"לפני ארבע שנים … הבחינו שני שוטרי חרש שהסתובבו במסדרונות משרד החוץ בקריה בגבר נמוך קומה ובלונדיני שניסה להניח תיק גדול בכניסה למרתף הבניין בו שוכנת המחלקה הכלכלית של משרד החוץ", כך תואר בעיתון מעריב ב־14 בספטמבר 1956. "כשהחלו השוטרים לסחוב את התיק בכוח מידיו, צעק האיש: 'הזהרו! פצצה! לאחר מכן התגלתה בתוך התיק פצצה מתוצרת בית שהיתה עשויה ממנגנון של שעון מעורר הצמוד ל־25 אצבעות ג'ליניט".
כך נעצר בשנת 1952 דב שילנסקי, אז ניצול שואה טרי ממחנה דכאו ופעיל אצ"ל בחו"ל, ולימים יו"ר הכנסת. "דב שילנסקי הצהיר… כל כוונתו היתה לעורר את דעת הקהל במדינה ובחו"ל נגד קבלת שילומים מגרמניה", נכתב שם. שילנסקי, שריצה עונש מאסר בכלא וכבר שוחרר ועבד כמזכיר תנועת "חירות" במרחב תל אביב, צוטט כאומר: "גם היום אני מאמין שהדבר הזה היה צריך להיעשות ואני גאה שהייתי האיש שעשה זאת".
הטמנת פצצה במוסדות רשמיים כאמצעי לזעזע את מקבלי ההחלטות ואת הציבור לנוכח נושא שנוי במחלוקת לא הייתה מעשה חריג באותם ימים. מי מיוצאי המחתרות שחש כי המדינה החדשה מפרה הבטחה, החליט לעיתים שהוא פועל באמצעים הישנים שהכיר. ארסנל חומרי החבלה שהטמינו הוא וחבריו מאז מלחמת העצמאות שב ונשלף. "אנשי המחתרות לא השתחררו כל כך מהר מאווירת הטרור שבה חיו שנים", אומר ההיסטוריון ואיש החינוך ד"ר צבי צמרת; "הם סירבו לעכל כי לא מדובר עוד בבריטים, אלא באנשים בני עמם", אומרת גם ד"ר אילה שקלאר, חוקרת בתחום גיאוגרפיה היסטורית מאוניברסיטת בר אילן.
הנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה ובמערכת השבועון הסנסציוני "העולם הזה"; פיצוץ בשגרירות הסובייטית וגם חומר נפץ שנתפס אצל בחורי ישיבה שהתכוונו לפגוע באמצעותו במשרד החינוך, במחאה על התגבשותו של חוק חינוך ממלכתי שנתפס כמאיים על החינוך הדתי – כל אלה הן רק דוגמאות שהביאו למשפטים מתוקשרים של חברי מחתרת, להרשעה בעברות חמורות ולעונשים שהומתקו לימים.
אך הטמנת פצצה בביתו הפרטי של אדם הייתה צעד מרחיק לכת. בליל שבת, 20 ביוני 1952, הונחה פצצה במרפסת ביתו של דוד צבי פנקס, שר התחבורה מטעם המזרחי, שהתגורר ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. באותם ימי צנע, קיצוב ומחסור, הורה השר, כחלק מההוראה לצמצם שימוש בדלק, שכלי רכב יושבתו יומיים בשבוע, כאשר אחד מהימים הללו יהיה יום שבת. התקנה עוררה סקנדל ציבורי ונתפסה ככפייה דתית באצטלה של אילוץ כלכלי. היה מי שחשב שצריך לעשות מעשה ולמחות בצורה אישית על מעשיו של השר.
הפצצה לא התפוצצה, אך המשטרה הציבה מארבים בסביבת ביתו של פנקס ולמחרת הונחה פצצה נוספת, הפעם ליד דלת ביתו. היא התפוצצה, גרמה נזק סביבתי, אך איש לא נפגע. לא הרחק מהדירה נעצרו שני צעירים: הסופר ועיתונאי "הארץ" עמוס קינן, בעל הטור היומי הסאטירי הפופולרי "עוזי ושות'", ושאלתיאל בן יאיר, מי שהיה בשירותו הצבאי מומחה חבלה – שניהם יוצאי לח"י. בהמשך נעצר גם נהג המונית ויליאם שטיינר, שותפו לדירה של בן יאיר, ובדירת השניים נמצאו חומרי נפץ וכלי נשק.
בימי מעצרם שמרו קינן ושאלתיאל על זכות השתיקה, פתחו בשביתת רעב במחאה על תנאי מעצרם ולא הודו במעורבותם באירוע. "הפצצה שנזרקה, בכוחה לגרום למות אדם", יעיד סמל המשטרה יוסף חכים במשפטם. רצה הגורל וכחודשיים לאחר הנחת הפצצה בביתו, ב־18 באוגוסט 1952, נפטר השר פנקס מהתקף לב והוא בן 57 בלבד. למחרת מותו, עיתון הצופה היה היחיד שניסה לקשור בין הפיצוץ שאירע בביתו לבין מותו של השר.
"לא נשאתי, לא זרקתי, לא הטלתי ולא הנחתי את הפצצה בביתו של שר התחבורה פנקס", אמר קינן בבית המשפט, "במוצאי שבת הלכתי כרגיל למערכת עיתון 'הארץ'. ישבתי שם לכתוב כרגיל את הטור שלי, 'עוזי ושות" … טלפנו אלי, שמעתי קול שלא היה מוכר לי… היה זה קול גבר, ששאל אם אפשר לדבר עם 'עוזי'. אמרתי לו שאני הוא המדבר. הוא אמר שיש לו רעיון: 'אם אתה רוצה לראות דבר יפה כדי לכתוב עליו, בוא לערך בשעה 1:30 אחר חצות לרחוב רמח"ל פינת יהודה הלוי'. שאלתי מה המיוחד ברחוב רמח"ל־יהודה הלוי … והשיב: 'שם גר שר התחבורה פנקס'. שאלתיו מהו הדבר שאראה שם. ענה: 'תבוא, תראה'".
פוליטיקה של הסדרה
כבר בתקופת היישוב היה המתח בין הדת לחילוניות שאפיינה את החלוציות העברית נושא לפולמוסים סוערים ובעלי פוטנציאל נפיץ, תרתי משמע. ברל כצנלסון, שעבד במחלקה לענייני הנוער, גילה בקיץ 1934 כי מדריכים בתנועת הנוער הסוציאליסטית "המחנות העולים" הוציאו את החניכים למחנה קיץ דווקא בליל תשעה באב. אפוף זעזוע הוא התיישב לכתוב את מאמרו "חורבן ותלישות" שפורסם בעיתון דבר ב־26 ביולי 1934. "אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים", כתב כצנלסון, "אולם אי־ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער … הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק־יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?"
ד"ר צבי צמרת: "בחירתו של בן גוריון להקים ממשלה עם המפלגות הדתיות הייתה אולי ההחלטה החשובה ביותר שלו. הוא הסכים בכך שלא לגעת בחינוך שלהם, ובתמורה ייתנו לו אלו יד חופשית בענייני כלכלה ומדיניות חוץ"
גם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, היה חילוני גמור, אך באותה נשימה היה זה אותו בן גוריון שחיבר בשנת 1947 את "מכתב הסטטוס־קוו", ששלח כיו"ר הסוכנות היהודית לאגודת ישראל ובו קווים לדמותו של הסטטוס קוו בענייני דת עבור המדינה שבדרך. כבר עם הקמת הממשלה הראשונה החליט בן גוריון כי מפלגתו מפא"י תקים קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת ולא עם מפלגת מפ"ם השמאלנית או עם חירות הרוויזיוניסטית, כשהוא טובע את המשפט: "בלי חירות ומק"י". על פי מחקרו של פרופ' אליעזר דון־יחיא, היחס לסוגיות דת ומדינה שהתגבש כבר משחר ימי המדינה היה שיש לפתור אותן באמצעות "פוליטיקה של הסדרה", היינו הימנעות מהכרעת רוב חד צדדית נוקבת ומהדהדת והסדרה בדרך של הידברות והסכמה.
"בחירתו של בן גוריון להקים ממשלה עם המפלגות הדתיות הייתה אולי ההחלטה החשובה ביותר שלו", אומר צמרת, "לו היה הולך עם מפ"ם, פירושו של דבר היה הליכה לכיוון הסטליניזם, נישואים אזרחיים, יום חופשי לבחירה בכל ימות השבוע, הלאמה של המשק, צבא שאינו ממלכתי ועוד. כשבחר ללכת עם המפלגות הדתיות, הסכים בכך שלא לגעת בחינוך שלהן, ובתמורה ייתנו לו אלו יד חופשית בענייני כלכלה ומדיניות חוץ".
אך באותם ימים זרמו מאות אלפי עולים חדשים למדינה, ובן גוריון, כחלק ממדיניות כור ההיתוך שלו, שאף ליישם במחנות העולים שיטה של "חינוך אחיד", שהייתה שונה מהמדיניות שהופעלה כלפי תושבי המדינה הוותיקים שיכלו לבחור באחד מזרמי החינוך שהיו קיימים במדינה באותם ימים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם מזרחי וזרם אגודת ישראל.
הכול נעשה במטרה ליצור ישראלי חדש, במודל של איש ההתיישבות העובדת דובר העברית. על חינוך העולים הופקדה באותם ימים המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית שבראשה עמד נחום לוין, ולא משרד החינוך והתרבות. כנגד שיטת החינוך האחיד נטען מיד כי היא מקפלת בתוכה כפייה אנטי־דתית כנגד העולים החדשים.
בראש הנפגעים היו עולי תימן: חמישים אלף איש בלבד מתוך כ־680 אלף שנקלטו באותן שנים, שילדיהם גדלו על לימוד התורה אצל המורי ושאפו כי ילדיהם יזכו לחינוך דתי גם בארץ. אך בשם הציווי של החינוך האחיד בוצעו במחנות העולים פעולות יזומות של הפרעה ללימוד תורה ואף גזיזת פאות. "לאשרנו נפגשנו הפעם עם שבטים יהודיים דתיים, שאינם קנאים, לא כיהודים שבאו מפולין, גליציה ורוסיה … לאשרנו סבלניים הם התימנים האלה. עלינו להוקיר זאת עד מאוד", אמר בן גוריון בישיבה של סיעת מפא"י ב־26 בינואר 1950.
בצר להם ביקשו עולי תימן עזרה מחברי הכנסת מהחזית הדתית המאוחדת. השר פנקס כאיש החזית הדתית פנה בסוף שנת 1949 בשאילתה לבן גוריון במילים קשות במיוחד: "הפעולה אשר נעשית במחנות העולים … אפשר לציינה ככפייה מצפונית ואינקוויזיציה תרבותית", זעם פנקס. "מנסים להעביר אותם על דתם ועל דעתם … היא רצח תרבותי ודתי, ואם הדבר לא ייפסק היום, תתפורר הקואליציה אשר נקראת מדינת ישראל".
בן גוריון נטה בתחילה להקל ראש לנוכח הטענות על כפייה חינוכית וניסיונות החילון במחנות העולים. רק בעקבות הלחץ הציבורי הורה להקים ועדת חקירה, וב־1950 הוקמה "ועדת פרומקין", שבראשה עמד השופט בדימוס גד פרומקין, ומטרתה הייתה לבדוק את טענות העולים. הוועדה מצאה כי יש אמת בדברי העולים מתימן וגרמה לחיסולו, הלכה למעשה, של החינוך האחיד.
בשנת 1953 ייכנס לתוקפו חוק החינוך הממלכתי שיביא לאיחוד של זרמי החינוך החילוניים וישאיר על כנם את זרמי החינוך הדתיים. לימים, בשנת 1982, תוקם גם מפלגת ש"ס שתשים בראש מעייניה את החינוך של הדתיים הספרדיים.
אך הממשלות הראשונות שידעה המדינה לא האריכו ימים, ובכמה מקרים נפלו בגלל סיבות הנוגעות במישרין או בעקיפין לדת. כך למשל, סיימה הממשלה השנייה את דרכה בפברואר 1951, כארבעה חודשים לאחר הקמתה, בעקבות התפטרות של בן גוריון בשל מחלוקות עם המפלגות הדתיות על דרך הקניית החינוך הדתי לילדי העולים.
מטען בכנסת
החינוך לא היה הנושא היחיד שהיווה עילה למשברים ממשלתיים על רקע דתי. גם חוק שירות הביטחון שהתרקם כבר משנתה הראשונה של המדינה, ודיבר גם על גיוס נשים לצה"ל, גרם לאנשים מהחזית הדתית להימנע בהצבעה על החוק. ב־14 במאי 1951 עמד להיערך בכנסת דיון על גיוס בחורות דתיות לצה"ל. מחתרת חרדית שהוקמה שנה קודם לכן, "ברית הקנאים", תכננה שחבריה ייכנסו לכנסת ויטילו פצצה במליאה בעת הדיון כמחאה על העלאת הנושא.
האישים המרכזיים במחתרת היו יהודה רידר, הרב אליהו רפול, שלמה לורינץ (לימים חבר כנסת מטעם אגודת ישראל ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת) ומרדכי אליהו, לימים הראשון לציון והרב הראשי לישראל. המחתרת זוהתה עם פלג דתי קיצוני בלח"י. "ירושלים שימשה מאז ומתמיד קרקע פורייה לצמיחת קנאות דתית", נכתב בדפי רקע שחיברו גורמי החוק באותם ימים ושאותם ניתן למצוא בגנזך המדינה. "ההפגנות נגד חילול השבת הגיעו לשיא עם התקרב מועד הבחירות לעיריית ירושלים. ניתן לשער כי המפגינים קבלו עידוד רב מכל המפלגות והארגונים הדתיים. באותה תקופה הושמעו בבתי הכנסת ובאספות חרדים דברי הסתה חריפים נגד הממשלה, דרכי החינוך במדינה ובעיקר על חילול שבת".
חברי "ברית הקנאים" החליטו להוציא מהכוח אל הפועל: חבריה הציתו במשך תקופה עשרות מכוניות שבעליהן נסעו בשבת, וגם חנויות שבהן נמכר בשר טרפה. אך מודיעים ששתל שירות הביטחון במחתרת הצליחו לגלות את כוונת חבריה להטיל את הפצצה בכנסת. ראש שירות הביטחון דאז, איסר הראל, ידע על כוונת אנשי המחתרת לחבל ברגע האמת ברשת החשמל של הכנסת ולהטיל את הפצצה. הוא תיאם עם יושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, כי הדיון בכנסת יתקיים כסדרו, אך אנשיו יתפרסו בכנסת על מנת לתפוס את אנשי המחתרת ולסכל זאת טרם מעשה.
"יוסף שפרינצק פתח את הישיבה. הוא נראה עצבני ומתוח", מתאר מיכאל בר זהר בספרו על איסר הראל, "מיציע הקהל נשמעו כמה קולות גנאי, מפי אורחים דתיים תמימים, שגם הם התנגדו לקבלת החוק. זה הספיק לשפרינצק. בחופזה היכה בפטישו, בישר על נעילת הישיבה ופיזר את חברי המליאה. איסר רתח. הכול היה מוכן. נושא הפצצה כבר היה בתוך הכנסת נחוש להטילה, מוקף אנשי ביטחון. רק עוד דקות אחדות – ויכול היה לשים ידו על המחתרת ולנפץ אותה".
תחת זאת פשטו הראל ואנשיו באותו ערב על הדירות והמוסדות שבהם היו אנשי המחתרת, עצרו כארבעים איש ואף איתרו את הפצצה, נשק וחומרי חבלה נוספים. בשל חומרת החשדות וכדי להספיק לחקור את העצירים הרבים, הוחזקו חלקם במעצר מנהלי מתוקף סעיף 111 של תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 שהופעלו הפעם, דבר שעורר סערה ואף ויכוח בממשלה האם לא ננקט צעד מרחיק לכת יתר על המידה.
"אין אני חסיד של חוק זה, אבל גם דמוקרטיה כאשר היא בסכנה צריכה להתגונן", אמר למשל השר דב יוסף בישיבת ממשלה שהתקיימה ב־21 במאי 1951. האיגוד לזכויות אזרח פנה אז בתכתובות חריפות לממשלה. "כמובן שיש לאחוז באמצעים החזקים כנגד מפירי החוק ועוזריהם, אולם זאת אין לעשות בצורה הבלתי דמוקרטית של הקמת מחנות ריכוז", נכתב ב־18 במאי 1951.
לדלג על הגלות
כשכתבו אנשי האיגוד לזכויות אזרח "מחנות ריכוז", הם התכוונו לבית המעצר ג'למה הסמוך לקיבוץ שער העמקים שבו הושמו העצירים. ואכן, תוך זמן קצר סקנדל התחלף בסקנדל: מסערה ציבורית על מעצרם של אנשי המחתרת וכוונותיהם ההתקפיות נרעש הציבור מהתלונות של העצורים על התעללות מצד השוטרים במחנה המעצר.
העצור מרדכי וורמוטר למשל התלונן על "שימת רגל בפניו כשלא רץ די מהר, בעיטה ודחיפה בדרך לצינוק, נתינת סטירות לחי, משיכת שערותיו והכאה במקל על ראשו, לקיחת משקפיו". העצורים העידו איך הצטוו לרוץ עד למכלאה כשהשוטרים מאיימים עליהם ואמרים: "לא תצאו מכאן חיים, נעשה מכם גל עצמות, אין לכם כוח לרוץ ולהצית מכוניות אתם יכולים". ועדת חקירה שהוקמה באותם ימים בראשותה של חברת הכנסת חנה למדן, שבה היו חברים, בין השאר, חברי הכנסת יוחנן בדר וזרח ורהפטיג, קבעה כי "התנהגות המשטרה… היתה בניגוד לחוק, פוגעת בעצורים ובכבוד האדם". השוטרים המעורבים בפרשת ג'למה נשפטו וחלקם נענשו בנזיפות ובהורדה בדרגה.
ד"ר אילה שקלאר: "כשמדברים על התנקשויות פוליטיות במדינה תמיד חושבים שההתנקשות הייתה של הימין כלפי השמאל, ודווקא ההתנקשות הראשונה הזו הייתה מהכיוון האנטי־דתי. התנקשות זו היא חלק מהשתקות של הרבה דברים לא פתורים מהתקופה ההיא
של מעבר מיישוב למדינה"
כתב האישום כנגד אנשי ברית הקנאים פירט כיצד "קשרו ביניהם קשר… לאסור מלחמה על מדינת ישראל … על מנת לכוף אותה או ללחוץ עליה בכח לשנות דרכים ומעשים". וגם: "להשיג שינוי בחוקים על ידי … כוח מזוין". למרות חומרת המעשים שיוחסו להם, הם נדונו לתקופות מעצר קצרות בלבד. לימים יגיד הראשון לציון: "אני מודה בטעות שעשיתי … את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה בהחלט מוטעית".
הגם שזכו לגיבוי גם מתנועות רחבות יותר, "ברית הקנאים" הייתה מחתרת קטנה, תנועת יחידים, שלא הביאה לסחף ציבורי כולל בציבור הדתי. כשנעצרו ביוני 1952 עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר ליד ביתו של פנקס לאחר הטמנת הפצצה, חשדה המשטרה כי קינן ביצע את המעשה בעקבות השתייכותו לתנועה שגם היא הייתה קטנת ממדים – התנועה הכנענית, שבראשה עמד המשורר יונתן רטוש. קינן מצידו העיד כי היה חבר ב"כנענים" אך עזב אותם בשנת 1950. הייתה זו תנועה שהורכבה מאנשים ידועים בבוהמה, מה שעזר לשמעה להיות מופץ ביתר קלות בחברה הישראלית.
"מבחינה דתית, פנקס ייצג בעיניהם את היהדות העסקנית הגלותית", אומרת ד"ר אילה שקלאר. "תקנת התחבורה שאסרה נסיעה ברכבים בשבת ייצגה מבחינתם ניסיון לעגן את ההלכה על חוקי מדינת ישראל ועבור קינן זה היה קו שנחצה. ככנעני, קינן שאף לדלג על כל מה שקשור ליהדות הגלותית ולשוב לתקופת המקרא".
התנועה הכנענית, או בשמה הרשמי, "הוועד לגיבוש הנוער העברי", נוסדה כבר בשנת 1939 ושאפה להתנתק כליל מהמסורת היהודית הגלותית ולייסד דמות של עברי חדש שקשור לעמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה. כשנודעו זוועות השואה, ראה בהן רטוש גילויי רפיסות של אותה יהדות גלותית שאם לא תופרד מהעברים החדשים היא תגרום לו ל"צרעת".
באחד המניפסטים של הכנענים נכתב:
לא ביום אחד תצטלל דעו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל עליו יום אחר יום ושנה אחר שנה … יום יום ושעה שעה מוסיפים להכביד את העול הזה ולהדק את האסורים הללו עלינו ועל אחינו הצעירים … כי אם לא נוריש אנחנו את התרבות החולה הזאת של המהגרים ועולי הרגל תדבק בנו הצרעת הזאת לעולם ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בזה, רק ארץ קודש אכולת שחיתות וצביעות, מרכז נוסף ובן חלוף לנצח היהדות … היהודים יבחרו בדרך הקלה – בדרך היהודית. מתי מעט חמומי ראש ולב יקומו להילחם עד מות על מה שהיו הם רוצים לראות ביהדות, והם ילחמו גם יומתו, גם יוסגרו בידי אחיהם.
גם אחרי הקמת המדינה המשיכו הכנענים לפרסם בכתב העת שלהם, "אלף", קו של שלילה קיצונית של היהדות. גם קינן פרסם בכתב עת זה תקופה מסוימת. העיתונאי שמואל שניצר כתב במעריב ב־23 ביוני 1952 על הכנענים, כשהוא מצטט מאמרים מ"אלף" שבהם הם יוצאים בתקיפות נגד כל סממן יהדות. "היהדות דת תוקפנית היא ושתלטנית", נכתב במאמר של זאב חנון. "אינה יודעת סובלנות. פדיון הבן – שריד לכסף השוחד שהייתה האם שוקלת על יד הכהן לבל ישחט את בכורה … ה'כפרות' אינן אלא שרידי קרבנות אליליים … קידוש הלבנה – שריד מובהק לעבודת כוכבים … החזיר אסור באכילה משום שפעם היה חיה מקודשת … השבת המלכה אינה אלא שריד הקללה שהיתה רובצת, לפי אמונת הקדמונים, במספר 7".
גם "הכנענים" דבקו בגרסה שקינן כבר עזב אותם ואין להם שום קשר להטמנת הפצצה בביתו של פנקס, ותבעו תביעות דיבה עיתונים שפרסמו מאמרים שקשרו אותם לפרשה. בהודעה שמסרו אז הכנענים נכתב, בין השאר: "מכל הבעיות המנסרות במציאותה של המדינה, רק הכפייה הדתית הביאה לידי השימוש בחומר נפץ: פרשת 'ברית הקנאים' מזה, ומקרה הפצצה בבית פנקס מזה … שתי התופעות הללו הן הרות סכנה אבל עדותן ברורה: בניין עתידה של מדינת ישראל עומד קודם כל להכרעה בין כפיה דתית למהפכה חילונית, בין תיאוקרטיה יהודית לבין חיים של אומה עברית".
אווירה פורימית
בין אם השתייך לכנענים כשהואשם בהטלת הפצצה על ביתו של פנקס ובין אם כבר עזב, לא אחת עסק טורו היומי של קינן, "עוזי ושות'", שאותו ירש מהסופר בנימין תמוז, במה שזיהה ככפייה דתית. לא אחת דיבר על הנושאים מפי דמויות קבועות שעוצבו בטור: ירחמיאל המפא"יניק, זרח קלונימוס הכהן ממאה שערים בירושלים, רבי מוישה, שהיה "קואליץ דתי", ועוד.
על נושא השבת כתב ב"עוזי ושות" למשל באותם ימים בעקבות ידיעה מעיתון הצופה, שלפיה אנשי מפ"ם התנפלו על הפגנה שקטה למען השבת בירושלים: "במקרה הייתי בירושלים כמה פעמים בזמן האחרון וראיתי כל מיני הפגנות שקטות למען השבת. למשל: אתה נוסע באוטו, אז ניגשים אליך בשקט ויורקים לך בפרצוף בשקט וזורקים עליך בשקט אבנים וצועקים ומקללים בשקט ואם יש איזו בחורה על ידך אז קורעים לה את השמלה בשקט ושוברים לה את העצמות בשקט … אחר כך הולכים עם פח בנזין בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע ומציתים איזה בית קולנוע או בית קפה והולכים להתפלל".
למרות שקינן ושאלתיאל היו חשופים כל העת לעונש מאסר עולם, הם זוכו לבסוף בבית המשפט המחוזי ואף בערעור שהוגש כנגד זיכויָם לבית המשפט העליון. ולמרות שלא רבים באותם ימים קישרו בין מותו בטרם עת של פנקס להטמנת הפצצה, משפחתו בטוחה עד היום שיש קשר בין שני הסיפורים הללו ושמות יקירה אינו מקרי, וכי פרשה זו הושתקה בציבוריות הישראלית.
החוקר אשר אילני, למשל, מקדיש פרק שלם להטמנת הפצצה בביתו של פנקס בספרו "התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל" (הוצאת כרמל, 2004). אילני מזהה כאן התנקשות על רקע פוליטי לכל דבר ועניין, והיא מופיעה לצד ההתנקשות הקטלנית בארלוזורוב, ברבין ובאחרים. "פנקס לא האריך ימים כדי לראות שהחשודים בהטמנת הפצצה בדלת דירתו מזוכים על ידי בית המשפט ושהמשטרה ושירותי הביטחון אינם מקבלים הוראה נחרצת לחקור ולגלות את מבצעי ההתנקשות … אולם, הוא הספיק להבחין שמשפטם של החשודים נערך באווירה פורימית־משהו, שהחשודים בפעילות האלימה נגדו זוכים לקריצת עין אוהדת מגורמים בכירים בצבא ובמשטרה ומצעירים המתגודדים בבתי המשפט … אין זה בלתי סביר אפוא להניח שהטמנת הפצצה ליד דירתו וההתנהלות המשטרתית, המשפטית והציבורית לאחר מכן פגעו בנפשו של 'איש ההליכות המתונות' והביאו למותו בטרם עת, כפי שטענה אלמנתו", כותב אילני.
"די ברור שלא היה טיפול חד משמעי בפרשה הזו. יכול להיות שזה היה קשור לעובדה שפנקס עורר אמוציות בהרבה אנשים, ובהן אמוציות שליליות בגלל העומק והנחרצות שהביא למקום של הדתיים במפעל הלאומי הממלכתי", אומרת שקלאר.
לאחר מותו של פנקס, לא האריכה הממשלה השלישית ימים: בסוף ספטמבר 1952 עזבו את הממשלה המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל בשל התנגדות אנשיהן לגיוס נשים לצה"ל. לאחר כשלושה חודשים התפטר גם בן גוריון, שוב בשל ויכוח הנוגע לחינוך הדתי, והממשלה סיימה את דרכה.
רק בשנת 2008, בספר "על דעת עצמו" שכתבה אשתו של קינן, פרופ' נורית גרץ, על חייו של בעלה, מודים קינן ובן יאיר במעשיהם כנגד פנקס. הספר יצא בעת שקינן היה חולה מאוד. בריאיון פרטי שערכה עמו גרץ בשנת 2002, היא שואלת:
היה לך טור שכל הארץ קראה והיתה לו השפעה עצומה, למה היית צריך להשתמש בנשק אחר? הרי יכולת להשפיע דרך הטור שלך.
־ מי אמר לך שהשתמשתי בנשק אחר?
־ ברור שהשתמשת. ולא חשבת שאולי המלחמה כבר נגמרה בעצם, שזו כבר תקופה אחרת?
־ אני לא ראיתי בזה תקופה יותר טובה.
־ אז אם כך, אם עשית מעשה, עשית בעצם פעולה כדי לשנות דברים והאמנת בזה, מדוע לא עמדת מאחורי זה ואמרת: "אני עשיתי את זה כיוון שכך וכך"?
־מי אמר לך שעשיתי?
־ ברור שעשית… אז איך יכולת ללכת לשים פצצה בדיוק יום אחרי שזרקת פצצה באותו מקום? לא חשבת שתהיה שמירה על המקום הזה אחרי שניסית פעם אחת?
־ גם אם באמת הייתי זורק לא הייתי חושב. הרי לא דיברו על זה, לא היה שום דבר ברדיו. יכולתי לחשוב שלא מצאו אותה.
קדיש לבן גוריון
קינן אמנם הפסיק לכתוב את "עוזי ושות" ובעקבות הפרשייה אף פוטר מעיתון "הארץ", אך כיום הוא נחשב על ידי רבים כסופר ואיש רוח איקוני. גם בכירי "ברית הקנאים" מילאו, כאמור, תפקידים בכירים ביותר, אך סיפוריהם הם רק דוגמאות קיצון במאבק גדול בהרבה. שקלאר: "כשמדברים על התנקשויות פוליטיות במדינה תמיד חושבים שההתנקשות הייתה של הימין כלפי השמאל, ודווקא ההתנקשות הראשונה הזו הייתה מהכיוון האנטי־דתי. התנקשות זו היא חלק מהשתקות של הרבה דברים לא פתורים מהתקופה ההיא של מעבר מיישוב למדינה, איך מעצבים מדינה, כיצד מתמודדים עם הרב־גוניות של החברה הישראלית".
צמרת: "מה שמציגים היום קשור בעצם לאמירה מאוד כללית שהימין תמיד היה אגרסיבי, שהימין תמיד התנקש, שהשמאל תמיד היה 'נקי' יותר. אני תמיד אומר שהשמאל והימין הם החטא ועונשו, לא ברור מי החטא ולא ברור מי העונש. ברור לי מי הנענשים וזה כולנו. עד היום. יש יותר אלימות בימין, אך יש גם שמאל רדיקלי שעמוס קינן היה חלק ממנו וחבורה שלמה לצידו".
בשנים האחרונות, כשנשמעות טענות להדתה במערכת החינוך החילוני וקריאה להקים זרם חינוך חילוני נפרד, רואה צמרת במוחים תנועה אזוטרית בלבד. כמי ששימש יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והיה אחראי לתכנים ולתוכניות הלימודים של מערכת החינוך מגן הילדים ועד סוף התיכון, שולף צמרת את "התוכנית לתודעה היהודית" שיזמה הממשלה בשנות החמישים לבתי הספר הממלכתיים, העמוסה תכנים מהמקורות, וזאת על מנת לדאוג ל"העמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי", כפי שנכתב בקווי היסוד של תוכנית הממשלה שאושרה על ידי הכנסת באוקטובר 1956.
פרקי חסידות, "היד החזקה" לרמב"ם, "מסילת ישרים" לרמח"ל ועוד ועוד טקסטים מכוננים הם רק דוגמה מזערית לשפע התכנים תחת המקצוע "תרבות ישראל" באותם ימים. "כיום בבית ספר דתי ייחשב הדבר לכמות חומר גדולה ונרחבת מאוד", אומר צמרת. "אין רע בכך שילדים חילונים ילמדו גם קצת מורשת ונלחמתי על כך גם בהיותי במשרד החינוך, אך לא הצלחתי בכך. כיום ישנם בתי ספר שלומדים תנ"ך שנה כן ושנה לא.
"כל הסיפור של יציאה כנגד כפייה דתית בחינוך היה מה שהבליטה מפלגת 'המחנה הדמוקרטי', שהייתה המפלגה שהכי כשלה בבחירות האחרונות", אומר צמרת. "אנו שומעים דיבורים על זרם חינוך חילוני נפרד בכל השופרות, אך בפועל מדובר בקבוצה קטנה של מיעוט אלים וקיצוני. רוב הציבור הוא אחר, וכן רוצה בחינוך שבו ערכי המסורת".
גם כיום, כנסות וממשלות ישראל מוסיפות לנפוח את נשימתן על רקע סכסוכים הנוגעים לדת ומדינה. נפילת הכנסת בסוף מאי 2019 בשל מחלוקת על חוק הגיוס היא רק דוגמה עכשווית. בשנותיה הראשונות של המדינה היו פטורים בני הישיבות העסוקים בפועל בלימוד תורה משירות צבאי בהחלטתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון.
לימים, אף יכתוב חבר הכנסת מנחם פרוש במכתב אישי מא' בסיון תשנ"ג לחיים ישראלי, יועצם הקרוב של שרי הביטחון, לאחר שזה העניק לו את ספרו של צמרת "ימי כור ההיתוך": "איני זוכר אם אמרתי לך זאת פעם, שאבי ז"ל, בגלל הערכתו המיוחדת למר בן גוריון, אמר קדיש בשנה הראשונה לפטירתו של מר בן גוריון, והדגיש תמיד כי הוא עושה זאת בזכות ההסדר לדחיית גיוסם של אלה שתורתם אומנותם. בגלל הסדר זה זכינו שבארץ ישראל קיימים כיום מרכזי תורה שמאז תקופת סורא ופומבדיתא לא היתה התורה נפוצה כאן כמו בימינו, וזאת בזכות ההסדר שמר בן גוריון קבע".
לחצו לקריאת הפרק הראשון בסדרה:
