לא ניתן להתכחש לעובדה שבמוקדי הסכסוך הישראלי־פלשתיני נמצאים ערכים וסמלים דתיים החשובים מאוד הן לחברה הפלשתינית והן לחברה הישראלית. שתי החברות עוברות תהלכי הדתה רדיקליים. בשתיהן גדל כוחם הפוליטי והשפעתם החברתית־תרבותית של המאמינים, והתנועה "ימינה" נעשית בד בבד עם התחזקות דתית.
בישראל, שיעור הישראלים בגילי 24־15 שמגדירים את עצמם כחרדים או כדתיים ומסורתיים גדל באופן משמעותי. במקביל לתנועה ימינה, השמאל החילוני־ליברלי הולך ומצטמק. בחברה הפלסטינית גדלים כוחם והשפעתם של הפלגים האסלאמיים ובראשם חמאס. תהליכי הפונדמנטליזציה האסלאמית אינם פוסחים אף על ערביי ישראל ובכלל זה החברה הבדואית.
מסקנת הדברים היא שלא ניתן להתעלם מהמרכיב הדתי בסכסוך הפוליטי. הדת מַבנה את הסכסוך הישראלי־פלשתיני, משמרת אותו ומחריפה אותו. הנושא הדתי צריך לקבל את תשומת הלב הראויה לו הן בהבנת מקורות הסכסוך הלאומי והן בתפקידו המרכזי בפתרונו. לליבון סוגיה זו נייחד את הדברים הבאים.
הקצנה בשתי החברות
בעשורים האחרונים עלה בהתמדה משקלה של הדת בסכסוכים אתניים ולאומיים, ובייחוד בסכסוך הישראלי־פלשתיני. תוצאות מלחמת ששת הימים (1967) ובעיקר כיבוש ירושלים ושטחי ארץ ישראל עוררו מגמה משיחית בחוגים מסורתיים ובעיקר בקרב הציונות הדתית בישראל. זו הביאה לתנועת התנחלות המונה כחצי מיליון איש. למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן והסכמי אוסלו, הנסיגות מסיני ומגוש קטיף, האידיאולוגיה הימנית־דתית וההתיישבותית של הציונות הדתית זוכה להרחבת אחיזה. הדבר קורה גם בקרב ציבורים חרדיים כמו ש"ס ויהדות התורה ואף בקרב ציבורים מסורתיים, הנמנים על הימין הישראלי. אלה דחקו את ממשלות ישראל למפת התיישבות חדשה, לחיזוק השליטה במקומות הקדושים ולסדר יום המערב את הדתי בביטחוני ובפוליטי.
סוגיית מעמדה וקדושתה של ארץ־ישראל/פלשתין, "הארץ המובטחת" ו"ארץ ההקדש", כולל ירושלים־אלקודס (הר הבית־ ומסגד אל־אקצה), הפכו את הסכסוך הלאומי לטעון ונפיץ ביותר. קדושת הטריטוריה והחובה הדתית לכבוש או לשחרר אותה, לשלוט בה וליישבה, התמקדות האמונה הדתית במקומות קדושים, ובראשם הר הבית, והקריאה למלחמה, לטרור, להקרבת נפש ולהימנעות ממשא ומתן ומפשרה הפכו לסמלי המאבק ולמעצבי הזהות הנאבקת.
לצד גישות דתיות פרגמטיות, הובלטו אותם ערכי שליטה ומאבק על הארץ, המוגדרים במושג "מלחמת מצווה״/ג'יהאד, שמשמעם אי מוכנות לוויתורים טריטוריאליים במסגרת הסכם שלום. קדושת אדמת הארץ וזיקתה הייחודית לעם שעליה מחייבות לישבה ולהשליט בה ריבונות, כולל הכנעה של המיעוטים שבה, תחת ריבונות זו (חוזה עומר), וכן מחייבות את המאמינים למסור נפשם למען החובה להתיישב בארץ ולשם מימוש הריבונות עליה.
בחברה הפלשתינית השפעתה של הדת על ההסדרים החברתיים והפוליטיים דומיננטית יותר מאשר בחברה הישראלית, שכן זוהי חברה מסורתית־דתית שהחילון העקרוני בה, כמו בהרבה מארצות ערב המוסלמיות, נגע רק בשוליה. השפעת החילון ניכרת בעיקר במופעיו הפופולריים, הטכניים והמוחצנים. הייתה אמנם בכך תרומה להצפת הלאומיות הערבית, אך לא היה בה כדי להוות חלופה לזהות הדתית.
סקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ותוצאותיו מופיעות בספר "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 – עמדות אזרחי ישראל הערבים" מלמד כי הזהות הדתית – מוסלמית, נוצרית או דרוזית – היא החשובה ביותר לערבים. אחריה, במידה שווה, הזהות הערבית או הזהות הישראלית. רק 1 מכל 8 מרואיינים בחר בזהות הפלשתינית כזהות החשובה לו ביותר. יש לשים לב לעובדה שאף הצעירים המשכילים, שדתיותם לפי עדותם פחותה, בחרו בשיעורים גבוהים בזהות הדתית כזהות החשובה ביותר. ערבים ישראלים ופלשתינים רבים, שאינם שומרי מצוות האסלאם, מזוהים עם אל־אקצא כסמל של הזהות הלאומית, והם נכונים להיאבק עליו מפני השליטה הישראלית עליו.
תהליכי ההדתה של החברה הפלשתינית משולבים עמוקות באסלאמיזציה הפונדמנטליסטית העולמית, המתפשטת מאז המהפכה האיראנית והתגברות הפלגים האנטי מערביים, כדוגמת האחים המוסלמים. בישראל וברשות הפלשתינית, החלו פלגים אלה לצבור תאוצה לאחר האכזבות מהסכם אוסלו. הם התעצמו עם האינתיפאדה הראשונה (1987), שבה הפך חמאס מזרם חברתי ִאסלאמי לתנועה פוליטית. התחזקות חמאס מול אש"ף המחולן (יחסית) הביאה לניצחונו בבחירות 2006 ולהשתלטות על רצועת עזה. עמידתו האיתנה מול הישות הציונית מחזקת את כוח הדת במאבק מול נציגי הכופרים. סיסמת "אל אקצא בסכנה" של ראאד סלאח ופעולות התנגדות וטרור מתוך תפיסת הקרבה שאהידית מלבות את הפן הדתי של הסכסוך הלאומי בקרב הפלשתינים ואף בעולם המוסלמי.
מחקרים שונים שנעשו לאחרונה מלמדים כי גם ציבור יהודי רחב רואה בגורם הדתי מכשול מרכזי לשלום ישראלי־פלשתיני ולקירוב בין יהודים וערבים. תמונה דומה נמצאה גם בשאלת תפקיד הדת ביחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל: חלק ניכר רואים בדת גורם מרחיק בין הצדדים.
הנה כי כן, האמונה הדתית על ערכיה וסמליה מקדשת עמידה, מאבק ושליטה על טריטוריה ומרחבים מקודשים ונוטה לשלול התפשרות עליהם. היא מצליחה בקצב הולך וגובר להנחיל לציבור הרחב את התודעה שערכים וסמלים דתיים הם חלק ממארג הזהות הלאומית, שאינו נתון לפשרה. במציאות העכשווית, יש לנושאי תודעה זו כוח פוליטי שבכוחו להטות הכרעות מדיניות, ויש אף בכוחם לגייס תומכים מרחבי העולם על בסיס הקרבה הדתית. עוד יש בשוליה מאמינים קנאים המבקשים לסכל תהליכי פשרה באמצעות טרור ורציחות פוליטיות.
קיומם של ערכים ואמונות החלטיים בזירת הסכסוך מקשה במציאת פתרון, חוסם אפשרות לפשרה ואפשר שהוא אף מסכל אותו ומונע השגת הסכם מדיני־טריטוריאלי בין הצדדים. השאלה הדתית בסכסוך לא יכולה להישאר עוד ללא התייחסות.
מתעלמים ממצוות האסלאם
זמן רב מאוד בחרו מנהיגינו, תנועות השלום והשמאל הליברליות, להתעלם מכך. הם העדיפו לראות בסכסוך קונפליקט לאומי־מקומי וגיאופוליטי. סכסוך שחלוקה של שטחים ומשאבים והסדרים מדיניים וכלכליים שיכוננו מדינה דמוקרטית לצד ישראל עשויים לפתור. במחשבתם, פתרון שמסב פחות סבל ומאפשר יותר אושר הוא החפץ הבסיסי הרצוי אף בעיני שותפינו לסכסוך. אם אכן נגיע לכך, תסתיים מסכת הסכסוך. הם סירבו ועדיין מסרבים לראות בו סכסוך דתי העומד מעל לרווחה ואושר אישיים.
עמדה זו, שהייתה בדרך כלל נחלת חילונים־מערבים־מודרניים־דמוקרטיים־ליברלים או סוציאליסטים ובעיקר אשכנזים, הפחיתה עד כדי זלזול את מעמדה של הדת ואת משמעותה עבור מאמיניה. אותו כשל קולוניאליסטי המשיך להתקיים גם אם לבש צורה אחרת, ואפילו בדמות היענות למיעוט החלש, כביכול תוך התפרקות מעמדת ההגמון.
ראיית הסכסוך כלאומי־טריטוריאלי והתייחסות לשאלת הכיבוש במונחים של צדק, שוויון, ריבונות, חופש ורווחה מעמדית־כלכלית מלמדות על עיוורון זה. כביכול, אם אך נחזיר "שטחים כבושים", נאפשר עצמאות ותהליכים דמוקרטיים, נמצב רווחה כלכלית וכדומה – יבוא שלום עלינו, נמצא מדינה מערבית לצדנו. גישה זו משקפת את הלך הרוח הכללי של העידן המודרני. הלאומיות דחקה את הדת ומייצגיה מהיותם קובעי גורלות ביחסים שבין מדינות. כביכול, שאלות של ריבונות עם, חירויות אדם, הגדרה לאומית ומימוש עצמי ניצחו את ריבונות הא־ל. ההנחה כי כבשנו עם וארץ ולא כבשנו דת הובילה בין השאר את נשיאנו שמעון פרס ל"חזון המזרח התיכון החדש". ואולם, מעצבי מדיניותנו לא נתנו דעתם כי העולם הדתי במחוזות אלה הוא משמעותי ותשתיתי יותר מערכי המערב הנאור.
לא די שהאסלאם לא עבר חילון עקרוני, אלא הוא השכיל לשלב לאומיות מודרנית עם ערכיו הדתיים. הלאומיות זוהתה ומוקדה בדת. על אף שהמערב דימה כי השכיל להשתחרר מאלוהים כהסבר לעולם ולהיותו ריבוני תחתיו, הרי שהעולם הערבי איסלאמי סירב להשתחרר מהאחיזה האלוהית ומריבונותו. כך שבתשתיות הזהותיות האתניות והתרבותיות שלו, אלוהים עדיין עומד מעל המדינה, המדע והמוסר ומעל החירויות וערכי השוויון ההומניים והליברליים.
רוב המדינות הערביות מגדירות עצמן גם כמדינות מוסלמיות, וחלקן (אם לא רובן) מעניקות מקום משמעותי למשפט המוסלמי – השריעה – כמקור חקיקה. הדת היא מרכיב דומיננטי בזהות האתנית אף כשהיא מתעלת עצמה ו/או מתועלת אל השיח הפוליטי. אם נצרף לחשבון את השבטיות האתנית המותכת אל הדת, תהיה זו ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות להיעדר דמוקרטיה ראויה לשמה ברוב המדינות והחברות הערביות־אסלאמיות.
מובילי דעת הקהל אצלנו לא לקחו בחשבון כי האסלאם, בעיני רבים ממאמיניו, הורה ועדיין מורה להפיץ את דתו בכל העולם, בין השאר במלחמה. הם סירבו להתוודע לכך כי הדוקטרינה האסלאמית הקלאסית גורסת שהאסלאם הוא ישות מדינתית הנתונה במצב של התפשטות מתמדת ואין באפשרותו להעניק לגיטימציה לדו־קיום עם קהילות לא־מוסלמיות, אלא אם ייכנסו תחת חסותו. הם התקשו להאמין כי אכן יש כוונת אמת בהצהרה האסלאמית שהכופרים, קרי המערב הנוצרי והמחולן, אחת דתם או להתאסלם או להיכחד; ובאמירה שיש להכיר בכך שפלשתין היא חלק מ"דאר אל איסלאם", וברור כי יש לנקוט כלפי כובשיה ג'יהאד התקפי לשם שחרורה.
משום כך, ברור כי עקרונית לא תוכל הישות המוסלמית להסכים לשלום קבע תוך ויתור אמת לשם פשרה ופיוס סופי. מה גם שסעיף 11 באמנת חמאס משנת 1988 קובע שפלשתין כולה היא אדמת־וואקף קדושה, שאללה הפקיד בידי מאמיניו, ואיש אינו מוסמך לוותר ולו על חלק ממנה. אדרבה, היא מצדיקה ג׳יהאד ומסירות נפש, שאכן משמשים את חמאס ואת הג׳יהאד האסלאמי במאבקם. השיח׳ חסן אל־בנא, ממייסדי תנועת האחים המוסלמים, מצוטט באמנת חמאס: "ישראל קמה והיא תוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".
אם הדת היא מרכיב כה עמוק, ואם היא כה מרכזית בהבניית הסכסוך – אם נתעלם ממנה וממאמיניה הרי שלא ייכון כאן שלום. ואם רוצים אנו שלום הרי שצריך למצוא את הדרך כדי לפרק מן הדת את מנגנוני השנאה והשלילה שאינם מאפשרים דו קיום של חיים משותפים ומכבדים. תחת דימויה כמסכלת שלום, יש להעמידה כמי ששלום בכנפיה. תחת ליבוי הסכסוך, צריך להפוך אותה לראש הגשר לפתרונו.
בחירה שאינה מדירה
מה אם כן ראוי לעשות?
ראשית, ראוי שהשיח הכללי בנושא הפוליטי יתוודע אל השפה הדתית ואל רובדי העומק המזינים והמניעים את המאמינים מכאן ומכאן, כמובן בשים לב לרגישות הדתית להיסטוריה ולמנהלה העליון, לערכים ולמרחבים המקודשים. עליו להיחשף להיררכיית הערכים השונה ולצדדים הקשים, השוללים והמאיימים שבכל דת.
במקביל לכך יש לדחוק ברבנים ובאימאמים, באנשי דת והגות, ליטול חלק פעיל בהבנה של הקונפליקט ובטיפול בו. לבקש מהם לברר כיצד מתיישבים צדדי הקונפליקט יחד, כיצד חיים יחד, או האם לדעתם לנצח תאכל חרב הדת את מאמיני יריבתה.
יש לצרף מנהיגי דת לשולחן הדיונים ברמה המדינית, ולהעמיס על כתפיהם אחריות להבניית מערכות היחסים בין הצדדים ולמציאת אופקי פתרון. יש לזמנם לשמש כגורם מייעץ, המסייע בתהליכי הובלת ההמונים ויישום דרכי שלום.
יש לפרק את אותם ממדים וערכים בדת המטילים הדרה, דחיה, שנאה ואלימות כלפי הצד האחר. יש להבליט את החיוב על פני השלילה, לקדם את המשותף והמקרב על פני המפריד והמרחיק, להגביר את האהבה על פני השנאה, לוותר על מלוא השאיפות הפרטיקולריות לשם הגדלת מרחב המחיה והקיום הארצישראליים והאוניברסליים.
יש לבסס את ההתגלות הדתית על בחירה שאינה מדירה, בחירה המאשרת, מספקת ומשמחת כל צד בחלקו וכל אמונה בגילוי הייחודי לה. יש להבנות את דימויי הא־ל המונותאיסטי כאל השלום והאחווה שבין כל בריותיו, שכולם נעשים אגודה אחת לעשות רצונו "בלבב שלם" – רצון המדמה את הא־ל והדת כסיבת הטוב האנושי, החמלה והצדק, השוויון והשלום העולמי.
כאן בארץ ישראל, ערש ייסוד האמונה המונותיאיסטית, בירושלים המקודשת לשלוש הדתות, אפשר להפוך את הסכסוך הלאומי המדיני־טריטוריאלי והדתי הישראלי־ערבי להזדמנות הגדולה שבה נוכיח כי א־ל שלוש הדתות המייחדות הוא א־ל שלום אחד ולא חלילה "איש מלחמות". קל זה לא יהיה, אבל חזון חייב שיהיה.
