שני ציטוטים מופיעים בפתחו של הספר "תולדות היהודים – היסטוריה ישראלית", ושניהם עוסקים במאבקו של יעקב אבינו עם מלאך ה'. האחד לקוח מסיפור המקור בחומש בראשית, רגע לפני ששמו של יעקב הופך לישראל. האחר מגיש את מילותיו החדות של המשורר נתן אלתרמן בשירו "שוק הפירות", המתייחס לאותו אירוע עצמו: "בזה המקום המועד / יהיו נפתלים השניים / עד היותם לגוף אחד / חציו עפר, חציו שמים".
"אלתרמן רואה את מאבקו של יעקב עם המלאך כמשל למערכת היחסים שבין הציונות המודרנית לבין העבר ההיסטורי של עם ישראל, והוא בעצם שואל באיזו מידה הציונות היא המשך לכל תולדות עם ישראל, ובאיזו מידה היא מהווה מהפך ביחס אליהן", אומר מחבר הספר עשהאל אבלמן. "והתשובה היא גם וגם. הוא מתאר מאבק והתגוששות בין ישן לחדש, אך בסוף אמור לצאת משהו אחד, שלם".
היסטוריה בכרך אחד
ב־536 עמודים בלבד (לא כולל הערות שוליים) פורס אבלמן את תולדות היהודים "מאברהם אבינו עד דוד בן־גוריון: כל ההיסטוריה היהודית בכרך אחד", כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר. למעשה, חיבור זה גולש מעבר לכך, עד לשנת 2006 – עם יציאת צה"ל מעזה ועליית החמאס זמן קצר מאוחר יותר. "במונחים היסטוריים", אומר אבלמן, "אירועים אלו הם עדיין חלק מעידן בן־גוריון. הספר מסתיים בשלב שבו התודעה הרווחת אצל רוב הישראלים היא שקץ הסכסוך עם הערבים לא התממש, בניגוד להבטחות שניתנו בשנות התשעים, ושאנחנו עדיין במצב של עימות", הוא מסביר. "בכל ראש פרק בספר יש ציר זמן שמראה רצף כרונולוגי. הפרק האחרון מסומן משנת 1948 ועד לשנות האלפיים, כסמל לכך שהדילמות והבעיות שלנו ממשיכות, ככל שההיסטוריה ממשיכה".
אנציקלופדיות שלמות נכתבו על תולדות עם ישראל. איך מכניסים את כל החוויה היהודית לתפוצותיה בכרך אחד?
"ז'אנר כתיבת כל תולדות עם ישראל הוא ותיק, ובאמת יש כל כך הרבה ספרים בנושא. הבעיה המרכזית היא שהסגנון של חלקם הגדול מיושן – כמעט בלתי אפשרי לקריאה, בוודאי עבור צעירים וצעירות בימינו, והם גם ארוכים מדי בשביל הדור הנוכחי. חשבתי שיש צורך בלימוד ההיסטוריה היהודית בצורה מעודכנת ועכשווית, והשאלה הייתה איך ללמד את זה".
אבלמן, ששימש מרצה להיסטוריה וראש חוג במכללת הרצוג ובמרכז שלם ועסק בבניית התוכניות האקדמיות של קרן תקווה, מסביר: "לימוד והוראה אקדמיים מתאפיינים בעיקר בהתמקדות בדמויות מסוימות, באירועים מסוימים או בנקודות מבט מסוימות, כאשר כל חוקר ומרצה מומחה בדרך כלל לתחום מסוים, או למספר תחומים מסוימים. הנטייה הרווחת אינה לשאוף לספר את הסיפור הגדול כולו, עד כדי מחשבה שפרויקט כזה אינו אפשרי. במשך עשרים שנה בתחום ההוראה התמקדתי במיוחד בתולדות עם ישראל, ובשנים האחרונות הנטייה שלי הייתה למצוא בכל זאת דרך ללמד, ובזמן מוגבל, את כל ההיסטוריה היהודית, מראשיתה ועד ימינו. אחרי כמה וכמה שנות הוראה, ניסיתי לעבד את השיעורים והקורסים שלי לספר".
אבלמן מסביר שהציר המרכזי להבנת הקיום היהודי המיוחד הוא חוויית "הגולה והנכר". "את המושג הזה, 'גולה ונכר' טבע החוקר יחזקאל קויפמן. מאות עמים בתולדות האנושות חוו גלות: הם יצאו מהמולדת שלהם מרצון או בכפייה, עברו למקום אחר ובתהליך מהיר יותר או פחות עברו תִרבות ואז טמיעה מוחלטת באוכלוסייה שאליה הגיעו, עד כדי היעלמות. זה בוודאי קרה לעמים שחיו סביב עם ישראל בעת העתיקה: וזוהי חווית ה'גולה'. עם ישראל הוא העם הגולה היחיד שנותר קיים מאותו עידן עתיק, וסוד קיומו טמון במילה 'נכר' – כלומר, מצב שבו הגולה אינה מובילה לכדי היטמעות מלאה.
"היהודים בארצות גלותם עברו תִרבות מלא בכל היבט חיים שאפשר להעלות על הדעת. הם דיברו את השפות המקומיות, לבשו את הבגדים המקומיים, עסקו במשלחי היד הרווחים, אכלו את המאכלים המקומיים, ובכלל, באו במגע עמוק מאוד עם השכנים שלהם. ובכל זאת, הם נשארו נוכרים בהיבט כלשהו של הקיום, וההיבט הזה הוא הדתי, והכוונה היא למובן הרחב של החוויה הדתית – כלומר אחיזה באמונת ישראל, שמירת מצוות ובעצם כל מה שנכנס תחת המושג 'תורה' כתרבות, פולקלור ודרך החשיבה על החיים. היסוד הדתי הוא זה שחצץ בין עם ישראל לבין טמיעה מוחלטת".
אימוץ שפת המקום
אבלמן סימן לעצמו כמה תמות מרכזיות שדרכן יוכל לגולל את תולדות עם ישראל. אחת התמות היא השפה – באילו לשונות דיברו היהודים, מה היה גורלה של העברית, כיצד חדרו הארמית, היוונית, הערבית ולאחר מכן שפות מודרניות לחיי היהודים, וכיצד יצרו היהודים שפות משלהם, בראש ובראשונה היידיש והלאדינו.
אם גם את לשון המקום היהודים אימצו, איך השפה מבחינה בינם לבין האחרים?
"התמונה ההיסטורית מורכבת ואין כאן שחור לבן, אבל בכל זאת ניתן לראות שבכל פעם שהיהודים נקלעו לסביבה תרבותית מסוימת הם השתמשו בשפה שדוברה שם, ובתהליך מהיר או איטי השפה התחילה להיות נוכחת בחייהם, והיא אפילו נכנסה לתוך כתבי הקודש שלהם. המופע הראשון בהיסטוריה הזאת היה של הארמית, שהייתה שפה חזקה מאוד במזרח התיכון במשך כאלף שנים, החל משנת 800 לפני הספירה בקירוב. כיוון שהיהודים באו במגע עם שאר האוכלוסייה שעשתה שימוש בארמית, הם הטמיעו אותה בתוכם.
"זו הסיבה שיש לנו בתנ"ך פרקים שלמים בשפה הארמית, למשל בספר דניאל ובספר עזרא. אמנם טקסטים יהודיים רבים עדיין נכתבו בעברית במשך עוד דורות רבים, כך למשל המדרשים והמשנה, אבל כידוע התלמודים, גם הבבלי וגם הירושלמי, כתובים בארמית. יש לנו תרגום של התורה לארמית, והקדיש – אחת התפילות היהודיות המרכזיות – כתוב בארמית, ודווקא השפה הזרה הזו נותנת לקדיש את ההוד והמסתורין שלו. אחרי מאות רבות של שנים נכתב גם ספר הזוהר בארמית. העובדה שהיהודים היו מוכנים לכתוב את הטקסטים הקדושים ביותר בשפה הזרה הזו משקפת יפה את המצב של גולה ונכר. התרבות הסובבת את היהודים עוטפת את כל חייהם וחודרת לכל רובד ולו האינטימי ביותר, ובכל זאת הם שומרים על נבדלות דתית גם כאשר הם עושים בשפה שימוש.
"יש שפע של כתבים יהודיים גם בשפה היוונית, כמו כתבי פילון האלכסנדרוני ומקבים א' ששרד רק בתרגום ליוונית. כמובן שגם התורה תורגמה ליוונית. מאות שנים אחרי כן קרה אותו הדבר עם השפה הערבית. התורה תורגמה לערבית, ההתפשטות של הערבית בעולם היהודי הייתה עצומה, ומבחר ספרי פילוסופיה יהודיים מימי הביניים נכתבו בשפה זו. אפילו ספר הכוזרי – הספר שמתרפק על ארץ ישראל יותר מכל ספר אחר – נכתב בערבית.
"העברית נותרה תמיד לשון הקודש ולא נשכחה מעם ישראל, אם כי נראה שהיו יהודים רבים במקומות שונים שלא ידעו עברית, אבל זוהי עובדה פשוטה שבכל מקום היהודים היו צריכים לתרגם את כתבי הקודש שלהם לשפה זרה – תרגום אונקלוס הארמי, תרגום השבעים היווני, תרגום רב סעדיה גאון לערבית ותרגום משה מנדלסון לגרמנית, ואחר כך עוד תרגומים רבים לשפה זו, כולל עבודת התרגום המשותפת של פרנץ רוזנצוויג ומרטין בובר. התרגום היה דרך לשמירה על הזהות היהודית בתוך מרחב הגולה. ואגב, זהו המצב גם כיום. כל מפגש עם סטודנטים אמריקנים שדורש קריאה בתנ"ך מגלה שהם זקוקים – על פי רוב – לתרגום שלו לאנגלית".
ולצד זה נולדות שפות יהודיות חדשות שמערבות את הזר והיהודי יחד, כמו הערבית־יהודית, היידיש והלאדינו.
"השפות האלה הופיעו בחלקים המערביים של אירופה – מוצאה של היידיש באזורים דוברי הגרמנית, והלאדינו נולדה בספרד. שתי השפות האלה משקפות היטב את הרצון היהודי להתבדל, וליצור חומה תרבותית פרטית בתוך המרחב הזר – ושוב לפנינו: גולה ונכר. המשותף לשתי השפות האלה הוא שהיהודים לקחו אותן איתם, כאשר הם גורשו ממקומם – יהודי מרכז אירופה לקחו את היידיש למזרח אירופה, ויהודי ספרד שגלו לבלקן ולתורכיה הביאו איתן את הלאדינו. אפשר לומר שהשפות הללו היו כמו מולדת שהיהודים הביאו איתם במזוודה; הן היו רכוש יקר ערך שאין להשאיר מאחור".
היחס לארץ ישראל
תמה נוספת שדרכה מגלגל אבלמן את תולדות עם ישראל היא היחס לארץ ישראל. "מצד אחד ברור שהיהודים בתפוצות השונות הרגישו בבית. הם ראו את נהרות בבל, אלכסנדריה, קורדובה, וגם את העיירה בפולין ואת הרי האטלס, כנוף מולדת. זהו גם המצב של היהודי הניו־יורקי היום. יותר מזה: אנחנו מוצאים באופן מתמיד יהודים שלא רק מסתגלים לסביבתם אלא אפילו מנסחים רעיונות מדרשיים, ואפילו תיאולוגיה של ממש, כדי להסביר מדוע הם צריכים להישאר במקומם הגלותי. וכך וילנה הייתה לירושלים דליטא, אמסטרדם הייתה לירושלים של המערב, וסלוניקי לירושלים של הבלקן.
"ועם זאת, אין בתולדות המין האנושי כזו מערכת יחסים אינטנסיבית של עם ביחס לטריטוריה המקורית שלו. הנוכחות של הארץ בחיים הדתיים־תרבותיים, בתפילות, בהלכות ובמנהגים חזקה ביותר. העתיד לבוא, קץ הזמנים וימות המשיח כמעט תמיד היו קשורים לחלום קיבוץ הגלויות לארץ ישראל. זה היה משא ומתן מאוד חריף בין ההווה והמציאות הריאלית לבין תקוות העתיד".
משא ומתן פנימי?
"יש שני חוקרים שאני מאוד קשור אליהם – יחזקאל קויפמן ומרדכי שלו – שכל אחד מהם כתב בהרחבה על הקשר המורכב הזה של עם ישראל לארץ ישראל. ההבדל ביניהם הוא שקויפמן היה מאוד מאוד ריאלי, והסביר בצורה מאוד סוציולוגית נוקשה את הדואליות הזו. שלו, שהיה בעיקרו פרשן של יצירות ספרותיות, הסביר שהסתירה הזו ביטאה ייסורים נפשיים, ומצוקות פסיכולוגיות ודתיות פנימיות, הן של היחיד והן של הלאום. אני לא מכריע ביניהם. אלו שני קולות ששווה לחשוב עליהם".
תמה נוספת היא שנאת ישראל, שגם היא כמו הנושאים הקודמים שהוזכרו כאן חוצה ארצות ויבשות. "לחשוב שהיהודים, שמן הסתם נהנו בגלותם לא פעם משכנות טובה, ידעו שהם לא באמת ובתמים חלק מהמקום שבו הם חיו, ושבאופן קבוע יש אלמנט של תחרות ושנאה בינם לבין השכנים – זה מדהים. בכל תפוצה ותפוצה התקיים המתח הזה – הן במישור הכלכלי, הן הבין־דתי והן בפולקלור. אין מנוס מלהגיד שכמעט בכל מקום שהתרחש בו שבר פוליטי, חברתי או כלכלי, הקהילה היהודית הייתה מהראשונות לסבול, לספוג אלימות, ואפילו להיות מגורשת ומושמדת. המצב הזה של קיום ושבר היה חלק מהחוויה של הקיום היהודי, כמעט כלל ברזל בתולדות היהודים".
כל אחת מהתמות האלה, מסביר אבלמן, היא כלי שניתן לעקוב אחריו לאורך ההיסטוריה היהודית. אבלמן נע בשיעוריו, כמו גם בספרו, באופן כרונולוגי, אך גם מראה את הדפוסים הקבועים שמתרחשים במקומות שונים ולאורך תקופות רחוקות לא פחות. כל אלה יוצרים תמונה מקיפה של ההיסטוריה היהודית.
תהליך כתיבת "תולדות היהודים" החל מתוך רצונו של המחבר להשלים פערי מידע שגילה אצל תלמידיו. במשך כשלוש שנים ריכז אבלמן את החומרים שמהם ינק את המידע הרב, כשרוב עיסוקו היה למחוק ולא לכתוב. "אי אפשר להכניס הכול וכמובן שיש דברים שנופלים קורבן", הוא אומר, "כמו לדוגמה ההיסטוריה של המשפחה היהודית, ענייני מגדר והיבטים חברתיים אחרים – לכל אלה לא התייחסתי, בטח שלא לעומק. אין ברירה. הספר הזה הוא לא ספר אקדמאי ממוקד והוא לא מיועד למומחים לדבר, אלא לישראלים והישראליות באשר הם, ואפילו ליהודים ויהודיות וגם שאינם כאלה שחיים בארצות אחרות, בתקווה שהספר אכן יתורגם".
מז'אנר הספרים שאומרים עליו "אם זה הספר היחיד שאתה מתכוון לקרוא בתחום הזה, תקרא את זה"?
"משהו כזה. ספר כזה דורש הכללה ומשיכת מכחול רחבה. אני בטוח שיהיו מומחים שיצביעו על אי דיוקים, ואני מוכן לקחת בחשבון אפילו טעויות של ממש וכמובן פתוח לתקן ולהוסיף מה שחסר. אבל השאיפה שלי היא לעודד את מי שהנושא חדש לו להמשיך הלאה ולרדת לרזולוציות נוספות; לקרוא מידע נוסף אצל אחרים על כל נושא שירצו להתעמק בו. הספר שייך לז'אנר שמבקש לתת סיפור רציף וארוך משך, קוהרנטי, על ההיסטוריה הלאומית והתרבותית שלנו, על האירועים המכריעים שבה והדמויות המעצבות שלה".
מבט חיובי על העם היהודי
אבלמן בן ה־43 לא מבקש להישמע כצופה מהצד כשהוא מתאר את גלגוליו של העם היהודי, וניכר שהוא בעל הזדהות גדולה ואהבה גדולה לא פחות למושא מחקרו. "זה לא ספר שמבקש להיות ניטרלי", מאשר אבלמן. "מה שמניע אותי הוא קרבה, ואני מעז לומר אפילו אהבה. אני אוהב את הסיפור הזה, אני מרגיש קשור אליו ואני מציע לקוראים שלי להיקשר אליו.
"כמורה וגם ככותב יש בי גם רצון מאוד חזק לקשר את התלמידים ואת הקוראים לגדולה של הציונות. אנחנו מתרחקים בזמן מתקופות השיא של התנועה הציונית, וחשוב לי למקם אותה ברצף ההיסטורי הגדול, להראות את הגדולה והאצילות שבתופעה ההיסטורית הזו".
זוהי תופעה שבראשית דרכה נראתה ממש כתקלה בעיני יהודים רבים בתפוצות.
"יש לי מקום בלב ליהודים מודרניים שרצו להשתחרר מהפרטיקולרי ולהיות אוניברסליים. ובאמת, יהודים רבים במאה העשרים חשבו שהציונות, ובהמשך מדינת ישראל, הן משקולות ואפילו גזר דין מוות לחלום האוניברסלי הזה".
אבלמן, נשוי ואב לארבעה, מגלה רגישות לגישה זו והבנה אליה, גם אם אינו שותף לה. "התפיסה הזו היא חלק מאיתנו", הוא מסביר. "אבל בעיניי, המסר העולמי והרצון לאוניברסליות צריכים לעבור דרך השפופרת הפרטיקולרית. לקולגה שלי רות וייס – פרופסור לספרות יידיש מאוניברסיטת הרווארד בשנות השמונים לחייה – יש אמרה יפה בעניין, והיא מביאה אותה בשם הסופרת סינת'יה אוז'יק: 'לשופר של היהודים יש שני פתחים, אבל הקול נשמע רק אם תוקעים בקצה הצר. מהפתח הרחב, האוניברסלי, אי אפשר להפיק קולות'".
נוכח יחסו של אבלמן, מתבקשת מאליה ההשוואה לספריהם של יובל נח הררי ושלמה זנד. ב"קיצור תולדות האנושות" של הררי יש מקום מזערי ממש להיסטוריה היהודית, אולי משום שבעיני המחבר מקומם של היהודים בטל כמעט לחלוטין בתוך תולדות האנושות הכללית. "בז'אנר כתיבת ספרי היסטוריה המתארים נושא גדול המחבר נדרש להרחיק עדשה ולעשות זום־אאוט על האירועים שהוא מתאר. הררי עושה זום־אאוט מאוד רחוק, גבוה, המקיף את כל החוויה האנושית ויוצר את תמונת העולם שלו. הספר שלי הוא גם זום־אאוט, אבל לא כל כך גדול. גם הוא תמונה כללית של משהו, אבל לא משהו אוניברסלי לחלוטין".
בניגוד מוחלט להררי, אבלמן לא מוותר על תיאור השפעתם של התנ"ך ושל עם ישראל על כלל האנושות. "יש בסיפור היהודי הארוך כמה ממדים מיוחדים במינם ויוצאי דופן בתולדות האנושות. אני לא אומר שזהו העם היחיד שיש לו סיפור ארוך ומיוחד, ודאי שלא. מצד שני, אני רחוק מאוד ממגמת הביטול המוחלט. התנ"ך שלנו חשוב לתרבות האנושית. הסיפור ההיסטורי שלנו משך תשומת לב מיוחדת. יהודים רבים מסוגים שונים מילאו תפקידים חשובים בסיפורה של האנושות, בוודאי בעידן המודרני. וגם סיפורה ההיסטורי של הציונות מיוחד במינו.
"מתי ואיך הומצא העם היהודי" של שלמה זנד הוא קוטבי לספרו של אבלמן מבחינות אחרות. זנד מתאר את עם ישראל כיצירה מלאכותית ומודרנית קצרת שנים, וממילא מתאר היעדר קשר ממשי בינו לבין המולדת הישראלית בספר ההמשך – "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל". חיבורו של אבלמן, לעומת זאת, מתאר היסטוריה רציפה וארוכה מאוד של העם היהודי, ובכלל זה הקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל.
התיאוריות של זנד ספגו ביקורת קשה מצד מגוון היסטוריונים מכל קשת תפיסות העולם הפוליטיות, ואבלמן מצטרף אליהן. "יש הרבה טענות בספרים של זנד שפשוט לא נכונות עובדתית", הוא אומר. "לדוגמה, זנד טען שהיהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים שהתגיירו. אלא שהתזה על אודות המקור הכוזרי של יהודי אשכנז הופרכה לחלוטין מכיוונים שונים. מוצאם של יהודי אשכנז הוא מיהודים שחיו באירופה. בין השאר, היידיש מוכיחה את זה. כפי שאמרנו, זו שפה שהמקור שלה הוא מרכז אירופאי והיהודים לקחו אותה איתם מזרחה. אם הם היו כוזרים, הם לא היו יכולים לדבר יידיש. זנד גם טוען שלא הייתה באמת גלות המונית מארץ ישראל אחרי חורבן בית המקדש השני ובעקבות מרד בר כוכבא, אלא שהמקורות ההיסטוריים מלמדים על הגליה המונית לאחר אירועים קשים אלו".
לטענת זנד, הממשיכים האמיתיים של יהודי ארץ ישראל הם פלסטינים שהתאסלמו בימי הכיבוש הערבי, ואבלמן חולק קשות גם על טענה זו. "תמיד נותר מיעוט יהודי בארץ ישראל, אפילו לאחר חורבן בית שני וכישלון מרד בר כוכבא, וכך גם לאחר הכיבוש הערבי. אין בסיס לטענה שהערבים שחיו בארץ ישראל הם צאצאי היהודים שחיו בה, אם כי ישנן קבוצות קטנות של ערבים בארץ ישראל שבדרך כזו או אחרת מזהים עצמם כצאצאים של יהודים קדומים.
"ויש לומר דבר עקרוני על חיבוריו של זנד בכלל: השאיפה לנתק את תיאורה הרציף והארוך של ההיסטוריה היהודית, וכן להרוס את רציפות הקשר התרבותי־דתי־רגשי שבין היהודים לבין ארץ ישראל, היא אמירה פוליטית הרבה יותר מאשר תיאור היסטורי הוגן".
מחקר שמערב אמונות ודעות
יש דבר כזה בכלל תיאור היסטורי הוגן?
"פעם חשבו שההיסטוריה היא מדע אובייקטיבי. היום מוסכם שמחקר היסטורי יהיה תמיד עם הטיה כזו או אחרת, אבל יש עוגנים בבסיס המקצוע הזה. אם היסטוריונים יטענו שבספטמבר 1939 פולין פלשה לגרמניה, או שבעת הקמת מדינת ישראל היא פלשה מתוך הגבולות שלה לכל מדינות ערב, מובן שעברנו את גבול הסבירות. ההיסטוריה היא לא מדע מדויק אבל היא כן מאמץ אינטלקטואלי הומני שמחויב לאמות מידה רציניות.
"מצד שני הנושאים שאנשים בוחרים לכתוב עליהם, המשקפיים שהם מרכיבים במהלך התיאור שלהם, הבחירה מה להבליט במחקר ומה להקטין – כל אלה משקפים במידה כזו או אחרת השקפת עולם. זהו מחקר שמערב אמונות, דעות והשקפות".
והעמדה שלך היא עמדה של חיבה לעם היהודי באופן בולט.
"המקצוע הזה של כתיבת תולדות עם ישראל הוא ותיק, עוד מימי יוסף בן מתתיהו שכתב את 'קדמוניות היהודים' לפני אלפי שנים. אחד האבות של כתיבת תולדות עם ישראל בעת המודרנית הוא יהודי גרמני מהמאה ה־19 בשם צבי גרץ. אחר היה שמעון דובנוב שכתב גם הוא ספר היסטוריה גדול על עם ישראל, אם כי מנקודת מבט אחרת לגמרי. המשותף לשניהם היה שהם כתבו מתוך קשר אישי ואמפתיה רבה לעם שלהם. נקודת המבט האישית והאמפתית בוודאי נכונה להיסטוריונים ציונים גדולים כמו יוסף קלוזנר, יצחק בער, יחזקאל קויפמן ועוד רבים אחרים. כל אלה כתבו יצירות גדולות, רציניות ומקצועיות בתחום ולא הפרידו אותן מהשקפת עולמם הציונית־לאומית ומאהבת ישראל שלהם.
"אני רואה את עצמי קטן לעומת הדמויות הענקיות האלה, אבל אני חוליה במסורת ארוכה מאוד של כתיבה היסטורית. בוודאי שצריך לבוא עם אסמכתאות לכל טענה, להיות חשוף לביקורת ולתקן אם צריך. יש בכתיבה כזו מתח בין הרצון לומר דברים בדעה צלולה ובמחשבה אובייקטיבית לבין הרצון שלא להיות ניטרלי לתולדות העם שלי אלא להיות קשור אליהן. לראות בהן משהו חשוב להווה ולעתיד".
