האדמו"רית שנשכחה: בעקבות המנהיגה הרוחנית שנסחפה בשיטפון

לפני מאה ושמונים ושלוש שנים, בכ"ד בטבת תקצ"ז, יומה הראשון של שנת 1837, רעדה האדמה. רעידת האדמה הכתה בגליל. בתי האבן הציוריים של צפת קרסו מיד והעיר חרבה כמעט כליל. בטבריה התרחש באותם רגעים מין צונאמי – נד מים עלה מן הכנרת ושטף בעוצמה את שיפולי העיר. בין ההרוגים בשיטפון נמנתה גם נפש חסידית מיוחדת ונשכחת. הייתה זו אישה מבוגרת שעלתה מאוקראינה כמה שנים קודם לכן והתיישבה בחצר החסידים שבעיר. בטבריה חיה ככל הנראה באנונימיות יחסית, ואולם לפני עלייתה לארץ שימשה האישה אדמו"ר חסידי. סיפורה של האדמו"רית עשוי ללמד אותנו לא מעט על מקומן של נשים בעולם החסידי ולהאיר זווית עלומה, שהיא רלוונטית מאוד לכל מי שרוחה של החסידות נגעה בלבו.

יורשת הכס

צִיזיה חנה מז"ל היתה בתו של אדמו"ר חסידי נודע. אביה היה רבי זאב וולף מטשֶרני־אוסטרהא, מתלמידי המגיד ממזריטש. בצעירותה נישאה לבן של צדיק חסידי מפורסם אחר. בעלה ר' ישראל אברהם היה בנו של רבי זוּשא מאניפולי. שם המשפחה מז"ל נבחר בגלל הייחוס לר' זושא – ראשי התיבות של משולם זושא ליפא'ס (בן ליפא).

באותן שנים עלתה קבוצה חלוצית של חסידים לגליל. שלוש מאות משפחות ובהם מורים חסידיים חשובים עלו לצפת, לטבריה ולפקיעין, ומרבית בני החבורה השתקעו לבסוף בטבריה. מנהיג החסידים בגליל, ר' מנחם מנדל מוויטֶבּסק, בנה בעיר מבנה מרשים בן שלוש קומות וזה שימש לו בית מגורים ובית כנסת. חלק מאבניו של הבית הובאו במיוחד מן העיר צור. שתי קומות של הבית מתנשאות מעל גבי הקרקע וקומה נוספת שימשה מקווה טהרה, שהתמלא מעצמו ממי הכנרת הסמוכים. סביב הבית הוקמה חצר חסידית פעילה. כמה מבנים מן החצר קיימים עד היום, כולל חלק מבית המדרש של ר' מנדל, ששופץ לאחר רעידת האדמה ומשמש כיום בית כנסת ובית מדרש חסידי.

בשנת תקנ"ח (1798) נפרד ר' זאב וולף מחסידיו ומאנשי עירו והצטרף אל החסידים שבטבריה. את רבנות העיר ואת כס האדמו"רות השאיר בידיו של חתנו, ר' ישראל אברהם, בעלה של ציזיה־חנה. עד מהרה התגלה ר' ישראל אברהם כאדמו"ר בעל מופת וכרב תקיף ודעתן. אינני יודע מה היה טיב יחסיו עם אשתו, אך באחד מדברי התורה המעטים ששרדו מפיו הוא מצטייר דווקא כמי שראה בבת הזוג דמות מנוגדת ומפריעה לקשר שיש לקיים עם השכינה. לדעתו, הסיבה שקיים מנהג שלפיו נאסר על אדם שיצא מביתו לשוב אליו כדי לקחת מה ששכח הוא שהשכינה מקדימה ויוצאת לקראת אדם היוצא מביתו לדרך. אם ישוב האדם אל ביתו, המקום שבו נמצאת אשתו, הרי הוא מעליב את השכינה (אגרא דפרקא אות י).

כחמש עשרה שנים מאוחר יותר נפטר ר' ישראל אברהם, והוא בן שלושים ותשע. כעת נותרה ציזיה חנה ללא אביה שבמרחקים וללא בעלה. האם לבדה החליטה למלא את מקומם ולשבת על כיסא האדמו"רות? האם היו אלו החסידים שהכירו בה כמי שראויה לתפקיד, או שאביה הוא שעודד אותה לכך? חידה זו תישאר ללא פתרון, כמו שאלות רבות נוספות הנוגעות בה.

לא פחות משבע עשרה שנים ישבה ציזיה חנה על כס האדמו"רות. באותן שנים נהגה כצדיק חסידי וניהלה "טיש". החסידים, כך מסופר, "נהרו" אל שולחנה (מנרת זהב, וורשה תרס"ב, עמ' 8־7). פעם אחת הצטרף אל השולחן מי שהיה המנהיג החסידי החשוב ביותר במחוזות האוקראיניים באותה העת – רבי מרדכי מטשרנוביל. לימים יהפכו היא ור' מרדכי למחותנים. יֶנטֶה דבורה, בתה של האדמו"רית, נישאה לר' דוד מטולנה, בנו של ר' מרדכי. אחד הסיפורים המתוקים שעוסקים באדמו"רית סופר לימים מפי יֶנטֶה דבורה. היא ואימה נסעו פעם למרחקים, אל קוֹסוב שבשולי הקרפטים, כדי לפגוש שם את הצדיק החסידי ר' מנדל מקוסוב, שהיה תלמידו של הסב ר' זאב־וולף. הם באו לבקש ממנו שיסייע להם כספית לערוך את חתונתה של הכלה הצעירה והוא ניאות לבקשתם. הסיפור מסתיים בריקוד. האדמו"רית וכל החסידים עמדו ומחאו כפיים בשעה שר' מנדל והכלה רקדו ריקוד מצווה כשהם אוחזים בשתי קצותיה של מטפחת.

נשכחות, לא נפקדות

אילו ניתן היה, הייתי בוחר לעצור ולנצור את הרגע ההוא – אדמו"רית וחסידים עומדים ומוחאים כפיים לצלילי ניגון חסידי, ובמרכז מרקדים אדמו"ר נודע וכלה צעירה. התמונה הזו עשויה לסייע לנו לגלות כי ייתכן שבכל הנוגע למקומן של הנשים בחסידות איננו יודעים מספיק, וכי על אף מיעוט העדויות – ייתכן שמקומן של הנשים או של נשים מסוימות היה חשוב יותר משניתן לצפות. במחקר החסידות ניטש גם כיום ויכוח טעון על מקומן של הנשים. שמואל אבא הורודצקי, סופר שכתב רבות על החסידות באור רומנטי, טען כי החסידות כיבדה באופן מיוחד את הנשים, ראתה בהן שוות מעמד, עודדה אותן ללמוד ולעיתים אף הכתירה נשים "צדיקות" בעלות כוחות. כדוגמה לכך הוא הציג לראשונה דמות של צדיקה חסידית אחרת – "הבתולה" חנה־רחל מלודמיר, דמות שנחשבה בלתי ידועה לפני כן, שלטענתו הייתה מפורסמת כצדיקה חסידית בקרב גברים ונשים בפלך ווהלין, אך נשכחה מן הזיכרון.

בשונה מגישתו של הורדוצקי, חוקרי חסידות אחרים היו ועודם כמעט תמימי דעים שנשים חסידיות הן דבר שאינו בנמצא. אישה, טוענים כמה חוקרים הפועלים כיום, יכולה להיות אשתו של חסיד, אך לא חסידה. חוקרים אלו הצביעו על המעגל ההרמטי של הגברים בעולם החסידי ועל הנטייה החסידית להתרחק מן הבית ומחיי המשפחה לטובת החיים החסידיים – נטייה שמשמעה הרחקת החסידות מן המעגל המשפחתי והזוגי, וממילא מעולמן של נשים. את חיה רחל מלודמיר סיווגו כתופעה שולית, שנחשבה כנראה כ"סטייה חברתית". ובכל זאת, כמה חוקרים וגם חוקרות (ובהן אישה יקרה, ד"ר ציפי קויפמן שנפטרה לאחרונה) טענו כי ייתכן שקיימות דמויות של נשים חשובות ובכירות בעולם החסידי, ואף ייתכן שהחסידות נכחה בעולמן של נשים בצורות אחרות, שמטבע הדברים פחות באו לידי ביטוי בתיעוד ובכתיבה החסידית. היו גם שטענו כי ככלל החסידות היא תנועה שיש בה "נשיות", והיא אף הכניסה מרכיבים נשיים אל דרכי עבודת השם, כמו למשל הערכה חיובית של תפילות ביידיש, מה שנחשב כמעשה נשי.

דמותה של הרבנית ציזיה חנה מצביעה על כך שייתכן מאוד שמקומן של נשים חשובות בחסידות לא נפקד אלא נשכח. וציזיה חנה אינה יחידה. דמויות נוספות של נשים צדיקות ותלמידות חכמים פעלו במרחב החסידי. ביניהן יש למנות את פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי, את חיה־חנה בתו של ר' מרדכי מטשרונביל, את הבתולה מלודמיר ואפילו ציזיה חנה נוספת, נכדתה של הראשונה, שערכה מסע ברחבי אוקראינה בלוויית בתה ובמהלכו נהגה כאדמו"ר.

פריידא, למשל, מוזכרת כמי שהייתה המעמיקה ביותר להבין את דברי החסידות והקבלה של אביה, יותר מאחיה ר' דוב בער, שהפך לימים להיות האדמו"ר בלובביץ'. על פי המסופר אחיה היה מבקש ממנה שתפרש ותגלה לו את סודותיו של אביהם. במכתב שמיוחס לה היא מטיפה לאחיה על שלא הבין את דבריה בענייני חסידות, ואף טעה לחשוד בה שהיא רוצה "לגלות את הקץ". פריידא היא היחידה מבין ילדיו של מייסד חסידות חב"ד שנקברה לצדו בעיר האדיץ'. גם סיפורה של פריידא – בדיוק כמו של שאר הנשים שהוזכרו כאן – נשכח כמעט לחלוטין. על קברה שבתוך ה"אוהל" של אביה אין אפילו מצבה.

רוח של חידוש

יש שיאמרו כי הדברים הללו שייכים לזמנים עברו, שבהם יכלה החסידות לעכל תופעות שכאלו ואישה יכלה להפוך לאדמו"ר או לצדיקה. אבל אישה אדמו"רית נודעת וחשובה פועלת גם כיום, ולא בשולי החברה החסידית אלא במרכז ההוויה החסידית־חרדית בירושלים. שמה הרבנית שורלה (שרה) רוקח, והיא הרבנית מבעלז ואשת האדמו"ר. הרבנית מקבלת קהל ומברכת, קוראת "קוויטלך" ועורכת מפגשים בארץ ובעולם עם חסידות וחסידים (ולא רק חסידי בעלז) כשהיא מלווה בפמליה ובגבאיות. במרשתת קיימים סרטונים שבהם היא עורכת טיש לפני גברים כשהיא לבושה בלבוש אדמו"רי, השטערן־טיכל עוטר את ראשה כשטריימל, והיא מנהלת את השירה של קהל החסידים. לשכתה בירושלים מקבילה בפעילותה ללשכתו של בעלה.

אינני טוען כי אין זו תופעה חריגה ויוצאת דופן. אין לטעון גם כי נשים מנהיגות בחסידות מעידות על שוויון הזדמנויות בחברה החסידית לגברים ונשים. כמעט ההיפך מכך – נשים יחידות זכו להיחשב כגברים ולמלא תפקידים גבריים, בלי שהדבר ישפיע על מעמדה של האישה בכלל. ובכל זאת נשים אלו שזכו להיות "בחינת דוכרא" (בחינת זכר) היו כנראה חלק מן הנוף החסידי, ובוודאי שלא נחשבו כ"סטייה" שיש להוקיע. ואולם לא רק בהיסטוריה ובסוציולוגיה עסקינן, אלא בליבה ובמהותה של החסידות כתנועה מחדשת וכתנועה שכולה חידוש. קיומן של נשים מנהיגות בחסידות מעיד בעיניי על תסיסה רוחנית ורעננות, שנשתמרו כל העת ואפילו כיום בעולמם של החסידים. אין ספק כי ככלל נטו החסידים לאמץ אורח חיים שמרני, ולא רק בדורות האחרונים, אך נראה כי נשים אלו הן היוצאות מן הכלל המעידות על כך שרוח של חידוש וגמישות רוחנית וחברתית תוססת כל העת גם תחת המעטה הכבד של השמרנות.

תורת החסידות משפיעה כיום על גברים ונשים רבים והיא מזמן אינה מצויה רק בין אלו המכונים "חסידים" במובן הסוציולוגי. רבים מן הלומדים והלומדות הללו מחפשים דרכים חדשות להזדהות עם עולמה של החסידות ולשתות ממימיה. דמותן של האדמו"רית מטבריה ושל שאר הנשים שהוזכרו כאן היא הצצה אל הבארות התת־קרקעיים של התנועה החסידית, הנובעים מים חיים למי שיודע לדלות מהן. עבור החסידים בני זמננו יש בכך בשורה משמעותית בהיבט הנשי, וקריאת כיוון להמשך ולפיתוח של הדרך החסידית. וכבר אמרו אדמו"רי חב"ד כי עיצוב חדש של מקומה הרוחני של האישה הוא מסימני הגאולה. ושמא יש מי שעבורו ועבורה זו כבר הגאולה עצמה?

חובה עלינו להציל אותן מן השכחה. בחלקת האדמו"רים בבית הקברות בטבריה, לצד קברו של ר' וולף מטשרני־אוסטרהא, ניצבת אבן רבועה וקטנה. זוהי מצבתה של ציזיה חנה. ניכר כי הכתובת נכתבה בחיפזון וללא גינונים. התאריך שעל האבן מזכיר את הסיבה לכך. כ"ד בטבת תקצ"ז, היום שבו נהרגו רבים בעיר טבריה ובגליל בכלל. ביום שלישי האחרון, כ"ד בטבת, התקיים לראשונה יום לזכרה של האדמו"רית ציזיה חנה. יחד עם שרה ב"ק, שותפתי למיזם "זושא – מגלים את הסיפור החסידי", ועם תלמידים וחברים ממכון שכטר, מישיבת מעלה גלבוע, מבית המדרש במכללת כנרת וממקומות נוספים עלינו לקברה וערכנו לכבודה סיור, לימוד ו"טיש". הזמנו נשים וגברים להאיר איתנו את מקומן של נשים בחסידות ואת זיכרונן הנשכח של אלו שאבדו מן הזיכרון. כי הזיכרון, כידוע, אינו כורח אלא בחירה והחלטה. זיכרונה של ציזיה חנה הוא הזמנה לשאוב התחדשות ורלוונטיות מן החסידות התת קרקעית הזו, מן הימים ההם אל הזמן הזה.

ד"ר זאב קיציס הוא ראש תכנית בית המדרש במכללת כנרת, מרצה לחסידות באוניברסיטת בר אילן, במכון שכטר ובישיבת מעלה גלבוע ועורך האתר "זושא"