שתי מצוות בולטות בסיפור יציאת מצרים. האחת מתייחסת ללוח השנה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). האחרת היא מצוות הפסח (יג, ח): "וְהִגַּדְתּ לְבִנְך בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עשה ה' לי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". שתי מצוות אלו, והמושגים המבוטאים בהן: זמן וחינוך, קשורים זה בזה.
אנו חיים על פי שני שעונים. האחד, במחוגיו הנעים בתנועה מעגלית מתמדת, מחקה את הזמן המחזורי של הטבע. השעון השני, הנע תמיד קדימה, מחקה את הזמן הקווי של ההיסטוריה והביוגרפיה, זמן שהוא בלתי הפיך ולעולם אינו חוזר על עצמו. שני אלה הם "עיגולים ויושר", שני פרצופי הזמן. הזמן העגול והאדיש מול זמן היושר, הזמן שהוא קווי וקטעי. זהו הזמן הטורף את יצוריו, הוא שעון חול, כשעל ידו מוצב חרמש הכיליון.
כיליון זה מתבטא במוות וגם בשכחה, מותן והיעלמותן של חוויות חיינו, הנסוגות ללא הרף אל העבר. סכנת השכחה מאיימת על היחיד, קל וחומר על החברה. החברה האנושית מורכבת מבני תמותה; כשייעלם הדור שחי את החוויה, יציאת מצרים או הקמת המדינה, ייעלמו גם זיכרונותיו. לכן, החברה חייבת לבנות מנגנון זיכרון כדי שהדורות הבאים לא יחזרו שוב אל הפראות. וזהו החינוך. "והגדת לבנך" מבטא את סוד החינוך ויסודו, את החובה להוריש את רכושנו הרוחני לדור הבא, כדי לדאוג להמשכיות, ולאפשר את ההתפתחות וההתקדמות של החברה האנושית.
גיל החינוך
מתי מתחילים אנו לחנך למוסר וערכים? פרויד לימד שאנו עושים זאת כאשר אנו קובעים בפני הבן גבול אדיפלי: את ההבדל בין היחס אב־אם ליחס בן־אם. כך נולד הבסיס לדיני העריות. אולם ברור שיש כבר מערכה קודמת בתהליך החינוך, וזאת כשהתינוק לומד לשלוט בעשיית צרכיו. כאן נפגשות האתיקה והאסתטיקה, וכפי שכתב ר' שמשון רפאל הירש בפירושו לבראשית (ב, ט): "חברה שאינה חסה על היפה, גם האדם יגדל בה פרא. שמחת האדם בהרמוניה אסתטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית".
אך בעיני, קיימת מערכה נוספת בחינוך המוסרי, החינוך ה"אורלי", וזאת כשהתינוק לומד לדבר. הציווי "והגדת לבנך" מכיל את סודו: עצם יכולת ההגדה – השפה, היא כשלעצמה מהווה חלק מהעברת הזיכרון הקולקטיבי, והיא גם, לדעתי, היסוד הראשון של החינוך המוסרי. בטוח אני שכולנו מכירים את התופעה שבה ילדים קטנים נואמים נאומים ארוכים, במעין ג'יבריש בלתי מובן. הילד מצוי אכן בפני אתגר ענק. כדי לתקשר עם הסביבה ולהשיג את מבוקשו חייב הילד ללמוד את המשמעות השרירותית של המילים, שלא הוא קבע אלא החברה (כיסא, בקבוק, דלת וכדומה), ולקבל את עול כללי המשחק של השפה. על הילד ללמוד לשחק בעולמנו, החל מרכישת השפה ועד לשחמט ולכדורסל, במסגרת של כללים וחוקים. לא קל להישמע בנאמנות לכללים אלה, היצר הרע מפתה אותנו לרמות ולזייף. ואכן, זהו חלק ממהותו של המוסר – היכולת ללמוד להיות חופשיים, אך תוך שמירה על מסגרת מחייבת.
פעמים רבות שומעים אנו את הטענות שהחינוך אינו אלא אמצעי דיכוי נוסף, "המכריח את הילד ללכת בדרכנו". הראי"ה קוק היה מודע לשאלה זאת, ובעקבות רמ"ח לוצאטו הפנה אותנו במאמרו "טללי אורות" לפסוק מופלא (ירמיהו לא, לג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם". ירמיהו מנבא כאן על ביטול החינוך! והראי"ה קוק מסכים לכך, כי הוא האמין שהאדם יכול לשאוב ממעמקי נפשו הוא את כל האידיאלים והערכים.
רוצה אני להאמין שהצדק איתו, והדברים יתגשמו בעידן המשיחי. אולם ישנה סכנה גדולה אם חושבים שהעידן המשיחי כבר הגיע ומפסיקים לראות את המציאות האפורה על בעיותיה וסכנותיה. האידיאלים הדמוקרטיים של פתיחות וחופש בחינוך הם מופלאים, אך טרם הגיע זמנם. הסכנות מאיימות על בית הספר ובאות לידי ביטוי בכיתה, ויותר מכך, בחצר – במיקרוקוסמוס של המציאות האמיתית, המודרך ו"מחונך" על ידי ספרות זולה, סרטי וידאו וסדרות טלוויזיה.
השלמה אינה אהבה
בהקשר זה בולטים דבריו של רבי לוי בן גרשם (הרלב"ג) על הפסוק במשלי (כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". הוגים רבים ראו בפסוק הזה ביטוי לצורך להגיע אל הנער ואל הנערה כפי מה שהם, "בגובה העיניים". דווקא לאור זאת מרשימים דבריו של הרלב"ג, שפירש את הפסוק בצורה הפוכה: "חנוך לנער – אשר יחנוך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה, לחשבו והשגתו שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל, הנה ימשך שלא יוכל להסירו אחר זה מהדרך הרעה ההיא וגם לא יסור ממנה מעצמו וגם בעת זקנתו".
לפי הרלב"ג הפסוק מבטא אירוניה מרה, המבטאת את המציאות בהרבה ממוסדות החינוך בעולם המערבי. לפעמים דרכו של הנער מסוכנת, ועל כך אומר החכם בפסוק קלאסי (משלי יג, כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". ה"שֵבֶט" איננו דווקא המקל של העונש הגופני, אלא שבט־שרביט האוטוריטה, הסמכות והמשמעת. החכם מלמד אותנו שטועה מי שחושב שההשלמה עם מעשי הבן פירושה אהבה. אדרבה, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ" אינו אוהב אלא "שׂוֹנֵא בְנוֹ". האוהב האמיתי "שִׁחֲרוֹ מוּסָר".
"שִׁחֲרוֹ", מה מופלאה מילה זאת! הקדם והשכם את המוסר ל"שחר", לשעות השחרית של האדם, לימי ילדותו וצעירותו. המאבק באלימות בבית הספר מיועד לא רק להגנת החלשים הזכאים לחיות ללא סכינים וללא סיכונים, אלא למניעת הפיכת החצר לחממה לצמיחת פושעים עתידיים. ההתחשבות הליברלית בבריונות אינה אהבת האדם, היא בפועל שנאה והפקרה.
אלו הם יסודות מצוות החינוך. התורה מחנכת על ידי המעשים והסמלים ומצווֹת הפסח יוצרת הזדמנות להעביר לדור הבא את הזיכרון ההיסטורי ואת זהותנו הישראלית. אלא שדרך ארץ קדמה לתורה, ומצווה זאת מצטרפת אל מצוות החינוך שבספר בראשית (יח, יט) המגדירה את זהותנו האנושית בדרכו של אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
