הדורות שאחרי הגירוש מגן העדן מתוארים בספר בראשית כשלבים בהתקדמות האנושות ובתהליך בניית הציביליזציה. אולם מעניין שפיתוח היצירה והטכנולוגיה מיוחס דווקא למשפחת קין, רוצח אחיו. יש בכך ביקורת לא סמויה ורמז לעתיד הרסני. בביקורת דומה מתייחס ספר בראשית גם לבניית המערכות הפוליטיות של המדינות. מעידים על כך מסעיהם של האבות, מהחידקל ועד לנילוס. עם ישראל היה חייב לקום כאלטרנטיבה מוסרית הן לתרבויות המזרח הקרוב והן לשלושה אבות־דגם של תרבות: דור המבול, מגדל בבל וסדום.
בעקבות דרשותיהם של חז"ל, אוכל לומר שאלה הן שלוש גישות פוליטיות שאת מימושן "זכינו" לראות בעולמנו המודרני: דור המבול המושחת הוא מבשר הנאציזם; דור הפלגה עם חלומו האוניברסלי ומגדל בבל מנבא את הקומוניזם שהפך את האידיאלים והאוטופיות של "שפה אחת ודברים אחדים" לזוועות וחלומות בלהות; וסדום, שחז"ל היטיבו לתארה על הרכושניות והאנוכיות שבה ועל יחסה אל העניים וחסרי הגג, מסמלת את הקפיטליזם "במיטבו". אברהם וצאצאיו ילכו בדרך אחרת. בניגוד ל"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", מעיד הקב"ה על אברהם (יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". וכנגד העבדות שממנה סבלו אבותינו בממלכת הפרעונים, מציבה התורה שורה של מצוות וחובות חברתיות.
חז"ל קשרו את הסיפור על מגדל בבל בדמותו של נמרוד בונה הממלכה (י, ח־י). נמרוד נתפס כצייד, כאילו לרמוז שהפוליטיקה קשורה עם הציד – ציד אנשים. אולי זה ציד ממש הנערך על ידי משטר טוטליטרי נגד המתנגדים לשלטון או נגד אלה שסתם חושבים אחרת, ואולי זה ציד פסיכולוגי הנערך על ידי מערכת החינוך, אמצעי התקשורת או דרכים אחרות של תעמולה. נמרוד, העריץ הראשון, הוא צייד, וכך יהיו גם ראשי המשטרים הדיקטטוריים שילוו אותנו מאז ועד היום.
מונופול הכוח
התלמוד הירושלמי (חגיגה ו, ע"א) מספר על רבי יודָן נשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא, ששלח את רבי חייה, ר' אסי ור' אמי, למסע בעיירות ארץ ישראל. חכמים אלה הגיעו לאחת העיירות וביקשו מאנשיה: "אייתון לן נטורי קרתא" – הביאו לנו את את שומרי העיר. הביאו להם את סַנטוֹרֵי העיר, דהיינו את משמר העיר. החכמים ענו להם שטעות בידם. השומרים האמיתיים של העיר הם העוסקים בחינוך, הסופרים המלמדים את התורה שבכתב והמַשנים המלמדים את התורה שבעל פה. החכמים הסבירו מתוך כך את הפסוק בתהילים (קכז, א): "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". יראת השמים של המתחנכים היא אשר תשמור על העיר.
למרות שהדברים יכולים להיראות כפרסומת של ארגון מורים, הדברים אמיתיים ונכונים. רק החינוך יכול למנוע פשעים שעליהם השוטרים לא יוכלו להתגבר. אלא שעליי להודות שדילגתי על שורה בקטע. מסופר בה שכאשר החכמים פוגשים את השומרים, הם מגיבים: "אלה הם 'נטורי קרתא'? – שומרי העיר? אלה אינם אלא 'חרובי קרתא' – מחריבי העיר!". איזה ניסוח חריף של אנרכיזם! הצבא, המשטרה והמשמרות אינם שומרים ומגינים על העיר ועל אזרחיה, אלא מהווים אמצעים בידי המושלים להשלטת שרירות, שחיתות ודיכוי. חכמים אלה מציעים לעשות חשבון של רווח והפסד, ומסיקים שבסופו של דבר יותר כדאית האנרכיה מאשר משטר מדיני מושחת.
כמה נפלאה ביקורתם, אך יש אמת גם בצד השני של המשוואה, שאותה ביטא רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ" (אבות ג, ב). לפעמים אנו זקוקים ליד החזקה של המלכות. לדעתי יש הקבלה בין דברי רבי חנינא לבין משנתו של הפילוסוף האנגלי תוּמַס הוּבְסְ (1588־1679), שחי את מלחמות האחים באנגליה ואת האנרכיה שבעקבותיהן והסיק שעדיפה רודנות על אנרכיה. או אז נחתם מעין חוזה, אמנה חברתית בין השליט לעם. כל אזרח מוסר את זכות ההגנה שלו לממשלה, וזו מקבלת את המונופולין של הכוח והאלימות אך מתחייבת לשמור על שלום האזרחים.
טהרה מסוכנת
אין ספק שאנו חייבים לשמור על שיווי המשקל בין שתי העמדות. ושיווי המשקל הזה משתנה, כעין מטוטלת, בתקופות השונות. נראה לי שה'עכשיו' וה'כאן' שלנו מחייבים תזוזה של המטוטלת לכיוון הסמכותי במלחמה נגד הפשיעה האלימה וכמובן נגד הסכנות והטרור הבאים מהחוץ. אם באמנה החברתית התחייבנו לא לקחת את החוק בידינו, אז שייקחו אותו, ללא היסוס, שומרי החוק וישמרו עלינו.
ממרומי הר הפילוסופיה ארשה לעצמי לומר דברי כפירה שוודאי יקוממו נגדי את קוראיי ולמרות זאת אומר אותם. אחד העקרונות המקודשים במערכת הצדק שבעולם הדמוקרטי הינו שעדיף שאלף פושעים יתהלכו חופשיים מאשר שחף מפשע אחד ייפגע. עיקרון נפלא, אחד מביטויי אהבת האדם וכיבוד החוק והצדק. מה יכול להיות יפה ונכון יותר? ולמרות זאת, זהו עיקרון מוטעה. הטהרה האבסולוטית המתבטאת בדרישות גבוהות בפעילות המבצעית של אנשי החוק ובדיני הראיות במשפט הפלילי אכן גורמת לכך שפושעים מסוכנים רבים מתהלכים חופשיים. זהו אידיאל שווא ומדיח. יש למנוע פשיעה וטרור ולהכניס את אלף הפושעים והמחבלים מאחורי סורג ובריח, אף אם חלילה ייפגע לא מעורב אחד.
בדומה לנהיגה ולרפואה, אנו חייבים להשתמש בקריטריונים סטטיסטיים ולא מוחלטים. אנו פועלים שם למרות הטעויות שאמנם יתרחשו. עלינו להשתדל מאוד למנוע את העיוותים, אולם בעולם של טומאה הנעזר בחוכמתם של משפטנים להכשיר את השרץ ומנצל את חששם של אנשי החוק מהעמדה לדין בשל טעויות מבצעיות, אסור שנדרוש טהרה מוחלטת.
מאז שהאנושות אכלה מעץ הדעת טוב ורע, מעורבים הטוב והרע זה בזה. במאבק לשמירה על החברה גם הידיים של השופטים לא יכולות להישאר לגמרי "נקיות" על חשבון הקורבנות. על כך נאמר כי המרחם על האכזרים מתאכזר לאדם הקטן והישר הנתון לחסדם של הפושעים. אכן, גם לובשי הגלימות והמדים יכולים להיות, וחייבים להיות, נטורי קרתא, שומרי העיר.
