לשתי פרשיות בספר בראשית שמות המורים על החיים: "חיי שרה" ו"ויחי". אלו הם שמות פרדוקסליים, שהרי הפרשות מתמקדות דווקא במוות – מותה של שרה, ומותם של יעקב ויוסף. בשתי הפרשות מוענקת חשיבות מיוחדת לקבורה. לדעתי, עצם קיומה של קבורה, ובייחוד העברת הנפטרים לארץ, רומזת על האמונה בקיום לאחר המוות. דבר זה משתקף גם בביטוי "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" הנאמר על אברהם ויצחק, ביטוי שעליו חוזר עתה יעקב: "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי… בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה". אולם האמונה באלמוות, שהיא ברכה, עלולה להיהפך לקללה. סכנה זו הביאה את היהדות ליחס דיאלקטי אל הקבורה. מצד אחד ניתן לה מעין הילה של קדושה, המשתקף בעצם הביטוי "חילול" קברים. מצד שני מורה ההלכה היהודית שהמוות הוא אבי אבות הטומאה, ולכוהנים אסור להיטמא, פרט לקרובים ביותר.
המשך נאמן לעולם הזה
"וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם", מבקש יעקב מיוסף. יש בכך סמליות רבה. במצרים של פרעה שלטה תרבות מוות שבאה לידי ביטוי בבניין הפירמידות, קברים מונומנטליים שכל מהותם לא הייתה אלא לתת למת את צרכיו בעולם האחר – במקרה הטוב על ידי פסלים וצורות סמליים, ובמקרים רבים אחרים על ידי דברים ממשיים יותר, כנשים ומשרתים שהוקרבו על מנת להנעים את חייהם של הנפטרים.
מנהגים כאלה היו נפוצים בתרבויות רבות. אסתפק בדוגמה אחת בלבד, ה"סאטי", המנהג ההינדי (עדיין נוהג פה ושם עד עצם היום הזה) לשרוף עם גופת המת את אלמנתו החיה, כדי שהיא תמשיך לשרת את בעלה אף מעבר למוות. עיקרון בסיסי שלט באותן תרבויות. העולם הבא איננו אלא המשך נאמן לעולם הזה. בניגוד לאמונתו של איוב (ג, יח־יט): "אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ… וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו", הטקסים האליליים נועדו לכך שהשעבוד והניצול ימשיכו להתקיים שם.
מכאן ההיפוך החז"לי שבא לידי ביטוי בדו־שיח שבין רבי יהושע בן לוי ובין בנו רב יוסף. רב יוסף חזר ממה שהיה כנראה מוות קליני ומספר (פסחים נ ע"א): "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו [אביו] בני, עולם ברור ראית!". עולמנו, על עוולותיו ופשעיו, הוא העולם ההפוך!
אולם אפשרויות העיוות מעולם לא תמו. קואליציית ה"מלוכה־כמורה" ששלטה בימי הביניים השתמשה דווקא ברעיון ההיפוך כדי לנחם, ומתוך כך להקל על ניצול ההמונים בעולם הזה. ובימינו? מהצד השני של עולם הדתות, העולם הבא של המתאבדים המוסלמיים אינו אלא העולם הזה של המערב ברובד המתירני ביותר שבו, עם הבדל קטן אחד: את העולם הזה מבטיחים במערב לכאורה גם לנשים, ובעולם המוסלמי מבטיחים את הנשים לשהידים בעולם הבא. אל נא נתפלא אכן מקריאתם של הפשיסטים הספרדים: "יחי המוות".
רגע של אמת
התורה מצווה עלינו: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט), אלא שבאופן פרדוקסלי עשוי המוות לעזור לנו להבין את עצמנו ואת חיינו. לקח זה צפון בשתי אמרות עצובות וסותרות המצויות במקורותינו. האחת, אמרה טרגית ואיומה המצוטטת על ידי ישעיהו (כב, יג): "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". האחרת, משל רבי אליעזר בן הורקנוס: "וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ" (משנה אבות ב, י).
למרות ששתי אמרות אלו מורות על דרכים הפוכות, יש בהן יסוד משותף. סכנת המוות ובעצם אף ההרהור על המוות מביאים את האדם לרגע של אמת. רגע זה עשוי להאיר את המציאות באור שונה, ולעורר בנו את החובה הרדומה להבדיל בין החשוב לבנאלי. או אז, דברים אוויליים הנראים לנו חשובים ומכריעים יקבלו לפתע פרופורציה אחרת לחלוטין, אמיתית ונכונה יותר. אמנם כן, דעותינו יישארו חלוקות על ערכם של הדברים, אך ברגע זה של אמת שוב לא נרמה את עצמנו.
פעמים רבות מדי אנו מולכים שולל בדאגתנו להשיג את האמצעים, ראשון להם הכסף, ובינתיים אנו שוכחים את המטרות שהאמצעים אמורים היו לשרת. הדברים החשובים טובעים בים של הטריוויאלי. עולמנו הפנימי על שאיפותיו העמוקות והאותנטיות בטל בערמות "האמיתויות" המזויפות והמקובלות ונשטף על ידי דעות האחרים.
אולם לא רק עלינו משמיע המוות את דבריו. הוא מאיר גם את יחסנו לאהובנו. הוא דורש מאיתנו לא להקריב את האהבה שבזוגיות על מזבח תשוקות של חיי־רגע. יתרה מכך. כאשר יעקב פוגש את יוסף אחרי שנות הפירוד הוא שופך את לבו (מו, ל): "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי". שוב אמירה פרדוקסלית הקוראת לנו להעניק אהבה לפני ה"אָמוּתָה הַפָּעַם", גם ללא מצבים קיצוניים ודרמטיים. מי ייתן ונוכל לעשות זאת ביומיום הבנאלי, עוד לפני שהאהוב או האהובה הופכים חלילה זיכרון ונוסטלגיה.
האמרה "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" קוראת לנו לדבוק במשולש האנוכי: אני, כאן ועכשיו. מחק את העתיד, יש רק הווה! ומנגד, האמירה "וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ" מעמידה בפנינו פרספקטיבה המבטאת את המשמעות הראשונית של התשובה: הערכה מחדש. לא הייתי רוצה לשמוע עצות מפיו של מלאך המוות. הן חשודות. אך עצה זאת, בעל כורחו הוא נותן. המשמעות שנולדת מהמוות היא חובת תיקון החיים.
