכרתי אותן בשמן… נצמדנו זו לזו בלי לדעת, בלי לדבר או לשאול… קבוצת נערות, כולנו צעירות מאוד, כולנו מבתים שומרי תורה ומצוות.

בין התיאורים ישנם אף כאלו העוסקים בפעולות שנעשו על ידי בעלי תפקידים בגטאות ובמחנות – יהודים ולא־יהודים. הנשים מציינות את אסירוּת התודה שלהן למסייעים וכותבות שהמעשים הצילו אותן, אף אם היו רגעיים ולא הובנה מגמתם בתחילה. לאה פרידלר מתארת מקרה כזה בבלוק באושוויץ:

לפעמים הייתה נשמעת לפתע שאגה נוראית. היא [הקאפו] צעקה את השם שלי, וכולם פחדו שהיא עומדת להרוג אותי. "בואי הנה מיד!!!!" כשהגעתי אליה דחפה אותי בפראות לתוך החדר, סגרה את הדלת ונתנה לי חצי כוס חלב… זה קרה הרבה פעמים.

באופן מעניין למדי, נושא העזרה לזולת ייחודי לנשים ומופיע רק מעט בזיכרונות של גברים.

עד לימי המלחמה לא עלה על דעתי לראות את שנות ילדותי כמופלאות, ואף זיכרונותיי הראשונים – צללים מרקדים בהם, מה גם שמשפחתי לא הייתה תמיד נתונה בתנאי חיים מזהירים. אבל כיום, כשכל היקר והטוב אבד לנו באורח כה טרגי, איני מסוגלת לראות את שנות ילדותי אלא עטופות הילת זוהר והוד, ספוגות יופי, שלווה ואור.

נושא מובלט נוסף בשואה ולאחריה הוא הכאב על אובדן בית ההורים, הקהילה וסביבת הילדות כולה. כאב זה, המופיע במרבית הספרים, עולה מבעד לתיאורים של כל רובדי החיים המתוארים בספרים של הניצולות: ברגעי השחרור, בחזרה האיטית לקיום מצוות, בחיפוש קרובים ומכרים ובהקמת משפחה משלהן. הוא מלווה את הניצולות ברגעים יומיומיים, בחגים ובשמחות, ולא עוזב אותן גם כאשר משפחותיהן לצידן והן מגיעות לגיל מבוגר. זהו נושא בולט בספרי זיכרונות של כלל הכותבים – לאו דווקא נשים דתיות – אך סביב מעגל השנה והחגים היהודיים נראה שהוא בולט יותר, וכך גם סביב לידת ילדיהן של כותבות הזיכרונות במחקר זה בעקבות הריטואלים הדתיים (ברית מילה, פדיון הבן) המלווים את הלידה ואת הימים שאחריה.

ביחס לשאלות אמונה יש חלוקה ברורה בין נשים דתיות לנשים חרדיות. מרבית הנשים החרדיות ממעטות לכתוב על שאלות ותהיות ומרבות לכתוב שאמונתן נותרה תמימה או שהן ממשיכות להאמין למרות השאלות, בעוד בין הנשים הדתיות יש מקום לשאלות ואף להתרסה כלפי שמים. דוגמה לכתיבה חרדית מצאתי בדברי מרים שטיינר: "מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה, גם כאשר לא רואים את הטוב בעיני בשר". שרה אליצור (ריטוב) מייצגת את הכותבות הדתיות. היא כותבת לאחר תיאור התעללות קשה של ליטאים בעיר טלז:

נשאתי את עיניי לשמים וחיפשתי בעיני בשר את האלוקים, רציתי לעורר את רחמיו לבני עמו. כך תרתי וכה תעו עיני לשמים, אייהו, האם לא רואה בקלון עמו? האם לא מרגיש את כאבם?… וכך ציפיתי לנס שיקרה ויצילם מאויביהם. אך שום נס לא קרה ותקוותי נכזבה שוב.

העיסוק בנושאים מיניים מועט בכלל ספרי הזיכרונות. בספרים של ניצולות דתיות וחרדיות הוא מועט אף יותר, ולעיתים קרובות נכתב במרומז. בפגיעות מיניות השימוש הנרחב הוא במילים "פגיעה", "התנפלות", "תקיפה" או "גרימת נזק". גם העיסוק במחזור החודשי, בהיריון ובלידה מנוסח במילים עדינות. ככלל, ככל שספר הזיכרונות נכתב מאוחר יותר והכותבת חרדית יותר – התיאורים יופיעו ברמז או לא ייכתבו כלל. בספרי זיכרונות של גברים דתיים יש עיסוק מועט בלבד בנושא, שנקשר אליהם רק בעקיפין.

מבט שונה לאחור

בדיקה מעמיקה של הסיבות לכתיבה בדרך שצוינה כאן מעלה את המסקנות הבאות: הזהות המגזרית והמגדרית מובילה את עיצוב הזיכרון כפי שהוא מופיע בספרי הזיכרונות. הניצולות בוחרות כיצד לנסח את דבריהן בהתאם להשקפת עולמן בעת כתיבת הספר. כפי הנראה, לאחר השואה בנו הנשים השקפת עולם שלמה וקוהרנטית והן לא רוצות לסדוק את העולם השלם שבנו. הכותבות רואות את הדברים במבט לאחור המשנה לעיתים את נקודת המבט על האירועים. כפי שכותב החוקר גיא מירון בספרו "מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון: זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל": "כותבים מסוימים אף מייפים את העבר בתיאורים שונים ומציגים אותו באור נוח יותר לעמדותיהם בהווה". בנוסף רואות הכותבות את קהל הקוראים מול עיניהן, קהל שברובו דתי או חרדי ועבורו יש לכתוב בהתאם לערכים שעליהם הוא מתחנך.

מכל האמור כאן עולה שיש להתייחס לזיכרונות במבט ביקורתי ולבחון היטב את מניעי הכתיבה לפני שמסיקים מהם מסקנות היסטוריות ספציפיות. יש ללמוד מהם הלכי רוח חברתיים ותרבותיים ופחות פרטי אירועים.