סיום ספר בראשית והמעבר מסיפורם של יחידים לסיפורו של עם נותנים לנו הזדמנות לשוב ולחשוב על המקום של המשפחה והמשפחתיות בסיפור הלאומי שלנו ואפילו הפוליטי העכשווי שלנו.
כשרש"י שואל מדוע התורה פותחת בבראשית, הוא מציב דרך התשובה מבנה תשתיתי ביחס למרכיבים הבסיסיים ביותר בזהות היהודית: עם, ארץ ותורה. "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". סיפור בראשית מטרתו להבהיר שיש בורא לעולם, ומי שברא את העולם, והעולם כולו שלו, נתן את הארץ – ארצו – לעמו הנבחר. הקשר הזה, הלכאורה פשוט וטבעי, בין הארץ לעם, עובר דרך הממד הדתי: אלוהים. אלא שקריאה של הספר כולו קושרת בין שני מרכיבים אחרים: המשפחה והעם.
העובדה שספר בראשית מוקדש לסיפור של משפחה, כמעט ללא מצווה או נורמה, ממחישה חזק יותר מכל הסבר, הלכה או פסוק את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הממד המשפחתי־אתני־שבטי של היהדות לממד המשפטי־חוקתי־חברתי שלה. לפני המצוות, יש משפחה. לפני ברית הייעוד באה ברית הגורל. והקשר בין שני הממדים הוא בל יינתק.
מקדימים תוכן לשייכות
הרעיון הזה מיתרגם לאחר שנים לתפיסה ש"ישראל שחטא, ישראל הוא", לפסיקה שגם אישה של מומר זקוקה לגט, לראיית הגיור כלידה מחדש לתוך העם היהודי – "גר שהתגייר כתינוק שנולד" – ולעוד נורמות הלכתיות רבות שבבסיסן ההבנה שיהודים ויהדות אחוזים זה בזה. ואמנם כרונולוגית העם קודם לתורה, אך נורמטיבית היחס הוא מעגלי, בלי הפרדה ובלי סדר עדיפויות. "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הם", מנסח זאת הזוהר. אי אפשר להפריד בין המדיום למסר, בין העם לשליחות ולזהות, בין הממד הלאומי לממד הדתי.
הרעיון הזה, המופשט, הופך להיות פשוט ואינטואטיבי כשחושבים עליו במונחים משפחתיים קונקרטיים. אני בת למשפחת פרידמן. למרות שאנחנו כבר שבט גדול ומסועף בן ארבעה דורות, עדיין יש לנו זהות, מנהגים, וקווי אופי משפחתיים. אך האם יש כזה דבר "פרידמניות" שעומדת באופן עצמאי מהפרידמנים הספציפיים והקונקרטיים? האם אפשר להיכנס ל"פרידמניות" שלא דרך כניסה לשבט הפרידמני? או להפך, האם, כשמישהו מחמשת אחיי, יחליט שהוא לא ממשיך בביתו שלו את אחד ממנהגי המשפחה, או אפילו את כולם, או אפילו חלילה מנתק קשר עם שאר חלקי המשפחה – האם הוא חדל מלהיות פרידמני?! ברור שלא. השבטיות ותוכן הזהות ארוגים זה בזה בלי הפרדה.
לכאורה כל שאמרנו מובן מאליו. אבל רק לכאורה. כיוון שהתפיסה שהצגנו מאותגרת במאות האחרונות על ידי חלק מהעולם החרדי ועל ידי היהדות הרפורמית. משני הכיוונים טוענים כי התוכן של היהדות קודם מבחינה ערכית לממד המשפחתי־אתני והוא הוא הבסיס והתשתית. ברית הייעוד קודמת לברית הגורל והיא מהווה תנאי לו.
כמובן שאת ברית הייעוד מפרש כל זרם להבנתו, כאשר אצל החרדים זו ההלכה בפרשנותה החרדית ואצל הרפורמים אלו ערכי תיקון העולם וההומניזם בפרשנותם האולטרא־פרוגרסיבית, אך בשני המקרים התוכן הוא המרכז והאתניות־משפחתיות לגמרי טפלה לו. זו הנאמנות לערכים היהודיים שהופכת אותך לחלק מ"כלל ישראל", ולכן מי שרואה עצמו כיהודי ומקבל עליו את ערכי היהדות ייחשב יהודי בחלק מהקהילות הרפורמיות גם ללא גיור פורמלי; וזו הנאמנות להלכה שמגדירה אותך כיהודי, ולכן מי שהתגייר כהלכה והצטרף לעם היהודי אך חדל מלשמור את כל המצוות – יבוטל הגיור שלו על ידי דיינים חרדים. אלו תפיסות הפוכות ביחס לתוכן היהדות, אך תפיסות זהות ביחס למקומו של התוכן ביחס לצורה, לבני האדם, למשפחה.
את התפיסה הזו שהשייכות לאומה תלויה בשייכות לתוכן תולים הרבה פעמים ברבי סעדיה גאון שכתב "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". התורה, התוכן, היא מה שמגדיר אותנו. היא הבסיס. אלא שפרשנות זו, כך מראה פרופ' אבי שגיא במאמרו "על גיור וזהות יהודית", נובעת מתרגום מוטעה של רס"ג שאומר משהו כמעט הפוך. אומה, בערבית, אינה לאום אלא קהל מאמינים. ומה שאומר רס"ג הוא שעם ישראל הופך לאומה, כלומר לקהל מאמינים, לעדה דתית, רק באמצעות התורה והמצוות. כלומר, יש עם־משפחה־שבט־אתנוס, ובאמצעות התורה הוא הופך גם לקהל מאמינים. אך לא התורה היא ההופכת אותו לעם.
אדם לאדם אח
אז אנחנו משפחה, לפני כל דבר אחר. אבל מה זה אומר לאומיות שהיא משפחה?
ספר בראשית עוסק במשפחה. אך הוא ממש לא ספר שיכול להיות מופת ל"ערכי המשפחה". בשום מובן. המשפחות בו, דור אחר דור, מסובכות ושבורות. כאשר עיקר השבר טמון ביחסי האחווה, או ליתר דיוק האחאות. כי אחווה היא כל מה שהאחים הבראשיתיים לא מצליחים לכונן: "וילכו האחים מעמק דותן", אומרת התורה על אחי יוסף, ו"הלכו להם מן האחווה" מפרש המדרש. החל מהמשפחה הראשונה של אדם וחווה ועד למשפחת יעקב, בני ישראל, אנו קוראים על אחים ללא אחווה, אחים שיש ביניהם תחרות, קנאה, מאבק, סיבוך וקושי.
שמעתי פעם את המשוררת חווה פנחס כהן אומרת שלו היה פרויד מחובר יותר לזהותו היהודית, במקום תסביך אדיפוס היה לנו תסביך קין. כל כך עמוק וטבוע הוא השבר. כל כך מגדיר. קין והבל, שם חם ויפת, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. ולא רק בתורה. "סרקתי את כל ספר האגדה", סיפר לי חבר, כותב תוכניות לימודים, "ולא הצלחתי למצוא סיפור מדרשי אחד על יחסים טובים בין אחים. יש הרבה סיפורי הורים וילדים, יש סיפורי זוגות, אין סיפורי אחים".
הדבר הזה מעניין במיוחד כשיודעים עד כמה חשובה וחוזרת היא מטפורת האחאות בחלקים הנורמטיביים של התורה. הדגמה נהדרת אפשר לראות בפרשיות החברתיות־כלכליות של ספר ויקרא. לא להונות את אחיך, לא לקפוץ ידך מאחיך, לא ליטול נשך וריבית מאחיך, לדאוג שיחיה אחיך עמך, להתייחס לבן עמך כאחיך, לכונן חברה, עם, שבה "אדם לאדם הוא אח", כהגדרתו היפה של בני פורת. חברה שאין בה ניכור, שההסדרים הכלכליים שלה לא מבקשים בראש ובראשונה לכונן יעילות או תחרות אלא לכונן יחסים. לא להשאיר מישהו מאחור או בשוליים. לא לעשות חסד אלא לתת גב לאח.
מה זה אומר? מה המשמעות של יחסי אחאות שבורים ומסובכים כהקדמה להצבת האחאות כמטפורה המרכזית לכינון היחסים החברתיים בתוך העם?
ייתכן שזו עצמה האמירה של התורה. אתם אחים. אתם משפחה. זו גם המציאות אבל גם השאיפה. אתם משפחה והמסע שלכם כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש עובר דרך יצירת משפחתיות שיש בה גם אחווה. כי זה לגמרי לגמרי לא מובן מאליו. העובדה שיש ביניכם מתח ושוני עמוק ותחרות על הפרשנות הנכונה למורשת האב, ולפעמים גם שנאה ואלימות, היא לא בניגוד להיותכם אחים ומשפחה, אלא להפך. המתח ביניכם הוא לא טעות בייצור, הוא רק ביטוי וסימן לזה שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.
הדרך של בראשית, שמתחילה באח שרוצח את אחיו, עוברת באחים שמוּצאים מהמסלול הראשי וממורשת המשפחה ומסתיימת במשפחה שעוברת מוראות קשים של אחים שקמים על אחיהם להורגו ומוכרים אותו, אך במסע תיקון ארוך מצליחים לשוב ולכונן משפחה אחת – מלאה שונויות וקשיים אבל אחת, בלי לוותר על אף ילד, על אף שבט.
המציאות היהודית מלאה בהתפלגויות. ההתפרדויות והמאבקים הפנימיים הם המצב הנורמלי של העם היהודי, ובה בעת הגורם המרכזי לכל תלאותיו ואסונותיו. שנים ספורות, הרף עין היסטורי, החזיקה ממלכת שלמה המאוחדת. הרף עין היסטורי החזיקה מלכות חשמונאי. חוסר היכולת להתאחד ולו פוליטית הוא כמעט המאפיין היהודי המרכזי. כל המדרשים והמקורות העוסקים באחדות העם הם עדות נוספת לכך. אדם צועק את מה שאין לו, לימד אותנו מאיר אריאל. לא חסר לו לא צועק. אנחנו עסוקים כל כך באחדות כי אנחנו כל כך חסרים אותה, מאז ומעולם.
דווקא כי אנחנו משפחה, המסע שלנו אל האחווה הוא מסע קשה. האחאות שלנו מסובכת. והיא תמיד תהיה. לעולם לא ניצור משפחה גדולה שלווה והרמונית, כי אין אחת כזו, לפחות לא לאורך זמן. זו רומנטיקה הזרה ממש למסורת שלנו הבלתי רומנטית בעליל. השאיפה היא לא להרמוניה אלא לחברה שבה אדם לאדם הוא אח ושיש בה אחווה, לפחות לפעמים. אדם לאדם הוא אח עם כל המורכבות, אך בדומה לסיום ספר בראשית – עם מיטת יעקב השלמה, בלי לוותר על אף קבוצה, על אף שבט, על אף ילד.
תהלה פרידמן מנהלת את תחום העמיות היהודית ועמיתת מחקר במכון הרטמן ומנהלת תוכנית "ערבים זה לזה" במכון שחרית
