ישנם ימים ללא מרגוע וישנם לילות בהם אין סדר, מלאך המוות משוטט בעיר, והעולם שב לתוהו ובוהו. ובלילה שכזה מבוהלים ודחופים נכנסים יהודים אל הבתים ומבקשים הגנה והצלה. לוקחים "שה לבית אבֹת, שה לבית", אור בין ערביים יורד, דם ניתן על שתי המזוזות והנה "פסח הוא לה'". וכל העבודה הזאת לנו כדי שכך יראה ה' את הדם, "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יג).
אך מהי אותה פסיחה? מה מכונן כל הטקס, הקרבן והדם?
המסתתר והחוסה
משיב רש"י: "ואני אומר: כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה; ופסחתי – מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים". בזכות דם הפסח יפסח ה' ולא יכנס ויכה בבתים.

אמנם, בראשית דבריו מצטט רש"י, בעילום שם, את מנחם בן סרוק, שלפיו פסח איננו passover אלא חמלה והצלה. ובאמת כך לכאורה מפרשת התורה עצמה כשהיא אומרת "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (יב, כז). הפסח איננו דילוג ומניעה של מכה אלא חסות, וכפי שנוהג לתאר הרב מדן בשיעוריו, בליל הפסח ה' הוא הפוסח על הבית, עומד על מפתנו ומגן עליו מפני המשחית העובר: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (יב, כג). וייתכן שלכך רומז ישעיהו המתאר ליל סדר ירושלמי וכאוטי שבו מכת דבר הויה באשור וה' פוסח על ירושלים: "גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (לא, ה).
הפירוש האחרון, שאותו נקטו המתרגמים הארמיים ("וְאִחזֵי יָת דְמָא וְאֵיחוּס עְלֵיכוֹן"; אונקלוס יב, יג) עומד ביסוד דרשתו של ר' יונתן המפרש "ופסחתי עליכם – עליכם אני חס" (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא, ז). הפירוש הראשון, שאותו נקטו המילונאים והמתרגמים הלטיניים, עומד ביסוד דרשתו של ר' יאשיה הקורא "ופסעתי, שהקב"ה מדלג על בתי בניו במצרים" (שם).
מחלוקת התנאים והמתרגמים על אודות פירוש המילה "פסח" מכוננת שני סוגים של עמידה דתית: לפי הראשונה עומד האדם מבוהל אל מול א־ל המכה בעולם ומקיים מצוות כדי שעליו תדלג המכה. דמות הא־ל ודמות המשחית חד הן, ומדמות זאת מסתתר האדם באמצעות המצוות. ואילו לפי הפירוש השני מזמין האדם את ה' לביתו, ההופך בליל הפסח למעין מזבח שבו שורה הא־ל והודף ממנו כל סכנה. בפסח חס ה' על האדם החוסה בסתר פניו, יושב בביתו – בית ה' – וחש כי הוא צפון עימו בסוכתו ביום רעה ומוסתר בסתר אוהלו.
מקום ההצלה
אולם נדמה לי שיותר משמשקף ליל הפסח את דמות הדוד המציץ מבין חרכי הבתים, הוא משמש נייר לקמוס חשוב לאופנים השונים שבהם מתכנסים יהודים ויוצרים מרחבים מקודשים ומוגנים. שכן כפי שלימד מו"ר פרופ' אהרן שמש ז"ל, הרעיון שלפיו ליל הפסח הוא ליל הגנה נמשך והולך מפסח מצרים אל פסח דורות ומשתקף במקורות קדומים ומאוחרים. ממילא עולה השאלה כיצד לתרגם את "עיר המקלט" הביתית של פסח מצרים אל פסח דורות.
וזו פעולת תרגום מורכבת, משום שבפסח דורות נתלש ונעקר חג הפסח מן הבתים הפרטיים אל העיר הגדולה. את הפסח נאסר לזבוח "באחד שעריך" ויש להביאו אל "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". ובכן, כיצד יתכנסו יהודים רחוקים ממצרים העולים לירושלים ויתגוננו מפני מי שעומד עליהם לכלותם בכל דור ודור?
מקורות עתיקים מימי הבית השני משיבים לכך תשובה פשוטה: המקום המוגן הוא המקדש. כך לפי ספר היובלים, חיבור יהודי עתיק מימי הבית השני, את הפסח יש לאכול בחצרות המקדש ומי שאוכל אותו הם גברים מ"בן עשרים ומעלה" (היובלים מט [תרגום: כ' ורמן, עמ' 544־545]). לפי ההלכה שבמגילת המקדש: "[כול זכר] מבן עשרים שנה ומעלה יעשו אותו ואכלוהו בלילה בחצרות [ה]קודש והשכימו והלכו איש לאוהלו" (מגילת המקדש יז 14־15). הווה אומר: אם האדם רוצה להישמר ולהיות בלילה מסוכן זה עם ה' הוא צריך לעלות אל המקדש והדבר פתוח לגברים בלבד בני עשרים שנה ומעלה. מה שמגונן על האדם, לפי הלכה כוהנית זו, הוא ההתכנסות של העדה במקדש.
בניגוד חד לכך חז"ל תרגמו את ה"בית" ופירשוהו כ"חבורה". האדם לא יכול להתכנס בביתו שהרי הוא עולה לרגל לירושלים, אך הוא יתכנס בבית "סוציולוגי" – גברים ונשים, זקנים וילדים יימנו יחדיו אל חבורה שהיא תרגום אנושי לבית מפסח מצרים. לדרך זו, עיקרה של החובה לאכול את הפסח הוא לא להיות לבד: "אין שוחטין פסח לכתחילה על היחיד, שנאמר 'לא תוכל לזבח את הפסח באחד', דברי ר' יהודה" (מכילתא דר' שמעון בר יוחאי, שמות יב, ד). בפסח, ה' פוסח על ביתם של היהודים במצרים. וביתם של היהודים, לפי חז"ל, ובניגוד להלכה הכיתתית, הוא החבורה שבה מתכנסים יחד גברים ונשים, זקנים וילדים, שכולם נמנים על הפסח ואיתם שכנים וקרובים וידידים. לדרך זו, ליל הפסח הוא לילה שבו האדם אוחז בקרנות ביתו כבקרנות מזבח ובכך מציל את נפשו. ויכול האדם באמת לאחוז בקרנות ביתו לאסור את החג אל קרנות מזבח־ביתו להביט בניסים המסובים סביב שולחנו ממש ולגלות שיש לו סיכוי להינצל מכל משחית שבעולם.