יצא לה טוב לאיילת גונדר־גושן. בשיאו של קמפיין me_too משתחרר ספרה השלישי שעוסק בתלונות שווא בתזמון שאין מושלם ממנו.
הרעיון הבשיל לפני שלוש שנים וחצי. "ישבתי לצהריים עם חברה שעובדת בסנגוריה הציבורית", היא נזכרת, "היא נכנסה לשם מאושרת לגמרי, וסיפרה שהיא מייצגת מבקש מקלט שמואשם באונס ושהצליחה לאתר פגם בעדות שמוכיח שהבחורה טפלה עליו אשמת שווא. כמובן, חשוב להגיד שמדובר באחוז אחד מהמקרים, מאוד נדיר ומאוד זניח. ועדיין, היא מגיעה לשם צוהלת ואומרת שהצליחה להוכיח שהבחורה משקרת, שהיא כלבה מניפולטיבית ופסיכופתית וכל יתר שמות התואר.
"ואני יושבת שם, ואני פסיכולוגית בהכשרתי, וכל מה שאני חושבת עליו הוא מה הסיפור של הבחורה הזאת. נורא קל להגיד שהיא כלבה, שהיא רוצה צומי. אבל מישהי צריכה להיות חתיכת בן אדם אומלל כדי להגיע למצב שהיא ממציאה סיפור כזה. וככל שהחברה שלי סיווגה אותה בתור אישה מסוכנת כך הסתקרנתי ביחס אליה בתור בן אדם. מה גורם לאדם נורמטיבי ללכת ולהמציא סיפור כזה?
מתוך התהייה הזאת נולד הספר "השקרנית והעיר" (הוצאת אחוזת בית). נופר, נערה כעורה בעיני עצמה, עובדת בגלידרייה ועוברת את הקיץ הנורא בחייה. כל רצונה הוא להיות נאהבת ולהתקבל על ידי החברה, ובכל פעם העולם מפנה אליה עורף. כאשר יום אחד נכנס לגלידרייה אבישי, פליט ריאליטי מתוסכל שהמדיה הפסיקה להתעניין בו, הוא מוציא את זעמו עליה ועבורה זו השפלה אחת יותר מדי. נופר נכנסת איתו לעימות בחצר האחורית, ובסופו מאשימה אותו שניסה לאנוס אותה. הסיפור מתגלגל בתקשורת והשקר יוצא משליטה וסוחף אחריו דמויות שונות מסביב – נער מתוסכל שהיה עד למרחש וסוחט אותה, קשישה מרוקאית שמתחזה לניצולת שואה, חירש אילם ושוטרת חשדנית. כולם מתגלים בעליבותם, בהתחזותם ובאמת הגדולה שמסתתרת מאחוריהם.
"לאדם כותב בדרך כלל יוצא להתבונן במקומות שביומיום פחות מסתכלים עליהם", היא מסבירה את הבחירה. "את רוצה להאיר את הפינות החשוכות, לא להסתכל מתחת לפנס. גם בספר הקודם שלי, 'להעיר אריות', בחרתי בגיבור שהוא גבר ישראלי לבן, רופא שמצביע מרצ, שפתאום דורס פליט אריתראי ובוחר להשאיר אותו בצד הדרך. מעניין אותי מה קורה לאנשים הנורמטיביים, הרגילים, כשהם ניצבים בפני בחירה שמעמידה בסימן שאלה את הטבע המוסרי שלהם, ובתקווה שגם את הטבע המוסרי של הקורא. אני מקווה שמתישהו הוא עובר מלשפוט את הדמות ללשאול את עצמו באיזו סיטואציה גם אני הייתי יכול לעשות את זה. במקרה של 'השקרנית והעיר' זה לשאול את עצמך מתי אני משקר. מתי אני מתלפף בתוך רשת קורי העכביש של עצמי וכבר לא יודע איך לצאת ממנה".
פרוזה או חדשות
הגיבורים בספרה של גונדר־גושן סובלים כולם מעיוורון חברתי. נופר הבלתי מחוזרת, אבישי פליט הריאליטי, קבצן חירש־אילם שהעוברים והשבים מתעלמים ממנו בהפגנתיות, נער צנום וגמלוני בשם לביא שהוריו המצליחנים מאוכזבים ממנו.
"אני אמא לילדה בת שלוש וחצי, ואחד המשפטים שהכי הרבה נאמרים בבית זה 'אמא, תסתכלי עליי'. הצורך להיראות מזוהה אצל ילדים בגיל מאוד מוקדם, ואנחנו גם יודעים שאם הצורך הזה לא נענה יכולות להופיע כל מיני התנהגויות, לאו דווקא חיוביות, כדי לקבל את המבט הזה. בהתחלה היא תרקוד, ואם אני לא אראה אותה אז היא תדחף את אחיה בן השנה ואולי אז אני אראה אותה. תחשבי על קין והבל – מה קורה ביריבות בין שני אחים שכל אחד מהם רוצה לקבל את המבט המברך הזה מאבא, ורק אחד מהם זוכה בו".
זאת סיטואציה שגם באה לידי ביטוי בספר, בדמות אחותה המוצלחת של נופר.
"זה סיפור שמאוד מעסיק אותי. אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לתנ"ך בכתיבה, כי זה המקום שבו את מקבלת את הסיפורים הכי טובים. מדהים אותי שהרצח הראשון בהיסטוריה, אחת המוטיבציות שהוא יושב עליהן זה הצורך של מישהו להיראות. התחושה הזאת שאבא לא רואה אותו והוא מנסה לתת לו מנחה כדי לקבל ממנו את ההכרה, וזה גורם לו לעשות משהו שדרכו הוא מקבל חתיכת הכרה. הרי מה זה אות קין? זה אומר – הרגשת שלא רואים אותך מספיק? מעכשיו לא יפסיקו לראות אותך".
יש תחושה בספרים שלך שאת נוטה לחמול על הגיבורים. לנסות להבין את המעשים הרעים שלהם.
"זה ההבדל בין פרוזה ובין חדשות. כשאני קוראת חדשות אני באה לשפוט. רוצה לדעת מי הטובים ומי הרעים ובתוך שנייה החלטתי. בפרוזה אני רוצה בדיוק את ההפך – לא להיות מסוגלת להכריע כל כך מהר מי הטובים ומי הרעים. את לא באמת יכול לשפוט אדם לפני שהלכת בנעליים שלו. לפני שטיפסת במתלול שהוא צריך לטפס בכל יום בחייו ורק אז תוכל לומר משהו אמיתי על האדם הזה. כל הדמויות שלי עושות 'מעשה שלא ייעשה'. אבל הנה הוא נעשה, ואז השאלה היא האם יכול להיות שגם הקורא הבורגני שיושב בנינוחות בסלון ביתו ומצקצק בלשונו על מישהו שמבצע תאונת פגע וברח, או על מישהי שטופלת אשמת שווא – יכול להיות שגם הוא בסיטואציות מסוימות עושה דברים כאלה? המארג הזה של שקרים שגם אנשים נורמטיביים יכולים לעשות נורא מסקרן אותי. יש מחקרים שמראים שאנשים משקרים בממוצע פעם ביום. ממש מדגדג אותי לשאול כל אחד ברחוב, כבר שיקרת הבוקר? רק כשאתה מסתכל על מארג השקרים אתה אולי יכול לגלות חמלה לילדה הזאת, שהסתבכה בפרשייה שגדולה ממידותיה ולא יכולה לעצור".
קיבלת ביקורת מהפמיניסטיות על הבחירה לעסוק בסיפור על תלונת שווא?
"יצא לי לשמוע ממישהו אחד, דווקא גבר, שאמר לי שאסור לפרסם את הספר הזה השנה כי הוא עלול לחתור תחת קמפיין me too. בעיניי יש משהו מאוד מסוכן ומאוד דכאני בלהגיד לאישה על מה מותר לה לכתוב ב־2018 ועל מה לא, ואני אומרת את זה בתור תומכת גדולה של הקמפיין. כאישה אני חושבת שהוא הופך את העולם למקום יותר בטוח עבור הבת שלי. אבל ספרות לא בהכרח נכתבת על השכיח. היא נכתבת על הנדיר, על הבזוי".
למה בחרת שהגבר יהיה פליט ריאליטי?
"פעם, כדי להתפרסם, היית צריך לעשות משהו. המצאת תרופה לסרטן אז היית מפורסם. הוצאת אלבום מופתי אז דיברו עליך. המציאות היום היא שאתה מתפרסם ואז אתה מפורסם. אין דגש על ליצור משהו. גם לנו כחברה יש חלק בזה. אנחנו מתענגים לראות אנשים כמו חיות בקרקס וכשהחיות האלה משתחררות ועושות דברים מופרעים אנחנו מזדעזעים. תחשבי על דודו טופז – במשך שנים הוא ניהל את הקרקס שלו בטלוויזיה וכולם ישבו לראות. ראו אותו נושך את הכתף של נטלייה אוריירו והיו משועשעים מזה. הזינו את המפלצת הפנימית הזו ואז הם מתפלאים כשהמפלצת הזאת יוצאת וטורפת אחרים".
חייל מוויז'ניץ בסן פרנסיסקו
היא בת 36, נשואה ואם לשניים, ילידת תל אביב, אך למרות גילה הצעיר הספיקה לא מעט. בצבא שירתה ככתבת צבאית בביטאון חיל האוויר, משם המשיכה ללימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון ושני וסיימה בהצטיינות, ועל הדרך סימנה וי גם על לימודי תסריטאות בסם שפיגל.
אז מה את בעצם – פסיכולוגית, תסריטאית או סופרת?
"זה כמו בגן שעשועים. אני רואה את המבט של התינוק הקטן שלי – המגלשה פה, הנדנדה שם, והוא קרוע ביניהם. ואני רוצה להגיד לו 'אתה יכול ללכת לנדנדה ואז לעבור למגלשה'. העניין הוא לחשוב על החיים כמין גן שעשועים שאתה לא חייב לבחור בו. במסכת קידושין כתוב שעתיד אדם לתת דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל'. זה משפט שאני אוהבת. מעבר לזה, הפסיכולוגיה מזינה את שאר העיסוקים שלי. הטיפול הפסיכולוגי שואף למצוא משהו שהוא מעבר לסמול טוק ולמשפטים שאנשים מדקלמים על עצמם ועל החיים שלהם, וזה נכון גם לגבי פרוזה. בפרוזה אין לך את הפריבילגיה לשפוט את הדמויות שלך. אם נופר הייתה מגיעה לקליניקה שלי הייתי חייבת לנסות להבין באמת למה עשתה את זה".
רק שלושה ספרים מאחוריה, והיא כבר זוכה להכרה כמעט חסרת תקדים. על ספרה הראשון, "לילה אחד, מרקוביץ'", זכתה בפרס ספיר לספר ביכורים. ספרה השני, "להעיר אריות", זכה בפרס וינגייט, תורגם ל־12 שפות, נכלל ברשימה היוקרתית של בחירת העורכים של הניו־יורק טיימס, ונבחר על ידיו לאחד ממאה הספרים הטובים של השנה. גם "השקרנית והעיר" נמכר לתרגום ל־11 שפות.
איך זה להתקבל ככה בעולם?
"אני עדיין קצת בשוק מזה. אין לי תשובה אינטליגנטית על איך זה כי אני עוד לומדת. יש משהו נורא מוזר בזה שאת יושבת שלוש שנים בבית וכותבת ואין לך מושג אם זה בכלל יעניין מישהו, כי את קודם כותבת בשביל עצמך. ואז, כשזה יוצא לעולם, נוצרת חוויה נורא מרגשת. אני זוכרת שבספר הראשון שלי, שבכלל עוסק בתקופת הקמת המדינה, חשבתי לעצמי 'למה שזה יעניין בכלל מישהו?' – ופתאום אומרת לך מישהי מאדינבורו שהיא קראה את הספר ומבחינתה הוא עליה. זו חוויה נורא חזקה. זה שהספרים שלי הגיעו למדינות שעוד לא ביקרתי בהן זה מרגש".
את החודשים האחרונים היא מעבירה בסן פרנסיסקו, שם היא מרצה לסטודנטים אמריקאים על התרבות הישראלית. במקביל, משודרת בערוץ 2 העונה השנייה של הסדרה "כיפת ברזל", שאותה כתבה עם בן זוגה, התסריטאי והמשפטן יואב שוטן־גושן ושותפים נוספים. הסדרה עוסקת בסיפורם של החרדים המתגייסים לצה"ל.
"הקרנתי לסטודנטים את כיפת ברזל וביקשתי מהם לזהות שני דברים – תמות ישראליות ותמות אוניברסליות. לכאורה, אמריקאי לא יכול להזדהות עם חסיד ויז'ניץ שמתגייס לצה"ל כי הוא לא יודע מה זה ויז'ניץ ומה זה צה"ל. מצד שני, כל אמריקאי יכול להזדהות עם הרעיון של נער שבוחר לעשות משהו שהמשפחה שלו מתנגדת אליו. אני חושבת שבסיפורים טובים, גם אם הם מאוד ספציפיים, אפשר להרגיש את התמה האוניברסלית הזאת, את הדנ"א של הנפש האנושית".
מה גרם לך להתעניין בסיפור שכל כך רחוק מהעולם שלך?
"כל ישראלי שתראי היום, מספיק שתלכי איתו שני דורות אחורה – הוא כבר לא יהיה כל כך חילוני. סבא שלי בן 92 – הוא למד בחיידר, שמר כשרות כמעט כל חייו. מצד אחד כתבנו סדרה על אנשים שהם לא אנחנו, ומצד שני כתבנו סדרה על אנשים. לא על הכותרות המלאות שנאת חרדים שיש לפעמים בעיתון אלא על בני אדם. זה לא חרדי אלא יעקב – נער בן 18 שמתגייס בניגוד לרצון המשפחה. לדמות כזאת אפשר להתחבר".
אילו תגובות קיבלתם מהמגזר החרדי?
"התגובות מדהימות. יותר ליואב מאשר לי, כי הוא היה בקשר עם הרבה אנשים מהמגזר בזמן הכתיבה והוא זה שעשה את התחקיר ויצא למסע עם הפלג החרדי. הוא מקבל תגובות מאוד מרגשות של אנשים שבפעם הראשונה רואים את עצמם על המסך, למרות שהיה גם את שטיסל. ויש גם את שבאבניקים".
כשמסתכלים על עמרם, גיבור הסדרה, גם הוא דמות של שקרן עם תירוצים. נראה ששוב את גורמת לקהל להתאהב בגיבור הפגום והלא מושלם.
"לגמרי. אחד הסטודנטים שלי אמר אחרי צפייה בפרק הראשון בלבד שנראה לו שהשאלה המרכזית סביב עמרם הולכת להיות 'האם אדם יכול להשתנות'. האם למישהו שמתחיל את הסדרה רע יש סיכוי לעשות תיקון. כי השקרים הם אף פעם לא רק החוצה – הם גם פנימה. אתה מעוור את עיני הזולת אבל מכבה גם משהו בתוכך".
שוברים שתיקה והיחס לאמת
בהקשר של סיפורים ושקרים, גונדר־גושן טוענת שהיא מאוד עסוקה במה שקורה עם שוברים שתיקה. "הדיבור עליהם כשקרנים, הניסיון לקעקע את דמותם – מגיעים אנשים וכמו שאני רואה את זה אין להם אינטרס לשקר, ואני מרגישה שהציבור הישראלי לא רוצה לשמוע את הדבר הזה. ההכפשה שלהם כשקרנים או כבוגדים – בעיניי זה חוזר לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו וליחס המאוד טריקי שיש לנו לאמת. אנחנו בדרך כלל נחפש מידע שיאשש את כל הדברים הטובים שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו ונגדיר כשקרי כל מידע שפוגע בדברים האלה, ואנחנו עושים את זה גם כפרטים וגם כמדינה.
"אנחנו חייבים להפסיק לחשוב על הצד השני במונחים של בוגד או פושע", היא מוסיפה, "בסופו של דבר כולנו בוחרים להישאר במדינה הדי משוגעת הזאת. יכול להיות שמי שיקרא את העיתון ממש לא יסכים איתי. אני יכולה לחיות עם זה. אני לא יכולה לחיות עם זה שהוא יקרא לי בוגדת או יחשוב שאני לא אוהבת את המדינה שלי. מעצם זה שאני בוחרת להמשיך לחיות כאן ולגדל את הילדים שלי – אז גם אם במאבק הזה אנחנו לא באותו צד, זה מאבק של אהבה. כמו במשפחה. אלו מריבות של 'כולנו נמצאים פה יחד ועכשיו אנחנו נריב על איך עושים את הדבר הזה'. אין מילה יותר מסוכנת בעיניי מאשר 'בוגד'. יכול להיות שאנחנו לא מסכימים עם מה ששוברים שתיקה באים לעשות, אבל אני לא חושבת שאפשר להגיד שלא אכפת להם מהמדינה הזאת, כי אם לא היה אכפת להם מהמדינה הזאת הם כבר היו בברלין".
את חיה לצד כותב, שניכם בתחום היצירה, עד כמה זה מאתגר?
"יש לי הרגשה שזו שאלה ששואלים בעיקר אישה שמצליחה. איך בעלה עם זה שהיא מצליחה. אבל לשאלתך – שני אנשים שכותבים יחד זה דבר מורכב. פתאום את חולקת עם בן הזוג שלך לא רק את מטלות הבית ואת ההורות אלא סדרה שנמשכת שלוש שנות כתיבה. רוב האנשים, כשיש להם יום רע בעבודה, יכולים לחזור הביתה ולשכוח מזה. אז אם אצלנו יש יום רע בעבודה ולא הצחנו לפצח משהו בנוגע לאחת הדמויות, מגיעה השעה ארבע, אוספים את הילדים מהגן, ואת עדיין עם הבן אדם. במובן הזה זה לא פשוט, אבל במובנים אחרים זה הדבר הכי נפלא שיש. כשכתבתי את 'השקרנית והעיר' יכולתי לדבר עם יואב ולשאול אותו 'תגיד, אתה מתחבר אליה, אתה שונא אותה? אתה אוהב אותה?'. כשזה טוב זה נורא טוב. היכולת להשכיב ילדים, להתיישב בסלון, ואז לראות איך הוא מתמלא בדמויות מהספר שבאות להתארח".
איך בכלל הפכת לסופרת?
"נראה לי ששיעמום הוא טריגר מצוין להמצאת סיפורים. אני זוכרת את עצמי כילדה, יושבת, הספרייה סגורה, אין מה לעשות, את רוצה שההורים יבדרו אותך ושיהיה לך בהצלחה עם זה. ואז את מתחילה להמציא את מה שאין לך. והרגע שבו את מגלה שהעולם יכול להיות יותר מסך כל מה שיש בו, ושאת יכולה לספר משהו שלא היה ובזכות המילים הוא יתקיים – זה רגע מדהים בעיניי".
