לא מעט אנשים יסכימו עם הטענה שיצירה גדולה ניצבת ממעל למגבלה מוסרית. הסופר לא יכול לכבול עצמו בכבלים חיצוניים ובמסגרות מלאכותיות. היצירה חופשית היא. עם זאת, נדמה שחלק ניכר מהיצירות הגדולות הן יצירות אשר מציבות בחזיתן שאלה מוסרית. היצירה היא דרך מסוימת לברר את אותן שאלות, להציג את הצדדים השונים שלהן ולבחון אותן באמצעות דמויות בשר וכתב.
כך, למשל, עשה הסופר פיודור דוסטוייבסקי ברבים מספריו, ובראשם הרומן "החטא ועונשו". במרכז ספרו של הסופר הרוסי ניצבת השאלה האם ראוי לרצוח אישה זקנה ולשדוד את כספה כדי לחלקו לעניים. גיבור הספר, רומניץ' רסקולניקוב, מאזין לשני צעירים הדנים בתוקפה המוסרי של שאלה זו. במקרה, הם מדברים על המלווה בריבית שגם הוא קשר עצמו אליה בעסקאות חליפין. הוא רואה בכל העניין יותר מסתם צירוף מקרים. בזמן שהוא רוקח מזימות כנגד הזקנה השנואה, מזדמנת שיחה שכזו לאוזניו. הוא רואה בכך לא פחות מהשגחה פרטית. על כן הוא מכריע – יש לרצוח את הזקנה.
מקור המוסר ותוקפו מלווים את הספר לכל אורכו – מהי משמעות הריגת הזקנה והאם היא מוצדקת. בסמוך לצאת הרומן, בשנת 1866, גיבש הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה את הגותו. הוא הצהיר כי דוסטוייבסקי היה "הפסיכולוג היחיד שהיה לי מה ללמוד ממנו" (שקיעת האלילים, עמ' 125). במפעלו ההגותי ביקש ניטשה לנטוש את מוסר העבדים הנוצרי ששלט באירופה ולכונן אדם חדש, על־אדם, המשוחרר משיקולים מוסריים המשפילים את האדם מגודלו. כחלק מזה הוא הכריז על מותו של האל. האדם כבר לא זקוק לו – הוא הרגו.
המפנה הזה, מן תשומת הלב הדתית והמוסרית אל כינונו של אדם עצמאי, יוצר, אותנטי, בישר את המעבר הגדול של התרבות המערבית מן האתיקה אל האסתטיקה. האדם נותר לבדו, לכונן לעצמו את ממלכת החיים שלו, ובתוך ממלכה זו האמנות היא הצורה הנעלה ביותר של הקיום.
משבר ערכים חמור ביותר
הספרות המודרנית מעניקה לאדם וללבטיו נפח משמעותי מחלקה. האדם מפלס דרכו בעולם משתנה, ובמידת מה – מתפורר, ומנסה לתהות על מעמדו ועמדתו בתוך עולם זה. הקיום של האדם אינו מובן מאליו, הוא צריך בכל רגע להצדיק את עצמו, להוכיח את צדקת היותו חי וקיים. הנורמות הרווחות עומדות למבחן וגבולות המוסר נמתחים עד בלי די.
אם אצל דוסטוייבסקי הרצח ביקש לבטא קונפליקט מוסרי, הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד צועד ביצירתו צעד קדימה אל אובדן מוחלט של אמת המידה המוסרית והחלפתה בחירות האדם. בספרו "מרתפי הווטיקן" שפורסם בשנת 1914 הוא מציג את ה"פשע ללא מניע", רצח לשם רצח, המבטא את חירותו המוחלטת של האדם. "פשע שמניעיו אינם לא התשוקה ולא הצורך! סיבתו לעשות את מעשה הפשע היא עצם עשייתו ללא סיבה", הוא שם בפיו של גיבור ספרו, לאפקאדיו. ז'וליוס ידידו משיב לו כי "אין כל סיבה להניח כי מי שעושה מעשה פשע בלי סיבה הוא פושע", אך לאפקאדיו מתנער מאמירה זו, כיוון שהיא נושאת יותר מדי מטען מוסרי. הוא עונה "אתה מתפלפל יותר מדי. במצב שהבאת אותו אליו, הוא מה שקוראים אדם חופשי" (מצרפתית: אביטל ענבר, עמ' 172). ואכן, לאפקאדיו מבצע את תוכניתו לשחרור האדם ומשליך אדם מרכבת נוסעת. המילה "פשע" נשמעת לו משונה למדי, וגם הכינוי "פושע". הוא מעדיף את הכינוי "הרפתקן".
מי שמצאו בעמדה זו עניין רב היו חבורות הדאדא והסוריאליסטים שקמו בעקבות המשבר הגדול של מלחמת העולם הראשונה. תנועת הדאדא ביקשה לחגוג את חוסר המשמעות של הקיום. הם יצרו שירה אקראית, מופעים של הקראת שירה סימולטנית מבלי יכולת להבין את הנקרא ושירים מבוססי הברות, ללא מילים. מי שהמשיכו את דרכם בכיוון חדש היו הסוריאליסטים, בהנהגת אנדרה ברטון. הם ביקשו באמנותם למזג בין תודעת החלום למציאות, ליצור אימג'ים מקוריים ומפתיעים, להציף פואטיקה ומחשבה של שיגעון וחוסר שפיות. יחד עם זאת ביקשו לגרום, להגדרתם, ל"משבר ערכים מוסרי ואינטלקטואלי, מן הסוג הכולל והחמור ביותר".
במניפסט הסוריאליסטי השני, שפרסם אנדרה ברטון בשנת 1929, הוא מצהיר כי "הפעולה הסוריאליסטית הפשוטה ביותר היא לצאת לרחוב עם אקדחים ביד ולירות בהמון ללא הבחנה". עולם מופלא של דימויים חזותיים ופרוזאיים, של פרצי יצירה סוערים ומקוריים, מסתכם בבקשה "להשיב לכאן את הייאוש האנושי" (אנדרה ברטון, המניפסטים של הסוריאליזם, עמ' 64. מצרפתית: אירית עקרבי).
זמן לא רב לאחר מכן קבע הפילוסוף והסופר אלבר קאמי כי בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת – ההתאבדות. השאלה הגדולה ביותר היא האם כדאי בכלל לחיות את החיים האלה. ההנחה הבסיסית של הקיום האנושי היא האבסורדיות שלו, חוסר המשמעות שגלום בו, ואם כן מדוע לא להתאבד? על האדם למצוא תשובה לשאלה זה, להעניק פשר לקיומו הארעי והאבסורדי.
חלק ממחשבה זו מגולם בספרו המפורסם של קאמי, "הזר". גיבור הספר מרסו, שלא זוכר אם אמו מתה היום או אתמול, יורה חמש יריות בערבי על חוף הים, רק בגלל השמש היוקדת שלהטה על ראשו. מרסו נעצר ומועמד למשפט. לכומר שמלווה אותו הוא מתנכר, ומסרב לדבר איתו. "כדי שאושרי יהיה שלם", הוא אומר בסוף הספר, "כדי שארגיש עצמי פחות בודד, לא נותר לי אלא לאחל לי שיהיו צופים רבים ביום שיוציאו אותי להורג, ושצופים אלה יקבלו את פני בצעקות של שנאה" (הזר, עמ' 113. מצרפתית: אילנה המרמן).
הגדלות שבנשמות התוהו
כיצד ייתכן כי כוחות כה גדולים של יצירה הושקעו בקריאה כה הרסנית לחידלון ואובדן? כיצד מתיישבים זה עם זה הפאתוס והייאוש? מחד קריאות מהפכניות, בקשה לכונן אדם מסוג חדש, להינתק ממסורות כובלות ישנות וליצור תרבות חדשה, ומאידך ייאוש איום מגורלו של האדם, מיכולתו לפעול בעולם וממטרותיו הכלליות. ואם זה המצב, מדוע להכניס ראשנו למיטה חולה זו? מדוע זקוק האדם כיום להעסיק עצמו ביצירות שכאלה?
שאלה זו שאל עצמו המצביא יצחק שדה, בספר זיכרונותיו "פנקס פתוח", שבו הוא מתאר את ימי נעוריו בעיירה רוסלאבל ואת לימודיו אצל מורו הנערץ – הרב הלל צייטלין. הוא זה שחשף אותו לעומקי המחשבה היהודית, וגם לגדולי סופרי דורו. בזיכרונותיו הוא מתאר את "מחלת דוסטוייבסקי" שהייתה שורה על מורו, כשהיה הוגה בספריו במשך שבוע שלם. שם, כשנחשף לתהומות העמוקים של הספרות הגדולה, הוא לא יכול היה שלא לשאול את עצמו:
ידעתי, יש סופרים שעמהם יחד אתה יורד לשאול־תחתיות, למעמקי־הגיהנום, יחד אתם אתה חי את יסורי האדם. אך ישנם גם אחרים, המותחים חבל דק על פני תהום ובזריזות של קופים מצליחים לרחף על פניה… מקיימים הם את שיווי המשקל, ואתה צופה ומחקה את תנועותיהם. התהום פעורה לרגליך – אך אתה מרחף על פניה. אי אתה יכול לגרוע עין מאותו אמן זריז ומומלח, המובילך בקלות חיננית כל כך, אתה מוקסם מעצם כושר הליכתו! אך השאלת בנפשך: מהו ולשם מה הוא טיול מסוכן זה? המותר לרחף ככה על פני תהומות? (יצחק שדה, פנקס פתוח, עמ' 205).
שדה שואל, ובשאלתו טמונה גם התשובה. מדוע להלך מעל תהומות שכאלה, שאול תחתיות בכתב – כיוון שכך אתה יכול להיכנס לנעליהם של המהלכים בשדות
אלה ולחוות עומקים שלא ניתן לחוותם אחרת. כך יכול אתה לרדת לעומקי הנפש האנושית, לבחון אותה במקומותיה הקשים ביותר, ויחד עם זאת להישאר בחוץ, לא לרדת לשם בעצמך. זו כוחה של הספרות, לגלות עולמות שרק דרכה נוכל להגיע אליהם. אנו לא בהכרח מזדהים עם המקומות האלה, בהחלט גם מבקרים אותם, אך ניתנה לנו האפשרות להתהלך בהם בבטחה יחסית, לחוות אותם בעצמנו לרגע קל, ולחזור בהינף דף לעולמנו אנו.
ישנו ניגוד מאוד חזק בשאיפותיהם של היוצרים שבהם דנו – תשוקה למהפכה, לכינון של סדר עולם חדש, הבאה יחד עם שאיפה אדירה להרס העולם הקיים. זהו כוח יצירתי אדיר שמפנה את מיטב מאמציו לביטול המבנה החברתי הקיים. על הדמויות המהלכות במעמקי שאול, היורדות עד לעומקי הקיום מתוך בקשת אמת מוחלטת, כתב הראי"ה קוק במאמר "הנשמות של עולם התוהו": "האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם". מתוך בקשת אמת רדיקלית, שכמותה העולם עוד לא למד להכיל, נופלים גדולי המחשבה לעומקי התהום. רוח המהפכה של הדורות האחרונים, הכמיהה להופעה של אדם עליון ועולם מלא עוצמות, מפילה את מבקשיה אשר לא מוצאים מענה לשאיפתם האדירה. הם מתייאשים, ומהרסים את הקיים והחלקי.
"נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול", כותב הראי"ה. אלו הם ה"הרשעים בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתאבון, נשמתם גבוהה מאד, מאורות דתוהו". השאיפה לגדלות שלא מוצאת מענה לבקשתה יכולה ליפול אל המקומות הנמוכים ביותר. אך נפילה זו מעידה דווקא על גדולת השאיפה. הקריאה ביצירתם של יוצרים אלה חושפת אותנו לרוח אדירה של מהפכה, של שאיפה גדולה להופעה של אדם חדש, עולם חדש, שכמותו טרם ראינו. דווקא הייאוש מלמד אותנו על השאיפות הגדולות.
להעלות את מה שאפשר
עולם התוהו שקדם לעולם התיקון, הכלים שלא יכלו להכיל את האור, אלה מסוגיות הסוד שהתחדשו על ידי האר"י. הראי"ה מצא בסוגיה זו מודל לכמה ממהלכי הגאולה. כך הוא ממשיל גם את ניסיונם של מבשרי הציונות האמוניים – הרב קלישר והרב גוטמכר, לאורות שהכלים לא הצליחו להכיל ונשברו.
"הננו קרובים לחדש עכשיו את כל הרוחניות של חבת ציון, כמו שהיתה בשחר ילדותה… טרם נשברו הכלים שלה, טרם נפל אורה בעמקי הרע", הוא כותב באיגרת מ"ז. הניסיון להקים מדינה ישראלית המבוססת על חיי קדושה וטהרה לא הצליח לצאת לפועל. תוכניתם של מבשרי הציונות לא יצאה לפועל כפי שתיכננו. את הניצוצות של הרעיון הזה לקחו החלוצים הציונים ה"חופשיים", וייסדו מדינה ישראלית שאינה מבוססת על ערכי הדת והקודש. "ממש כמו בגנזי שמים וארץ, ממצולות ים מעמקי תהום רבה עלינו לשוב ולהעלות את כל הנצוצות שנפלו, שנשתקעו, נשתכחו, נתעבו ונתגשמו, ונטמאו בידים מסואבות, אל הקדושה והברכה", כותב הרב באיגרת לאחיו. מתפקידם של אנשי הקודש להעלות את ניצוצות הציונות ולהוסיף פעולה וחיים בבניין הארץ.
בדרך זה ננסה ללכת גם אנו. ייתכן שאם מהלכם של מבשרי הציונות היה מתרחש כהלכה, מבלי שבירת הכלים, לא היינו זקוקים לדיאלוג עם התרבות הרוחשת בחוץ. עם ישראל היה חוזר לארצו, אל מדינה מתוקנת המבוססת על חיים של קדושה וטהרה. אך משלא קרה הדבר, משנפלו הניצוצות, הצורך אינו רק פיזי, אלא גם רוחני ותרבותי. עלינו להתמודד עם התרבות הכללית, עם הלכי הספרות, המחשבה והיצירה הכללית, ולהעלות מתוכה את שאפשר.
כפי שראינו בתחילת דברינו, התרבות הכללית עמוסה בכוחות רבים של הרס ויצירה ההולכים בד בבד. יתכן שהנטייה הראשונית היא לשמור נפשנו ולרחק, אך גיבורי המחשבה יכולים וצריכים להתמודד עם אותן רוחות, להכיר אותן ולקחת מהן את שאנו יכולים. העיוורון מרצון, הבורות, אינם מענים ראויים לכוחות עצומים שכאלה. להיפך, בכך הם מאפשרים לכוחות אלה אחיזה בתרבות הכללית, כיוון שבירורם הרעיוני לא בוצע דיו. דווקא ההתמודדות עם עולם מחשבתי זה היא שמסוגלת להבליט את האור הגדול אשר יכול ואמור להופיע בעם ישראל.
יוצרים כמו דוסטוייבסקי, ניטשה, ברטון וקאמי, ועוד רבים ומוכשרים, מבטאים תפיסות שעולמנו התרבותי ספג. חלקם נתקבלו יותר, חלקם נדחו, אך הם מבטאים אידיאות תרבותיות שמרכיבות את מארג המחשבה הכללי שעל גביו נבנתה התרבות שבה אנו חיים כיום.
"הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי", כתב הראי"ה ב"עקבי הצאן", ובמקומו צריך לקום "כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד; אע"פ שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה… מכל מקום הוא פועל בכחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי… ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח".
עולם המחשבה אמור לפרוח, דווקא מתוך התמודדות עם זרמים מחשבתיים שפועלים בחלל. הרתיעה וההימנעות מהם ימנעו מהמחשבה הישראלית את מעלתה הגדולה – להפוך מר למתוק, חושך לאור; להתמודד באומץ עם כוחות עצומים הפועלים בחלל העולם, לאכול את תוכם ואת קליפתם לזרוק. לחיות חיים של יצירה אמיתית, עמוקה ומלאה.
