בעקבות הזיכרונות הקטנים

באחד משיעוריו בישיבת עתניאל סיפר הרב מנחם פרומן על ועידה שהתקיימה בקיבוץ יגור מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. צביה לובטקין, מלוחמות גטו ורשה, התבקשה לספר באוזני הנהגת התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה את שעבר עליה בזמן המלחמה. כשלובטקין פתחה את דבריה ביידיש, שפת אמה, ושפת אמם של רוב – אם לא כל – השומעים, בן גוריון הפסיק אותה באחת ופסק: "צביה, כאן אנחנו לא מדברים ביידיש!".

ואכן, באיזו שפה אפשר לשוחח עם ואת השואה? פסיקתו זו של בן גוריון כמו קבעה באופן סימבולי, עבור דור שלם, כי על השואה לא ניתן לדבר בשפת אם. אי אפשר להביא את החוויות הראשוניות, הינקותיות, את תחושת הביתיות והטבעיות לשיח על השואה. על השואה צריך לדבר בשפה זרה, תוך צורך מתמיד לתרגם את שאינו ניתן לעולם לתרגום.

לא רק בן גוריון נושא באחריות לכך. השואה עצמה נחוותה עבור שורדים רבים כשפה בלתי ניתנת לתרגום, ובמובן זה הדיבור עליה עלול לא רק להיות לא־מובן לגמרי עבור מי שלא היה "שם": יש פוטנציאל הרסני ממשי בהווה, בעצם הניסיון לתרגם אותה ולדבר אותה. ההרסנות הזו עלולה לרסק את המאזין, בן המשפחה או הקהילה, וכן את שפיותו ותפקודו של הדובר עצמו.

שורדי השואה ביישוב ניר גלים, כך שמעתי מפי בת היישוב, ביקשו להתרחק ככל הניתן מן הזוועות שחוו במלחמה: להקים יישוב חקלאי שומר מצוות מול הים התיכון, באקלים ובנוף שנחוו כהיפוכה של אירופה הבוערת. לא דיברו שם כלל על השואה, לא בשפת אם ולא בכל שפה אחרת. הקמתה של אשדוד בשנות השישים כעיר תעשייה הייתה הטריגר. אשדוד היא עיר תעשייה תוססת, ומכיוון ניר גלים נחסם לפתע נוף הים והומר בארובות עשנות, שלמרבה הסיוט שלחו את מקימי הישוב הישר לזיכרונות שמהם ברחו. לתדהמתם הם גילו כי דור הבנים לא הבין כלל את אימתם, וששתיקתם העיקשת כיסתה לא רק על ביעותי השואה, אלא על השואה עצמה כולה.

מחוץ לקלסר

מה עכשיו שואה
כשיש כל כך הרבה על הראש
כשאני חושב קדימה
כשאני מתעסק בכאן ועכשיו
 
מה עכשיו שואה
כשהכל פורח
כשבדיוק יצאנו לחירות
ויש רוח וים וחיוך
 
מה עכשיו שואה
ואיפה היא נוגעת בי
האם כשהיא פוגשת בי
היא סותרת או לוטפת
 
מה עכשיו שואה
וזה כלכך רחוק
ואני כלכך נאור
וכל כולי העולם הגלובלי
 
מה עכשיו שואה

(איתם להמן, ישיבת אורות שאול)

נראה לעיתים כי נוח לנו הסידור הזה, שבו יש מי שמתייק אי שם קלסר עב כרס, שבו רשומים אורכה של הגדר של גטו ורשה או מרשם האוכלוסין בעיירה נידחת שנמחתה – ובלבד שנוכל להישאר הרחק משם, הרחק מן הסיוט ששמו שואה. מרטי הרשקוביץ, יו"ר מיזם "יוצרים זיכרון", מתאר זאת כפער התרבותי בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לבין יום הזיכרון לשואה. כולנו מכירים את החוויה שבה גם אם איננו משתייכים למוסד ממשלתי או חינוכי, ביום הזיכרון לחללי צה"ל עוברת בנו איזו כבדות, אנו חשופים יותר רגשית, גירוי קטן עלול לגרום לנו לבכי, להתכנסות, הצער נוכח, הכאב נמצא בכול. יש תחושת סולידריות עמוקה, שאינה מזויפת או מעושה.

יום השואה, לעומת זאת, כולל פעמים רבות נאומים ואמירות המנסים לגייס את השואה לאידיאולוגיה כזו או אחרת. זה כרגע כלל לא משנה אם לקחי השואה הם שכעת יש לנו מדינה וצבא חזק ועלינו להתגונן מפני הבאים עלינו, או שמא לקחי השואה הם שמכיוון שנרדפנו עלינו להיות רגישים לסבלו של האחר שבתוכנו. אני מניחה את כל לקחי השואה האפשריים לרגע בצד, מבקשת־שואלת אם יש מקום לכאב עצמו, לתחושת האובדן, הד רגשי שאינו מתויק בשום קלסר או ארכיון, ויכול לעלות באופן חד פעמי אצל כל אחד מאיתנו, ולו לרגע קצר.

כולן כבר עומדות דום בערך שתי דקות עד שהצפירה מתחילה.
פתאום היא נשמעת.
צמרמורת בעורף, הגוף מתקשח, ראש מורכן ופרצוף רציני.
נו, תחשבי מחשבות עצובות.
תחשבי על סבא דוד וסבתא הניה. איך שהוא הציל אותה, איך שהם היו גיבורים.
על רשימת שינדלר, הנער בפיג'מת הפסים, הפסנתרן.
על איפה אלוהים היה.
על זה שזה לא משנה.
על איפה האנושות הייתה.
על זה שזה כן משנה.

את המילים האלה כתבה יהודית וייס, תלמידה במכינת צהלי, במהלך סדנת "יוצרים זיכרון". אולי יותר מכול מדגישים דבריה של וייס את המאמץ הכרוך בחיבור הרגשי עם השואה. אנחנו כבר די מתורגלים בכניסה למנח ייצוגי, מכבד, ראוי: הגוף מתקשה, הראש מורכן, הפרצוף רציני, אבל פנימה עדיין קשה לעורר מגע ראשוני וגולמי עם מה שהשואה מעוררת בנו. כשהיא רק עלולה להגיע, אנחנו נוטים להפנות את המבט הצידה, לחמוק. היא גדולה מדי, או מפחידה מדי, או רחוקה מדי, או קרובה מדי – היא הסיפור שלנו אבל לא חווינו אותו על בשרנו.

פולסים של חמצן

פרופ' רחל לב־ויזל מאוניברסיטת חיפה, בת לניצולי שואה וראש מרכז המחקר לטיפול באמנויות, התמקדה במחקרה באפשרות להחלמה נפשית מטראומת פגיעה מינית בילדות. אל מחקרה של לב־ויזל הוזמנו 40 נשים שעברו גילוי עריות בילדותן, באופן ששיבש את מהלך חייהן ובריאותן כבוגרות, דבר שהתבטא במופעי חרדה קשים, ניתוקים, חולי בריאותי, צורך בנטילת תרופות על בסיס קבוע ועוד. אלו הוכנסו אל תא לחץ, המשמש כיום חולים בריאותיים דוגמת חולי סכרת, נזקי קרינה ועוד, ובו הוזרמה אליהם בעזרת מסכת חמצן כמות הכפולה מן החמצן שאנו שואפים באופן רגיל בממוצע.

סריקות מוח לפני תחילת המחקר הצביעו על אזורים במוח שאינם מקבלים ספיקת חמצן מספקת, ובעצם נראים כאילו שאינם חיים. פרופ' לב־ויזל משווה זאת למעין סכר שהוקם במטרה לשמר את אזורי הטראומה מחוץ לתודעה, וכך נעצר מחזור החמצן מלהגיע גם אליהם ולהעירם. תא הלחץ כמו פותח את שהיה סכור ומאפשר מעבר חמצן באופן שוויוני יותר במוח. בראש ובראשונה, הדבר מציף את זיכרונות הכאב, הטראומה והפגיעה, אך בתהליך הדרגתי, ותוך ליווי של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, מאפשר החלמה של ממש. מדהים לגלות כי סריקות המוח שבוצעו בקרב הנבדקות הראו אזורים שלמים במוח שקמו לתחייה.

האומנם דרכו של הזיכרון הקולקטיבי לפעול בדומה לזיכרונו של הפרט? הדבר טרם נחקר, ואולי לעולם לא ניתן יהיה לדעת. אך נדמה בעיניי כי האפשרות לשיח עם זיכרון השואה כמו מבקשת מאיתנו לשלוח זרמים של חמצן וחיות אל מקומות שחששנו לגעת בהם. אנו עומדים כעת בצומת דרכים ייחודי ביותר. דורנו הוא הדור האחרון שזכה לשמוע מפי הגבורה את עדויותיהם של שורדי השואה, לפגוש באופן בלתי אמצעי את החוויה שהעבירו אלינו בגוף ראשון יחיד. חוויות אלו אמנם תועדו ונשמרו, כראוי להן. אך אנו יודעים כי אין כוחה של עדות מוסרטת כעדות הנשמעת מפי לב רועד בקול קטוע, בעצירה לרגע לנשימה ממש מול עיני המאזין.

דורנו הוא הדור האחרון שפגש בשורדי השואה כחלק מנוף החיים. אביו של אחד מחבריי שגדל בנאות מרדכי ראה את אחד מחברי הקיבוץ עם מספר על הזרוע, ושאל אם הוא עובד ברפת (אז נהוג היה לרשום את מספרי הפרות הדורשות על כף היד). ילדיי לא יראו לעולם אדם עם מספר על היד. האם יהיה בכוחו של התיעוד לבדו לשאת את זיכרון השואה כזיכרון ערני וחי?

החשש מפני השואה מוליד לא פעם ריצת אמוק אל מעין "מכות חשמל" תרבותיות, המבקשות לעורר את הנוער לחשיבות הנושא דרך סיפורי אימה, דרך מפגש בלתי אמצעי עם הזוועות. גם רבים מן המסעות לפולין הפכו זה מכבר לכאלה. זו תגובה של לחץ ופאניקה, פאניקה המולידה את התוצאה ההפוכה. השואה הפכה לפרסונה נון־גרטה. אף אחד לא מבקש להזמין אותה לשבת על ידו.

קינוח האף

"יוצרים זיכרון" הוא מיזם חדשני המבקש לגעת בחומרי השואה באצבעות חשופות, להוציא את כלי הכסף היקרים שהתרגלנו להביט בהם, לרוב אחת לשנה ולא יותר, אך מעולם לא העזנו לשחק בהם. במהלך שנת תשע"ט התקיימו סדנאות "יוצרים זיכרון" במגוון מוסדות על־תיכוניים בציונות הדתית: ישיבות, מדרשות ומכינות. בכל סדנה הוזמנו המשתתפים לפגוש תמות שונות הנוגעות בשואה, כדוגמת: אוכל, פרֵדה, היחס שבין אדם ואלוהיו, משפחה ועוד.

הסדנאות אפשרו מפגש עם גירויים טקסטואליים ומקורות השראה, שנוצרו חלקם על רקע השואה או במהלכה, וחלקם ללא כל קשר ישיר עמה. לאחר מכן יצרו המשתתפים את קולם האישי בהתכתבות עם תמות אלו. התחושה במפגש עם הטקסטים שנבעו מתוך הסדנאות הללו היא כמו שכתב נדב רוזנטל, תלמיד ישיבת אורות שאול, ש"עוד לא נכתבה התפילה לצעוק כאבים כאלה":

ומה חשבת על השם שלך?
שהוא כל מה שהיה לי, וכל מה שידעתי
ואהבת אם?
נשארה בצלקות. חפש אותה בין קפלי העור של סבתא.
ואת, שאפילו שם לא היה לך?
צלקת יותר עמוקה, וזהו שמי.
ומתי לקרוא לך?
כל הזמן, אבל במעומעם.
אבא יוצא ביזכור, הוא לא נשאר, אסור לו.
עוד לא נכתבה התפילה לצעוק כאבים כאלה.
את בטח שונאת את השקט…
ואתה אוהב?
לך יש הצדקה. לקלל, לשרוט, לגדף את כל מה שארור, את השקט הארור. אבל אני מהמצדיקים, אני צריך להוכיח שלא לחינם.
אז תצדיק גם בשמנו. בשם הצלקות. ותחת אור השמש, בין כנפי הרוח, באמת אמת – תשתוק.

תהילה אזולאי־שאול, ממנחות "יוצרים זיכרון", אמרה כי השואה מולידה בנו שתי תחושות מנוגדות בעוצמה חזקה ביותר: תחושה שהיינו צריכים להיות "שם" ותחושה של הקלה (מהולת אשמה) על שלא היינו. היהדות היא אמנית ותיקה בתרגום חוויות חורבן וגאולה באופן חי, ערני ורב דורי. אנו יושבים על הקרקע, צמים וקוראים קינות חורבן על חורבן שלא רק שלא חווינו, אלא גם אף אחד ממכרינו לא היה "שם". אנו שומעים את הכאב, אך פחות משננים את מספרי הנרצחים ומזי הרעב. עם זאת, הקריאה כי "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו החריבו" מוליכה אותנו להבנת האקטואליות של הסיפור ההוא. יציאת מצרים היא סיפור נוסף שאותו אנו מחויבים לחוות כסיפור חי וקיים, אף שהתרחש שנים לפני חורבן הבית. זהו סיפור שגם בו אנו מצד אחד אוכלים לחם עוני, אך מן הצד השני איננו לועסים סיפורי נוגשים אכזריים, תינוקות מושלכים ליאור וכדומה.

המיזם החדש מבקש להחיות את המפגש שלנו עם סיפור השואה דרך מפגש יצירתי וחד פעמי. עולם היצירה הוא עולם שבו אנו חפים מצורך לומר את "הדבר הנכון", להיות ייצוגיים ולהרכין ראש. להיפך. אנו מתבקשים להישיר מבט, לעיתים לקרוץ, אך לבחור לגשת. לגעת. לעורר. החיפוש הוא דווקא אחר אותם זיכרונות קטנים, דוגמת אותו "קינוח אף", אשר לא יונצחו לעולם בשום ארכיון. ובכל זאת, ערכם כה רב, חיותם מאפשרת לא להירתע, להתקרב, להקשיב, להשמיע, לקחת מן המפגש תחושות, רגשות ואזורי נפש ערניים, בשפות אמנותיות מגוונות, דוגמת תנועה, אמנות פלסטית, צילום, פלייבק ועוד. זו בחירה לאפשר למשתתפים שיח עם השואה בשפתם הם.

בספרה "תהום שפה" מתארת דנה אמיר טראומטיזציה מתמשכת, שאחד ממאפייניה הוא דווקא חוסר היכולת לדעת אותה. עם זאת, מאפיין זה הוא גם מה שמאיין אותה מן הזיכרון החי, שכן "מה שאין לו תחתית איננו עמוק ואיננו שטוח, הוא פשוט מצוי מחוץ לאפשרות למדדו, אולי גם מחוץ לאפשרות לחקרו… שאין לנפש אפשרות לחזור על מה שטרם נחווה, על אותו דבר שעדיין לא נאמר בשם אומרו אפילו פעם אחת". נראה כי לנו ממתינה עוד דרך משמעותית, העוברת דרך כאב ואובדן עמוק אך גם מזמנת תהליכי יצירה מגוונים שעשויים להעשיר את זיכרוננו כיחידים וכן את הזיכרון הקולקטיבי שאנו נושאים ומנחילים.

בעקבות הזיכרונות הקטנים
להחיות את המפגש שלנו עם סיפור השואה דרך מפגש יצירתי וחד פעמי. כנס "יוצרים זיכרון" ברעננה
צילום: Michael Laurence photographers