ארבעה הם בעיניי גדולי המלחינים, שהניחו את יסודותיו של הזמר העברי בארץ ישראל בשנות הסער החלוציות שלפני הקמת המדינה ובמחצית היובל הראשונה של המדינה: סשה ארגוב, מרדכי זעירא, משה וילנסקי ודוד זהבי. שיריהם היו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. ניחוח ארץ ישראל העולה משיריהם לא פג עד עצם היום הזה, ויישאר כאן גם אחרי שאלפי שירים שכוכבם דרך לרגע ישקעו אל תהום הנשייה. הם שורשיו של הזמר העברי. וענפיו של העץ שגדל מתוך שורשים אלה ממשיכים לינוק מהם את חיותם – "שורשיהם בעורקיהם שלובים".
מהבחינה המוזיקלית הטהורה, ארגוב הוא הגדול מכולם, ממרדכי זעירא עולה הניחוח העמוק של ארץ ישראל ומשה וילנסקי נושא בשירתו את נס מלחמת השחרור ומבצע סיני. אבל בדוד זהבי אני מאוהב. מן היום שבו קלטו אוזניי וליבי את השיר "ניגונים", שבקע ממקלט הרדיו, נשביתי בקסמו וידעתי: מלחינו של השיר הזה הוא איש חסיד בעל לב ונשמה יהודית, ושיריו היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ולאחר שאצתי רצתי לרכוש את תקליטו הראשון, שיצא למעלה מארבעים שנה מאז ראשית יצירתו, ימים ספורים לפני פטירתו, והאזנתי לשיריו, התחזקה אהבתי אליו.
לחניהם של שירים מן המקורות, כמו "ישושום מדבר וצייה ותגל ערבה" וכמו "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה", שהיו מושרים בפינו כבר בגן הילדים, נדמו תמיד בעיניי כאילו כך יצאו מפיהם של ישעיהו ועמוס, אך כעת, כשהם בקעו מן התקליט, הם נגלו לי לפתע כפרי יצירתו של מלחין החי פה עמנו, דוד זהבי. לא אכחד כי לתמונה המופיעה על עטיפת התקליט הייתה תרומה חשובה בעיצוב יחסי אליו: דוד זהבי בבגדי עבודה, מכנסיים כחולים וחולצת חאקי, חבוש כובע טמבל, קוטף תפוחים בפרדסי קיבוצו נען. פשטות הליכותיו ששודרה מתוך התמונה הייתה נוגעת ללב. לימים, כשהתוודעתי לקורות חייו וחיי משפחתו, הבנתי היכן צמחה נשמתו החסידית.
אישיות צנועה
הסבא רבא של זהבי נמנה עם חסידי רוז'ין. הוא עלה לארץ מרומניה עוד לפני העלייה הראשונה ביוזמה אישית, מתוך הערכה שהאנטישמיות תלך ותגבר וחיי הגולה הם חסרי תוחלת. סבו וסבתו של זהבי חיו במושבת העלייה הראשונה ראש פינה, שם גדל אביו של זהבי, אברהם גולדיס. אברהם נישא לרחל ובתחילת המאה העשרים השתקעה משפחת גולדיס ביפו. ביוני 1910 נולד להם בנם השלישי, דוד זהבי (ייחוס צברי זה זיכה אותו בתואר הבלתי רשמי "המלחין הצבר הראשון" על ידי חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן). משפחת גולדיס הייתה משפחה חסידית, וחלק נכבד מחייה סבב סביב בית הכנסת, שבו היה אברהם חזן. ביפו הוקם בשנים הראשונות של המאה העשרים בית הספר הראשון של תנועת המזרחי בעידודו של הרב קוק: "תחכמוני". אך טבעי שהוריו שלחוהו לבית הספר הזה.
כשהוציא הקיבוץ המאוחד את ספר שיריו "שלא יגמר לעולם", נתבקש זהבי על ידי ההוצאה להקדים לשירים את האוטוביוגרפיה שלו והוא עשה זאת בדרכו הצנועה בקצרה ובתמציתיות, משל לא מדובר באחד מגדולי הזמר העברי. באוטוביוגרפיה שכתב מאפשר לנו זהבי הצצה אל מקורות שירתו: "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד, וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך". השכלתו המוסיקלית של זהבי בילדותו הצטמצמה ל"בית הכנסת, התפילה, החזנות וזמירות של שבת וימים טובים". משאלתו של אביו הייתה "שגם אני אהיה ברבות הימים לחזן".
הקשר האמיץ שבין הזמר החסידי וזמרתם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית הוא מן המפורסמות. רבים מן האחרונים באו לארץ מבתים חסידיים. בעולם בית אביהם הם מרדו אך צלילי זמירות השבת וקול החזן המשיכו להדהד באוזניהם ובליבם עד סוף ימיהם. הם נזקקו לשירה כמו אוויר לנשימה ואת שירם הם יצקו לתוך הניגון החסידי. אבל הם נסמכו על הזמר החסידי לא רק כי הוא היה באמתחתם אלא כי יש בו השתפכות נפש וזו ביטאה היטב את מה שהיו זקוקים לו בתוך הווי חייהם הקשה.
זהבי הלחין רק שירים שליבו נטה אחריהם, שירים שהזדהה איתם הזדהות עמוקה. לעתים הלחין זהבי שירים שנים ארוכות לאחר שנתפרסמו בדפוס, ואפשר שלולא דיברו לליבו לא היו מולחנים מעולם. תרומת לחניו להיותם של השירים שירים מכוננים בזמר העברי עולה לאין שיעור על היותם פרשנות לשיר, וזאת כי נשמתו של זהבי מוטבעת בשירים הללו. ואמנם, ממרבית שיריו – למעט השירים המגויסים למשימות הדור, שנכתבו בסולם מינורי המביע עצב העולה ממעמקי הנשמה – משתקפת אלינו נשמתו היהודית־חסידית.
בגיל 17 הלחין זהבי את לחנו הראשון לשיר "אורחה במדבר" של המשורר יעקב פיכמן שהתפרסם ב"מולדת־ירחון לבני הנעורים". זהבי קיצר את השיר והתאים את מילות השיר ללחן, אך נשאר נאמן לרוחו של השיר. המונוטוניות של המדבר העולה מחולות הים של נווה צדק משתקפת היטב במונוטוניות של צלילי השיר "ימין ושמאל רק חול וחול". וצליל אורחת הגמלים המופיעה לפתע ומכניסה חיים למדבר, אם כי גם היא משתלבת היטב באווירת המדבר, ה"צְלִיל העוֹלֶה יוֹרֵד קָצוּב", משתקף יפה בצליליו של השיר. גם אם לא ראית גמל בימי חייך אינך יכול שלא לדמיין את קצב פסיעותיה של הנאקה העולה ויורד.
פגישה עם החליל
בנערותו התרחק זהבי מהווי בית הכנסת ומעולמו הדתי של אביו. בתל אביב של שנות העשרים שידעה אז משבר כלכלי ואבטלה התפתחה אצלו התודעה החברתית והוא נמנה עם מייסדיה של תנועת הנוער העובד. מכאן קצרה הייתה הדרך להימנות עם קבוצה שיצאה לעבודות בציר במושבות יהודה. קבוצה זו ייסדה לאחר שנים של חבלי לידה בסוכות תרצ"א את קיבוץ נען, הקיבוץ הראשון של הנוער העובד.
יובל שנים היה זהבי חבר קיבוץ נען. ליבו לא גבה מעולם מהיותו מלחינם של מיטב שירי הארץ והוא לא ביקש לעצמו הנחות בעבודתו. קשה להאמין, אך דוד זהבי היה במשך רוב שנותיו בקיבוץ רצף. "יום אחר יום כרע על ברכיו, גבו רכון, ידיו שלוחות נכחו: האחת אוחזת בפטיש והשנייה במרצפת. התנוחה הקשה גרמה לו כאבים עזים ברגליו, ואילצה אותו לעשות את השינוי, לאחר כמעט שלושים שנות עבודה רצופות בבניין", כתב מוטי זעירא בספרו על דוד זהבי "כמו קול של הלב". ולְמה החליף את עבודתו ככלות כוחו? לחשמלאות.
זהבי לא רכש השכלה מוסיקלית בילדותו אבל כבר בגיל שמונה החל לנגן בחליל בלא שנזקק לעזרת מורה. הוא היה מאוהב בכלי שבחר לעצמו, והיה זה אך טבעי שילחין את השיר "החליל" של לאה גולדברג, שניבט אליו מעמוד השער של גיליון "דבר לילדים" (אב תרח"ץ), ומעליו תמונה של שני ילדים היושבים על גדר אבנים ומחללים:
הֶחָלִיל הוּא פָּשׁוּט וְעָדִין / וְקוֹלוֹ כְּמוֹ קוֹל שֶׁל הַלֵּב, הֶחָלִיל. / כְּשִׁכְשׁוּךְ הַפְּלָגִים, כְּמוֹ שִׁיר יְלָדִים / כְּמַשַּׁק הָרוּחוֹת בְּפַרְדֵּס מְלַבְלֵב ־הֶחָלִיל, הֶחָלִיל.
מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לָאִילָן, לֶעָנָן / מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לְמִרְבַּץ עֲדָרִים / מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לְאָחִי הַקָּטָן / מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לֶהָרִים, לֶהָרִים. הֶחָלִיל!
הַמַּקְשִׁיב לוֹ יוֹדֵעַ יָדוֹעַ הֵיטֵב / הוּא יָעִיר אֶת הַדְּמִי, הוּא יַרְוֶנּוּ בִּצְלִיל / כְּמַשַּׁק הָרוּחוֹת בְּפַרְדֵּס מְלַבְלֵב – הֶחָלִיל, הֶחָלִיל.
לא היה כמו השיר הזה כדי להאיר במדויק את דמותו של זהבי. החליל הפשוט והעדין, שקולו כמו קול של הלב, איננו אלא מטפורה לזהבי עצמו. ולא היה כמו צלילו הפשוט והנקי של הלחן לשיר הזה, שניכרת בו השפעת בית הכנסת, כדי לבטא את אישיותו. אליהו הכהן כתב כי זהבי הלחין לפחות שבעה שירי חליל. ואי אפשר שלא להיזכר במדרש היפהפה המופיע בתוספתא למסכת ערכין:
חָלִיל שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ – שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה.
פַּעַם אַחַת צִפּוּהוּ זָהָב, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב – כְּמוֹת שֶׁהָיָה.
נָטְלוּ צִפּוּיוֹ, וְחָזַר קוֹלוֹ לִהְיוֹת עָרֵב – לַכַּמּוֹת שֶׁהָיָה.
כאיש שחי את תקופת הסער החלוצית, שהמולדת, האדמה ועבודתה עמדו במוקד ערכיה, זהבי נתן להן ביטוי רחב בשיריו, כמו ב"שיר המחנה" (מסבלות גורל פרוע), "אנחנו שרים לך מולדת ואימא", "אדמה", "שיר השדה" (על שדנו רד הערב). שירים אלו התקבלו בהתלהבות בתנועת הנוער העובד ובהתיישבות הקיבוצית.
כמי שחי את הפלמ"ח וכמי שחי את תקופת מלחמת השחרור, העניק לנו זהבי את לחניהם של השירים המכוננים של התקופה, כמו: המנון הפלמ"ח (מסביב יהום הסער) – שיר לכת שנתן ביטוי מדויק לתחושת גאוות היחידה האליטיסטית של הפלמ"ח ורומם את רוחו; "יצאנו אט" הנוגה מבטא היטב את מוראות מלחמת השחרור וכאביה; "הן אפשר" – לחן הטומן בחובו כאב גדול ותקווה־תחינה לסיום המלחמה; ו"זמר לספינה" (שקיעה נוגה), שנכתב תחת ההשפעה הקשה על מורל היישוב שהייתה לגירושה לגרמניה של אוניית המעפילים "אקסודוס".
שיבתם של הניגונים
אני, כאמור, זיהיתי את נשמתו החסידית־יהודית של זהבי כששמעתי לראשונה את השיר "ניגונים", מפרי עטה של פניה ברגשטיין. את השיר כתבה פניה לאחר היוודע לה גורלה המר של משפחתה בשואה. מהמרחק האידיאולוגי שנפער בין בית אביה לבין ביתה בקיבוץ גבת מתגעגעת פניה לניגונים ששתלו בה הוריה – "ניגוניך אבי ושירייך אמי בדופקי ניעורים ושבים". אלו "מזמורים שכוחים", אבל כמאמרו של אלתרמן "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". לא בכדי נקרא השיר "ניגונים" ולא בכדי השתמש אלתרמן בביטוי "ניגון", שכן ה"ניגון" (במלרע) הוא ביטוי חסידי.
המפגש בשיר הזה בין פניה לזהבי איננו מקרי. זהבי מזדהה לחלוטין עם מילותיה של פניה. רק הוא יכול לבטא את עומק העצב שבשיר. גם הוא בא מבית חסידי, גם בתוכו מתנגנים "איכה וזמירות של שבת", וגם הוא התרחק מהבית הזה, גם הוא כואב את הכאב הזה. לחנו של זהבי מושפע מהניגונים ששמע בבית הכנסת לא רק במובן המוסיקלי; הוא מושפע מנשמתם של הניגונים שנשמעו בבית הכנסת.
זהבי צועד עם לחנו יד ביד עם פניה, החל משתילת הניגונים בה על ידי הוריה, המשך בתהליך השכחה וכלה בשיבתם העכשווית של הניגונים – "עתה הם שותלים פארות בדמי". בסיום השיר נוסקת המנגינה לגבהים, כפי שמתאר פרופסור אריאל הירשפלד:
הנשימה הגדולה הנדרשת כאן מן האדם השר מצטרפת כאן למלודיה הנוסקת פתאום ובונה בצלילים את בקיעת הצמיחה של המוסיקה בתוך הנפש־עד שהיא עץ, שענפיו מקבילים לעורקים ונימי הדם כולם, על פי המטפורה שבשיר.
שנים אחר כך, לקראת חג השבועות תש"ט, הלחין זהבי שיר נוסף של פניה, "עוד שדי פורח":
עוֹד שָׂדִי פּוֹרֵחַ וְעוֹלָה שִׁבֹּלֶת / עוֹד נִירִי פָּתוּחַ לִטְלָלִים וְאוֹר / עוֹד גַּפְנִי רוֹדֶמֶת, שְׁקֵטָה צוֹפָה לָהּ /
אֶל יָמִים יָבוֹאוּ, אֶל אָבִיב יֵעוֹר.
עַל כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם, בְּמֶרְחָק מַבְלִיחַ / אֵי יָנוּעוּ עֶרֶשׂ, עֲיָרָה, בֵּית אָב / כַּלָּנִית שָׁנִי עַל סֶלַע מַאֲדֶמֶת / אֱלֵי בְּנִי צוֹהֶלֶת וְאֶל תְּכוֹל עֵינָיו.
עוֹד עֶדְרִי בְּטֶפֶף בֹּקֶר בֹּקֶר יַעַל / אֶל גִּבְעוֹת הַיֶּרֶק בְּדִנְדּוּן צָעִיר / כָּל עוֹד טַל וָשֶׁמֶשׁ, עֲנָנָה וָקֶשֶׁת / שַׁדְמָתִי מוּפֶזֶת וְיָרֹק הַנִּיר.
ברקע השיר הזה ניצבת מלחמת השחרור הקשה שהותירה מאחוריה ששת אלפי הרוגים. השימוש החוזר במילה "עוד" מביע תקווה ל"ימים יבואו אל אביב ייעור" ומזכיר את נבואותיהם של נביאי ישראל. לכאורה, נאמנות למילים הייתה מחייבת את זהבי להלחין לשיר לחן אופטימי, ואולם קשה להתעלם מכך שבדומה לשירה של פניה "ניגונים" גם על פני הלחן הזה משוך חוט של עצב.
אפשר שהשורה "אי ינועו ערש, עיירה, בית אב", שהבליעה פניה בתוך השיר, חתרה תחת הלחן והחזירה את זהבי לאווירת "ניגונים", לעולם היהודי שחרב. אך אפשר שזהבי ביקש לתת ביטוי עמוק יותר לכאב שממנו מפציע השיר, ואת המילה "עוד" פירש כתחינה לימים טובים, כתפילה, כבקשת נחמה, כצעקה שמשמיע הלחן בשורה האחרונה "שדמתי מופזת וירוק הניר". כך או כך, נשמתו היהודית של זהבי ניבטת אלינו היטב מתווי השיר.
געגוע לשבת
המשורר יהושע רבינוב, אף הוא בן קיבוץ גבת, הוזמן יום אחד לקיבוץ גינוסר אשר על חוף הכינרת. ביום שישי לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם, שכשמו כן הוא – ואדי היונים, וחזה במאות יונים עפות חזרה לקינָן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ קיבלוה בשירים. היונים העולות מן הים והשירים העולים מחדר האוכל נחרתו היטב בזיכרונו, וכשחזר לקיבוצו כתב את השיר "ירדה השבת":
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר / וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ / ויַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים / לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת / תַּעֲלֶינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם / לקַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.
נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ / לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה / וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת / עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת / יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק / חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת.
הִרְטִיטָה שַׁבָּת בְּחִנָּהּ הַגָּנוּז / עֵינֵי חַלּוֹנוֹת מִכָּל עֵבֶר / וַתֵּצֵאנָה בָּנוֹת אֶל הָעֶרֶב זַמֵּר / זְמִירוֹת בְּעֶרְגָּה מְצַלְצֶלֶת / וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר / לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת.
דומה שמעולם לא ניתן ביטוי כה עז למלכותה של שבת המלכה כפי שנתן לה רבינוב. העולם עוצר את נשימתו כששבת המלכה יורדת אל הארץ מן השמים, שמלתה הרחבה עוטפת את בקעת גינוסר, ורוח אלוהים מרחפת על פני הכנרת ובקעת גינוסר. שבת המלכה נושקת את הארץ וכל היקום מתעטף בעדנה, בערגה, בחמדת כיסופים, בדממה אלוהית, ומתעלה לספירות שמימיות. ואי אפשר שלא להתרשם מהיותן של הקבלה והחסידות בית היוצר ל"נשמת העבריות הנאצלת" המסיימת בבומבסטיות את השיר.
השיר התפרסם ב"דבר" בסוף שנת 1944 אך הולחן על ידי זהבי רק בסוף שנת 1946, לאחר שהועבר אליו על ידי הסופר, איש גינוסר, אליהו וגר, שלו נמסר השיר על ידי רעייתו של רבינוב, שביקשה דווקא את לחנו של זהבי. מי אם לא זהבי יכול היה לדייק כל כך בשיר המיסטי־קבלי הזה? זהבי נאמן באופן מוחלט לאווירתו של השיר. פתיחת הלחן מתאימה להפליא לדממה ולעדנה המשתררות בבקעת גינוסר ולירידת המלכה אליה, ומכאן נפתחת הדרך לעלייה אל הספירה השמימית ב"תעלינה יונים מכנרת הים". כל כולו של השיר איננו אלא ביטוי לגעגוע לעולם הרוחני שמעניקה השבת על רקע ימי החול האפורים והקשים.
תפילת האדם
שירה האלמותי של חנה סנש "הליכה לקיסריה", הידוע יותר בשתי מילותיו הראשונות "א־לי, א־לי", נכתב בשדות ים בשנת 1942, זמן רב לפני שצנחה סנש ביוגוסלביה והוצאה להורג בהונגריה. מי שקיבל לידיו את שירה ההרואי "אשרי הגפרור" היה משה ברסלבסקי מנען. לו נמסר השיר על ידי ראובן דפני, שצנח יחד עם סנש. ברסלבסקי מיהר לשדות ים ומצא בחדרה של סנש את מחברת שיריה ובתוכה השיר "הליכה לקיסריה". לא היה לו ספק למי יימסרו השירים להלחנה.
זהבי הלחין את השיר "בהינף אחד של חמש דקות ותוך פרץ בלתי נשלט של דמעות", כתב מוטי זעירא כפי ששמע מפי אליהו הכהן. אכן, זהבי עצמו במכתב לאמה של סנש כתב כי שמה של חנה מעורר בו רגשות עמוקים "מפני שאחד השירים היפים ביותר שכתבתי בימי חיי הוא השיר 'הליכה לקיסריה', ואודה על האמת, בשעה שהלחנתי את השיר, תוך כדי כתיבתו זלגו עיניי דמעות". אריאל הירשפלד לא חסך אף הוא סופרלטיבים על הלחן: "הלחנת המילים 'א־לי א־לי שלא ייגמר לעולם' היא פלא אמיתי והיא בוודאי אחת המלודיות החשובות והמשמעותיות באמת בשיר הישראלי".
שירה של סנש הוא שיר אוניברסלי־אנושי שאיננו קשור לא לזמן ולא למקום, ואיננו אלא תפילתו הפשוטה של האדם אל הא־ל לא לפגוע ביופיים של הטבע, של היקום, של החיים, ואולי ברקע השיר עמדה השואה שהתחוללה אז באירופה. התפילה הזו שאותה הצליחה סנש להביע בשלוש עשרה מילים בלבד לא מפסיקה להרעיד לבבות דווקא בגלל עוצמת הפער בין יופיים של החיים, בין יופיו של החול הזהוב לאורך שפת הים שבין שדות ים לקיסריה, שבו התהלכה, לבין קיצם הטראגי של חייה.
בתוך מילת הפתיחה "א־לי" נורה הלחן בקפיצה של אוקטבה, מדגיש את המרחק בין האדמה לשמים, בין האדם לא־ל, ונותן ביטוי מוסיקלי מדויק למילותיה של סנש, מילים היוצאות מליבו של האדם ופונות אל השמים בבקשה צנועה להניח ליקום לחיות את חייו. זהבי לא הסתפק בכך והוסיף ל"א־לי" הראשון "א־לי" שני ובכך העצים את הפנייה לא־ל וקירב את השיר לתפילה הדתית.
כוחם של שיריו של דוד זהבי בנביעתם ממעיינות הרגש, מעומקי הנפש היהודית, בהיותם נטועים עמוק בחוויה הישראלית. שבעים שנות חייהם של שירים אלו לא הפיגו את טעמם והם ממשיכים וימשיכו ללוות אותנו כפס הקול של חיינו, מפני שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
