במשך כשמונה־עשרה שנים שקע פרופ' דניאל מט למעמקיו של ספר הזוהר, ישב, יום אחרי יום, מול המילים הארמיות החידתיות בניסיון לפענח אותן, לפצח אותן, להעביר אותן לאנגלית ולפרש אותן. "אבל ניסיתי מדי פעם גם לעצור", הוא מבהיר, "להסתכל מחוץ לחלון, לא לעבוד בלי הפסקה אלא לתת לדברים לחלחל לתוכי". בהמשך יגיד מט שהעבודה על התרגום שינתה את חייו, והעניקה לו היכרות אינטימית עם היצירה החשובה ביותר של המיסטיקה היהודית. ב־2016 הושלם מפעל האדירים הזה, מהדורת פריצקר של תרגום הזוהר לאנגלית, שראה אור בסדרה רבת־כרכים בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. "תרומה מונומנטלית לתולדות המחשבה היהודית", הוכתר התרגום, שזיכה את מט בפרסים בארה"ב והפך לאבן יסוד עבור חוקרי קבלה בכל העולם, וגם בישראל, שבה עדיין לא התפרסמה מהדורה מדעית של הזוהר בעברית.
אנחנו נפגשים בירושלים, שבה מבקר מט לרגל תרגום לעברית של אחד מספריו, "אלוהים והמפץ הגדול" (תרגום: יגאל הרמלין מוריה, ידיעות ספרים). בספר הזה מגשש מט אחר זיקות אפשריות בין עולם המדע והקוסמולוגיה לבין המיסטיקה היהודית, שני עולמות שבדרך כלל צהובים זה לזה. השיחה בינינו מתנהלת באנגלית, ומדי פעם שוזר מט מילה עברית לתוך השיחה.
הקבלה כהרפתקה
הוא נולד ב־1950 וגדל בניו ג'רזי, ואת העניין שלו ברוחניות הוא מייחס לאביו, שהיה רב. "הוא לא הזכיר קבלה וחסידות, אבל הרגשתי רוחניות עמוקה בתוכו", אומר מט על אביו. "זה עורר בי השראה לחפש את היסוד הרוחני ביהדות. בהתחלה נמשכתי למרטין בובר ולסיפורים חסידיים, ומשם עברתי לבעל שם טוב, וכל הזמן נתקלתי בציטוטים מהזוהר – משפט, שורה, מילה – וזה תמיד היה מאתגר כל כך, ועשיר, ומוזר. התחלתי לקרוא את 'משנת הזוהר' של תשבי ביחד עם הארמית, וכך למדתי לקרוא זוהר. החוויה הייתה מבלבלת. הרגשתי שיש שם משהו עוצמתי, אבל הזוהר, כדרכו, לא מעניק לך דברים על מגש של כסף, אלא גורם לך לחפש, לצאת להרפתקה".
מט פנה ללמוד באוניברסיטת ברנדייס, ושנה אחת למד גם באוניברסיטה העברית, אצל שניים מתלמידיו של גרשם שלום, אפרים גוטליב ורבקה ש"ץ־אופנהיימר. עם הזמן גילה שהלימוד האקדמי של הזוהר מחמיץ את האיכויות הבסיסיות של הספר הזה. "אי אפשר באמת להבין את הזוהר אלא אם כן הוא פועל בתוכך", אומר מט, "ולכן הגישה האקדמית לא מספיקה. אבל גם התפיסה השמרנית, שמתעלמת מההקשר שבו נכתב ספר הזוהר, בעייתית. אם מתעלמים מהמציאות של ספרד במאה ה־13, מהסביבה הנוצרית שבה ר' משה די ליאון כותב את הזוהר – מחמיצים חלק חשוב בזוהר.
"מלך קסטיליה באותה תקופה, אלפונסו העשירי, היה איש רנסנס שהתעניין ביהדות ובתלמוד ובשאר חכמות העולם, ואנחנו יודעים שלר' משה די ליאון היו קשרים בחצר המלוכה, ואולי אחד ממקורבי המלך רמז לו שיש כאן חכמה יהודית עתיקה. ר' משה די ליאון רומז לנצרות, נלחם בה, אבל גם מושפע ממנה. אם חושבים שמדובר רק ברשב"י ובמערה, מחמיצים את כל הצבע והעושר של הספר. ולכן רציתי לשאוב השראה מהגישות האקדמיות והמסורתיות לזוהר, אבל לא להתחייב לאף אחת מהן, כי שתיהן לא מושלמות.
"אני חושב שיש גבול לכמה אפשר לתת למישהו את המשמעות ה'נכונה' של הזוהר – התלמיד חייב להגיע אל המשמעות הזו בעצמו, ותמיד לזכור שהזוהר לא מחויב למשמעות רוחנית אחת, כמו שהוא לא מחויב להבנה אחת, חד־משמעית, של אלוהים. להפך: יש כל הזמן ניסיון לדמיין מחדש את אלוהים, וכך אני מבין את הקבלה – כניסיון לדמיין מחדש את אלוהים.
"בעיניי, הקבלה הציגה שלושה חידושים חשובים: האחד היא רעיון האינסוף, ההבנה שאף שם של אלוהים לא יהיה מספיק, וכל שם יהיה משני. החידוש השני הוא ההבנה שכאשר מדברים על אלוהים, צריך לאזן בין הגברי לבין הנשי. והחידוש השלישי הוא הרעיון של צורך גבוה: האל איננו מושלם בלי הפעולה שלנו, ואנחנו משלימים אותו, מעוררים את הזיווג האלוהי. מעל לכל אלה יש את האינסוף, אבל מה כבר אפשר להגיד על אינסוף, או על אין?".
ממרצה למתרגם
בספטמבר 1995 צלצל אל מט חברו, הרב פרופ' ארתור גרין, ואמר לו שמשפחת פריצקר, משפחת אילי הון יהודיים משיקגו, מבקשת ממנו לתרגם את ספר הזוהר. מט, פרופסור באוניברסיטת ברקלי, היה מועמד טבעי לתפקיד, לאחר שבשנות השמונים פרסם אנתולוגיה של קטעים מספר הזוהר באנגלית בעריכתו של גרין. "האנתולוגיה ההיא כיסתה שני אחוזים מספר הזוהר", מסביר מט. "קראתי את כל הזוהר, בחרתי את הקטעים הטובים ביותר ותרגמתי אותם. אחרי שיצא הספר שאלו אותי מתי אתרגם את שאר הזוהר, ועניתי שאני לא רוצה להקדיש את חיי לתרגום ספר הזוהר. כמובן שזה מה שקרה בסוף", הוא צוחק.
"מרגו פריצקר למדה בחברותא עם רב אורתודוקסי בשיקגו", מספר מט. "הם למדו יחד פרשת שבוע ומדרש, ובשלב מסוים היא רצתה ללמוד זוהר. כשהם פנו לתרגום האנגלי הישן, תרגום שונצינו, הם הבינו אחרי כמה שבועות שצריך תרגום חדש. ארתור גרין פנה אליי, ובמשך כמה שבועות חשבתי על ההצעה שלו. לבסוף החלטתי לשבת ולנסות. במשך חודש תרגמתי ארבע או חמש שעות מדי יום, ואז החלטתי שאני לא ממשיך. זה פשוט היה מפרך. הודעתי לארתור שאני מוותר, והוא בחכמתו אמר: 'אני מבין, אולי פשוט תפגוש את מרגו ותגיד לה שאתה מוותר?'".
בפגישה, שהתקיימה באחד המלונות בשיקגו, ניסה מט לשכנע את פריצקר שהמשימה גדולה על מידותיו. פריצקר לא התרשמה, ושאלה בתגובה כמה שנים יידרשו לו כדי לתרגם את הספר כולו. "אמרתי שזה ייקח בין שתים־עשרה לחמש־עשרה שנה", אומר מט, "ומרגו אמרה: 'אתה לא מפחיד אותי'. ואז משהו ניצת בי ואמרתי: 'אוקיי, אני אעשה את זה'. באופן מודע חשבתי שאני הולך לפגישה ומסביר שזה לא אפשרי. אבל כנראה שמשהו בתוכי רצה להגיד כן".
מט עבר ללמד בחצי משרה, ובשאר הזמן תרגם. בשנה שלאחר מכן היה בשבתון ותרגם במשך כל השנה, ובארבע השנים שלאחר מכן שהה בירושלים, מתרגם את הזוהר ומתייעץ עם חוקרי קבלה כאן בארץ. בתום התקופה הזו החליט לעזוב את האוניברסיטה ולתרגם במשרה מלאה. מאז לא חזר ללמד באקדמיה, והוא מלמד כיום את הזוהר בשיעור מצולם, שמועבר בשידור חי מאתר הוצאת סטנפורד למאה וחמישים תלמידים ברחבי העולם.
כבר בימים הראשונים של העבודה הבין מט שעליו להכריע איזה טקסט בדיוק הוא מתרגם. "בהתחלה חשבתי שאפתח זוהר מודפס ואתרגם מתוכו", הוא אומר, "אבל הייתה לי גישה לכתבי יד של הזוהר, והבחנתי בשינויים מעניינים בין כתבי היד. תוך כמה שבועות הבנתי שאני לא יכול לתרגם מהטקסט המודפס, ולכן, יחד עם עוזרי המחקר שלי, יצרנו גרסה ארמית של הזוהר, שמבוססת על כמה כתבי יד. אחרי שהעניין הזה נפתר, האתגר המרכזי היה חידושי הלשון של בעל הזוהר. כל חמישה או עשרה עמודים יש חידוש לשוני שלא נמצא בשום מילון ארמי, וקשה להבין את פשרו. הוא ייקח מילה נדירה בתלמוד ויחליף אותיות, והוא רוצה שמישהו יגלה את זה, יעקוב אחרי המילה עד לתלמוד ושם ימצא את התשובה.
"אני מוצא שהשתיקה היא דבר חשוב ביותר בעבודה הדתית. בתפילה ובתלמוד תורה יש כל כך הרבה מילים, וצריך להשאיר מקום לרווח הלבן שבין האותיות"
"קח למשל את הביטוי 'בוצינא דקרדינותא'. 'בוצינא' פירושו נר, ו'קרדינותא' זו מילה מומצאת. יש הטוענים שמדובר בסיכול אותיות, והמילה היא למעשה 'קדרינותא', ואכן, יש תרגום שמתרגם 'שביב הקדרות'. אבל זה יכול להיות גם 'קורדנייתא', כלומר, כורדיסטאן, רמז למושג 'חיטי קורדנייתא' ממסכת פסחים. רש"י מפרש שמדובר בחיטה קשה – ובעל הזוהר למעשה רומז לקשיות. זו דוגמה טיפוסית. ככלל, רציתי לשמור על הסגנון הפואטי, על העושר, על המוזרות של הטקסט, ולכן לפעמים הייתי מוצא מילים אנגליות נדירות שיתאימו לתכונה המשונה של הארמית. לא בכדי מומחים לארמית נרתעים מהזוהר. ר' משה די ליאון למד ארמית מהתלמוד ומאונקלוס, והוא בעצם חושב בעברית אבל כותב בארמית, בין היתר כדי ליצור טקסט חידתי, סודי, שנראה כמו טקסט עתיק, מין תלמוד אלטרנטיבי שנכתב במערה במאה השנייה, והנה הוא נחשף. המחשבה שלי הייתה שדווקא ככל שהתרגום הוא מילולי ונאמן למקור, כך הוא חושף את הכוח של המקור. אחת הביקורות החיוביות על התרגום הייתה ש'זה עדיין כתוב בארמית', וזה באמת מה שניסיתי לעשות".
לצד התרגום, אחד היתרונות המופלאים של העבודה שלך הוא גם הפירוש לזוהר. מה הנחה אותך בכתיבת הפירוש?
"ניסיתי להראות איך הזוהר מבוסס על חז"ל, ולכן ציטטתי לא מעט מדרשים. אני מנסה להסביר גם את הסימבוליקה של הספירות, ולציין את המקבילות השונות בזוהר. התרגום והפירוש נועדו לקורא האינטליגנטי הנבון, לאו דווקא למי שיש לו רקע בקבלה או בזוהר, אבל כמובן שיש דברים שרק מומחים יוכלו להעריך. בניתי את ההערות כך שבהתחלה יופיעו הדברים ההכרחיים כדי להבין את הטקסט, ואחר כך יופיעו הרחבות שונות ופירושים".
תפוצה לא־יהודית
העבודה על התרגום, אומר מט, השפיעה על עולמו הרוחני. "האמת היא שלפעמים התפיסה הקבלית מסובכת מדי עבורי", הוא מודה. "מלכתחילה נמשכתי לחסידות, כי היא פשוטה ומיידית יותר, אבל העומק של הזוהר בהחלט שינה את האופן שבו אני קורא את התורה, ואת קיום המצוות שלי – שבת, תפילה, החיבור עם הקב"ה. הדבקות, למשל, היא ערך מרכזי מאוד בזוהר. בדרך כלל, אם נשאל מה הופך אדם לדתי התשובה תהיה שבת או כשרות, אבל דבקות היא מצווה כמו כל המצוות האחרות, והיא מופיעה שוב ושוב בתורה. אני משתדל להדר במצוות דבקות".
תרגומו של מט התקבל גם בקרב קהלים לא־יהודיים בארה"ב, שחלקם נחשפו לקבלה בתיווכה של הזמרת מדונה ומרכז הקבלה של משפחת ברג. "מדונה וגרשם שלום הפכו את הקבלה למפורסמת", אומר מט בחיוך. "לפני שלושים שנה, מעט מאוד יהודים ידעו בכלל מהי קבלה. שלום הפך את התחום ללגיטימי מבחינה אקדמית, והמרכז לקבלה ומדונה הפכו את הקבלה לעניין בינלאומי. אפשר להגיד הרבה דברים על המרכז הזה – שהם מוזילים את הקבלה, שהם מנצלים חולשות של אנשים – אבל הם גם חושפים קהלים רחבים מאוד לסוג הרוחניות הזה.
"כשאני שואל את עצמי מדוע הזוהר פופולרי כל כך, אחת התשובות היא שמדובר בספר שמדגיש לא רק את קיום המצוות, אלא גם את היחס האישי לאלוהות, את נוכחותו של הא־ל. גם האלמנט הארוטי בזוהר תורם לפופולריות של הספר – הוא פואטי, רומנטי, הוא אינטנסיבי מבחינה רוחנית. בכל העולם יש עניין במדיטציה וברוחניות, וזו הגרסה היהודית. אני חושב שהכוח של הזוהר נעוץ בהבנה שאנחנו שותפים עם אלוהים, שאלוהים צריך אותנו, ברמה מסוימת, כדי לממש את הפוטנציאל האלוהי. אחד המקובלים כותב ששכינה היא 'סוד האפשר', כלומר, שאלוהים כאן בפוטנציה, והשאלה אם אלוהים יהיה כאן תלויה במעשים שלנו. אין כאן פאסיביות, אלא אקטיביות – אתה נחוץ להצלחה של התוכנית האלוהית. זה מעצים אנשים, ואני בטוח שהמציאות של היהודים בימי הביניים, שהיו חסרי כוח, תרמה לכך".
והיום, כשהיהודים הם שוב בעלי כוח?
"אז השאלה הופכת להיות כיצד להשתמש בכוח הזה. מעניין שהזוהר הוא במובן מסוים יותר אתי משהוא מיסטי, או שלכל הפחות אין בו הבחנה בין שני אלה. הרבה פעמים רוחניות נתפסת כמנותקת מאתיקה – 'שהעולם ייחרב, אני עושה את המדיטציה שלי'. אבל בזוהר, רק אם אתה אדם מוסרי אתה יכול להשפיע על השכינה. הזוהר הרי המציא את המושג אושפיזין – אברהם, יצחק ויעקב, שמייצגים את הספירות – אבל האושפיזין לא יבקרו בסוכה שלך אם לא תארח בה גם אדם עני".
דיברת על רוחניות עכשווית. אתה עצמך מתרגל מדיטציה?
"כן, כמה פעמים ביום. אני מוצא שהשתיקה היא דבר חשוב ביותר בעבודה הדתית. בתפילה ובתלמוד תורה יש כל כך הרבה מילים, וצריך להשאיר מקום לרווח הלבן שבין האותיות. לכן הפסוק הזה, 'לך דומיה תהילה', מדהים כל כך. כי אין מילים שיתאימו והשבח האמיתי הוא שתיקה.
"אחד הדברים המדהימים במיסטיקה הוא שעקרונות מיסטיים ומיסטיקנים משוחחים זה עם זה, בלי שהם בהכרח הכירו. רעיונות מחלחלים מדת אחת לדת אחרת, ואני כל הזמן מוצא קשרים מרתקים. ג'לאל א־דין רומי כותב באותה תקופה כמו ר' משה די ליאון, והם כמובן לא הכירו זה את זה, והנה יש קשרים ביניהם – אני מפנה לרומי כמה וכמה פעמים בפירוש לזוהר, וגם למייסטר אקהרט, שכותב שהוא 'מחפש את האלוהים שמעבר לאלוהים' – וזה ממש אינסוף של הזוהר. כנראה שיש ליבה עמוקה של הקיום האנושי, שאפשר להגיע אליה בכל מקום ובכל מצב, וזה נפלא".
חוגג את ההרמוניה
את "אלוהים והמפץ הגדול" כתב מט בעקבות ספק שקינן בו מאז שהיה ילד. "תמיד תהיתי מי צודק", הוא אומר, "הרבנים או המדענים. כשהתחלתי ללמד קבלה וזוהר, היו כמה שאמרו לי שזה נשמע כמו המפץ הגדול. התחלתי לקרוא תיאוריות של המפץ הגדול, וזה היה מרתק, הטענה שכל היקום התחיל מנקודה אחת זעירה, מזרע קוסמי, שכולל את הכול, והנקודה הזו מתרחבת, התרחבות שכולנו חלק ממנה, חלק מתהליך מתמשך.
"יש משפט מקביל לזה בספר 'כתם פז' של רבי שמעון אבן לביא מהמאה ה־16, שכותב: 'כי בהופיע האור נתרחב העולם, ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם'. הרישא של המשפט מזכיר את הטענה של המפץ הגדול על היקום המתרחב, והסיפא של המשפט מאתגר יותר – האמירה היא שנכון שיש התרחבות, פיצוץ ראשוני, אבל שום דבר לא ייווצר אם יהיה רק פיצוץ. נדרשת גם האטה, רגיעה. היצירה לא יכולה להתרחש אלא אם כן ההתרחבות תירגע, והמהלך הוא של התרחבות ונסיגה.
"אגב, את הציטוט הזה זכיתי להראות לגרשם שלום. הייתי עוזר הוראה שלו לסמסטר אחד, כשהוא ביקר באוניברסיטת בוסטון. בסמסטר הזה חיפשתי כל תירוץ לדפוק על דלת המשרד שלו ולשאול שאלות, ואני זוכר שהראיתי לו את הציטוט, והוא מיד חטף את הספר ואמר 'תן לי את זה'. אני חושב שזה היה הציטוט שנתן לי השראה לכתוב את הספר.
"אני לא טוען שהאר"י ידע את מה שסטיבן הוקינג גילה מאות שנים אחר כך. זו טענה פשטנית ולא נכונה. אני רוצה להציב את שני העולמות האלה זה לצד זה ולשאול איפה יש מקבילות, איפה יש זיקה, ולכבד את העובדה שמדובר בגישות שונות, שלפעמים ייצרו הרמוניה ולפעמים ייצרו קונפליקט. אני חוגג את ההרמוניה הזו אך לא מכחיש את הסתירות, וצריך לכבד את שתיהן. צריך להבין שהמפץ הגדול היה מהפכה לא רק בעולם המדע, אלא גם בעולם הדתי, כי הוא טען שיש התחלה, יש בריאה. עד המפץ הגדול, כל המדע האמין שהעולם הוא נצחי, והנה פתאום הטענה היא שיש התחלה – הוותיקן, למשל, אימץ את הטענה הזו בשמחה. אז אני מוכן לומר שהמדע מדויק יותר באשר לשאלה איך נוצר העולם, ופרק א' בבראשית פחות מדויק, אבל הוא ממילא לא המקור שממנו אני לומד את המדע שלי. מעשה בראשית מלמד אותי דברים אחרים לגמרי".
איך אנשי מדע מגיבים לספר הזה?
"הייתי בשבוע שעבר במכון ויצמן והעברתי שיחה על הספר, והאולם היה מלא. אני חושב שבעולם המדע לא לגיטימי להזכיר את אלוהים בכיתה, ואנשים דווקא מחפשים את זה. מדענים מנסים לפעול בצורה כביכול אובייקטיבית ולהתרחק מרוחניות, אבל כשאתה עוסק במדע אתה שוב ושוב נתקל בפלא, וצריך להיות ממש עיוור כדי לא להיתקל בו. אז אנשים תוהים ומחפשים, במיוחד בישראל. גרתי כאן שמונה שנים, שני הילדים שלנו גדלו כאן, והיה לי כל כך חשוב שהספר יֵצא בעברית, כי אנשים כאן לוקחים את הנשגב באופן אישי, אכפת להם ממנו באופן עמוק. אנשים באמריקה מצהירים על כך שהם מאמינים באלוהים, אבל אין לכך השפעה על חיי היומיום שלהם. כאן גם לחילונים אכפת מה אומרים על אלוהים, או איזה תפקיד יש לו בחיים שלנו, מפוליטיקאים ופרופסורים ועד לנהגי מוניות. בשבוע שעבר נסעתי עם נהג מונית וסיפרתי לו על הספר, ובסוף הנסיעה סיכמנו שאשלח לו עותק. אני לא יודע אם דבר כזה היה קורה לי בארה"ב".
