א. בזמן האחרון, כמו משום מקום, התחילה להתהדהד בי האמירה "מפסולת הלוחות הֶעֱשִׁיר משה". אבל עוד לפני שאכנס לעניין העושר, אומר שהודגש לי כך פתאום, מתוך ההדהוד החוזר של צירוף המילים הזה, שאגב ההיענות לציווי ה"פסול לך" שכוון לעשיית הלוחות, נוצרה לה במקביל, בד בבד, גם הפסולת. הבנתי, כבאגב, שכשהפֶּסֶל, או היצירה, נחצבים מתוך האבן, נוצר תוך עיצובם גם סרח העודף. האבן, שנדמתה עד לרגע הבקעתה כהוויה שלמה אחת שאין לה הופכין, נחצתה באבחה במלאכת הפיסול לעיקר ולטפל, לגלעין ולקליפה, היא כמו השליכה מעצמה את הבלתי נחוץ והבדילה את היעד מן הדרך.
אבל אולי לא משום מקום צצה בי האמירה. שוב ושוב אני מנסה לתהות לאחרונה על מהותה של הפסולת. מהי פסולת? האם מלכתחילה נוצרה ככזאת?
היה לי חבר טוב שנהג לאסוף מצידי הדרך, בכל פעם שהלכנו ברחוב, פחיות מעוכות, קרעי נייר, רגלי רהיטים – ולאחר שהביא אותם אל ביתו יצר מהם חפצים חדשים מופלאים, מיני שכיות שדמו לתשמישי קדושה. חברי נהג לקחת חלקיקים שהושלכו, שאריות, נשורת ואשפה, נפח בהם חיים והפך אותם, בשאר רוחו, לשלמויות. לכל מי שראה את תוצאות פעולתו נראה היה שמציאותם הקודמת של אותם חפצים שימשה אך ורק כמבוא לפרק הנוכחי, החדש, בהווייתם. נהגתי לקרוא לאותו חבר "מחיה המתים".
בשעתו, כשביקרתי באפריקה, נזדמנתי, בשולי אחד הכפרים, לבקתתו של גלף עץ. בבקתתו של אותו גלף הונחו, זה על גבי זה, גדמי עצים שונים. בכל מין ממיני העצים – הסביר לנו הגלף, תוך שהיה מקלף את הגזע הכרות, משיל מעליו את עורו, בדל אחר בדל על מנת לחלץ מתוכו דמות – יש סוד נבדל. לכל סוג מסוגי העצים נועדה סכין גילוף מיוחדת. צריך לדעת את העץ, אמר, כדי לחדור אל תוכו ולהפיק מתוכו את שכלוא בו.
ואני חשבתי לי אז, בעומדי שם, מוקפת בעצים המוריקים והחיים המצויים בעצם צמיחתם מסביב לבקתתו של הגלף, שהעץ עצמו, בשעת הצמיחה, מגלם מהות שלמה ומלאה, מאז ראשיתו כזרע, כנבט, כשתיל. העץ מיתמר לו דרך פלא אל־על, שורשיו מעמיקים, ענפיו משתלחים, עלעליו מרשרשים ברוח – עד לבוא הרגע שבו הוא נגדע, ופתאום מתגלה שכל אלה היוו שלב בדרכו של העץ להיות פֶּסֶל, להיות שולחן, להיות שרפרף. ואף זה, הבנתי, זמני, ויהיה רק שלב.
ב. "פסול לך לוחות", כתוב. שוב ושוב אני תוהה ביני לביני מהי פסולת. האם גם הלוחות הראשונים, הלוחות ששבר משה, התגלו, בעקבות מלאכת שבירתם, כפסולת?
כשאני מתבוננת מסביב, נראה שהכול, גם כשאינו מוגדר כרגע כפסולת, מצוי בדרך להיותה. ככל שהזמן חולף ניטלים מאיתנו במסע החיים חלקים שנדמו בעינינו כעצם מעצמנו ובשר מבשרנו. בָּרִי שלא רק על האישה היולדת נגזר "בעצב תלדי בנים" – כולנו, האישה היולדת כמו גם הוולד שילדה, מתעצבים והולכים עוד ועוד, אנחנו נולדים ויולדים את עצמנו ואת הסובב אותנו, בלי הרף, במסע שמהלכו נלקחים מעמנו חלקים, בין אם בדרך הטבע האיטית והשוקטת, ובין אם מתוך רעש ושבר. גופנו עצמו מחליף בכל רגע נתון את התאים, את המחשבות שאנחנו חושבים, את המילים שאנחנו הוגים.
העיצוב והעצב. הפיסול והפסולת. האם כל האנשים, החוויות, המילים והתמונות, כל חלקי חיינו שנשרו ונושרים מאיתנו בזה אחר זה, עוד ועוד, מתבררים, בחלוף העיתים, כפסולת?
ומשהו על הסתירה, שמובנית בתשתית קיומנו. גם אם בכוח ההתחדשות מצוי עצם רצון החיים הרוטט והתוסס, גם אם רק מכוח ההתחדשות נובעת השמחה, הרי שבמקביל, תהליך העיבוד בחיינו כרוך מאז ומתמיד באיבוד, באובדן, באבדון.
ומשהו על הכאב. על הכאב הבלתי נמנע שכרוך במעבר ממהות למהות, משלב לשלב. על כאב המעבר אל תוך החיים ועל כאב המעבר מהחיים אל מה שמעבר להם. על כאב המעבר מהיות עובר לתינוק. על כאב המעבר מהיות ילד להיות נער, מהיות נערה להיות אישה, מהיות מבוגר לזקן. על כאב המעבר מדור לדור. על הכאב המתמיד והמטלטל שבין היות יחיד להיות יחד. על כאב המעבר מרווקות לנישואין, לגירושין, לאלמון. על כאב המעבר מהשקפה זו לאחרת, מעולם מוכר לעולם חדש וזר. על הכאב הנורא ברגע שהקרוב לך כבשר מבשרך מת, מתרחק ונעלם, או הופך נוכרי לך.
לעולם לא אשכח את הרגעים שבהם, לאחר הלוויית כל אחד מהוריי, נטלתי ידיים ביציאה מבית הקברות. הוריי שלי, החמים, הפועמים, הנוכחים, המחיים, הפכו באחת לחלק מעולם המתים הקר, הבלתי מושג, המטמא, והיה עליי ליטול ידי מהם.
האם כואב לו גם לעץ המעבר מהיותו זרע לנבט? מהיותו עץ צומח לעץ שנכרת כדי להופכו לספסל? אין ביכולתנו לומר על כך דבר.
ג. אכן, כמו בסיפורו של רבי חנינא בן תרדיון, הגווילים נשרפים בנו תדיר, והאותיות שנחרתו בהם פורחות מתוכנו לחלל האוויר. גם אם וכאשר הציווי החרות על הלוחות, או על הגווילים, נשאר, לכאורה, אותו ציווי עצמו, ברי לחלוטין שהמעטפת שעליה נרשם אותו ציווי נתונה כל העת לשינויים – אף שכאן אוכל לומר, במאמר מוסגר, שאפשר להניח שגם אותו ציווי טמיר מולבש בכל פעם לתוך כל המעטפת החדשה בדרך שונה מזו שהולבש בקודמתה. כך או כך, הלוחות שמתפסלים סביבנו ובתוכנו שבים ומשתברים. הלוחות, שנועדו לדייק ולעצב אותנו בכל פעם מחדש, מטיחים מאיתנו והלאה, תוך כדי השתברותם, כנתזים, כשבבים וכענני אבק, מהויות ודמויות אותן חשבנו כְּלֵב וכעיקר. האמנם אפשר להגדיר את כל אלה כטפל וכפסולת?
ואולי ה"פסול לך לוחות" מכוון לומר שחלק בלתי נבדל מהלוחות הוא הפסולת? וכבר אני משיבה את מבטי אל ראשית הדברים, אל אותו "פסול לך", אל ההקשר המילולי שבין הפסולת לַפֶּסֶל, ואל ה"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". האיסור על פסל ותמונה הוא האיסור על ראיית המציאות החיה, הדינמית, כסטטית. הַפֶּסֶל מבטא את האין־שינוי, אך הלוחות, לעומתו – כך, לפחות, מתברר מתוך ההתרחשות – לא מהווים פסל כלל. כוחם הבלתי־מתכלֶה נעוץ ב"פסול לך" שעומד בבסיס בואם לעולם. שִׁבְרם מוטמע בהם מעצם ברייתם. הלוחות נוצרים כשסוד הפסולת כבר אצור בהם, לכן מתגלם בהם המפגש הבלתי ניתן להכלה שבין הנצחי לחולף, בין כוח הכובד לבין כוח העילוי.
עוצמת הלוחות נמצאת באותיות הנושמות שטבועות בהם, באותיות שהן מוחש ומופשט כאחד. בפרקי דרבי אליעזר כתוב "בָּרְחוּ הכתובים ופרחו מן הלוחות, ונמצאו כְּבֵדִין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות, והשליכן מידיו, ונשתברו". אני חוזרת וקוראת – "לא יכול היה משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות" – ומכאן עולה כי גם גופו שלו, של משה, כמוהו כגוף הלוחות, כמוהו כגופנו שלנו, הושלך ומושלך ומשתבר בד בבד עם הלוחות. גם בגופו של משה ובגופנו אצור סוד הפסולת.
"מפסולת הלוחות הֶעֱשִׁיר משה", נאמר. משה הֶעֱשִׁיר את המציאות בכך שחשף את הכוח שבפסולת. הוא היה זה שגילה את סוד הפסולת שטמון בלוחות, כשמנע מהם להפוך לפסל. מדעתו שיבר אותם. "הלוחות הראשונים אשר שיברת ושמתם בארון" – ואומר ריש לקיש, אמר הקב"ה למשה, יישר כוחך ששיברת.
ד. "מפסולת הלוחות הֶעֱשִׁיר משה". נראה שֶׁהֶעֱשִׁיר מפני שהפשיר לעיני הרבים את התנועה וחילץ אותה מקפיאות החומר. הוא העשיר מפני שבמעשה השבירה גילה ברבים שהמתכלה אינו מתכלה אלא משתנה תדיר. ולא, לא היה בכך כדי לומר שהחומר הוא חסר משמעות, נהפוך הוא. החומר הינו נעץ הכרחי, הוא זה שמאפשר לנו מרגוע ושמעניק לנו אכסניה לתקופה מסוימת. החומר הוא פלא והוא תמיד גדול מסכום חלקיו. החומר נושא בנוכחותו את הרצף, את משך הזרע. הוא התוקף, אלא שככל תוקף הוא בַּר־תוקף אך ורק לתקופה מסוימת עד שפג תוקפו – ואילו הפסולת, שאליה נגזר על כל חומר להגיע, מהווה את דשן הקיום.
וכשאני יוצאת לרחוב, נראה לי שבמכלי המיחזור שמוצבים בכל פינה ברחובותינו אנחנו מפנימים את הידיעה שהחומר שב ומתגלגל בעולם, לובש ופושט צורה ואינו מתכלה. בכך אנחנו מיישמים זווית נוספת של ה"לעבדה ולשמרה".
ואני אומרת לעצמי, כאלה הן גם המחשבות שנמוגו ונעלמו כפסולת, וכל המילים שהיו ואינן, והספרים שנכתבו ולא פורסמו כלל, ואותם ספרים שכן ראו אור ונשתכחו, והיצירות, הקטנות והגדולות, שהיו וכלו, כאלה הם גם תחושות, רחשי לב ונדרים, אהבות, הבטחות שהופרו, כעסים, החמצות וכאבים, שפות קדומות וניבים, אמונות ומושגים, גילויים שהרעישו לכדי רגע את היחיד או את הרבים ונגוזו, ודברים של כמו סתם, מילי דבדיחותא ומיני שטות, גידופים, חבטות, רוך וליטוף, הגיים, צלילים ותמונות, זוויות מבט ומראות – כל אלה נשאבו מאיתנו אל העבר ומצטברים להם אי־שם כדשן ומזינים אותנו, בלא שנדע ונבין.
והשוליים ממלאים את ההיכל.
הפסל והפסולת. החומר הקפוא והחומר הנע – כשבתוך ומעבר להם מתפשט הפשט מפשוטו ובא הכתוב, שמרחף בין החומר לאל־חומר. הכתוב שכמוהו כרוח הַמנשימה, אותה רוח שמרחפת עוד מטרם ה"יהי!" הראשון על פני התהום.
וכשאנחנו קוראים או כותבים, משיב לנו הכתוב אפס הקצה של מה שנלקח מאיתנו, ואף זה בשינוי. את אפס קצה הדברים משיב לנו הכתוב, אך גם בכך יש רב.
ה. ואני מתבוננת שוב בכתוב. "הלוחות אשר שיברת ושמתם בארון", ואני חושבת על ארון הברית, ששכן בַּלִּפְנַי וְלִפְנִים שבהיכל. הונחו בו, בארון, כך מסופר, הלוחות ושברי הלוחות. השלם ושברו הונחו בו, בארון. בבית הראשון עדיין היה הארון בבית המקדש, כשכמוסים בו החומר והפסולת, מוקפים בלהט האות המתהפכת.
הארון נעלם מאז חורבן הבית הראשון ומקומו לא נודע. יש שאומרים שהוא חבוי לו עדיין אי־שם בין האוצרות שבוותיקן, יש שמחפשים אותו באתיופיה. מקומו של הארון לא נודע, וגם הוא מצטרף לחידה הגדולה שכולנו כלולים בה.
אבל הנה עכשיו, כשאני יושבת לי כאן בחדר, אני מסתכלת סביבי. לפניי יש שולחן ועליו צנצנת שבה עטים, עפרונות, מחקים. אני כותבת אל תוך המחשב. גם מכשיר הטלפון מונח לו כאן. מולי, על הקיר, מודבקים שברי זכוכית, נוצות ואבנים קטנות שאספתי בחצר. תלויות פה מולי, על הקיר, נעלי בני מהזמן שהיה תינוק. גם כמה תמונות תלויות כאן, ביניהן תמונתה של אמא בכיסא גלגלים. לצידי ניצב ארון הספרים. הכלב שלי רובץ לו פה, על הרצפה, בנחת, ולידו החתול. גם אני עצמי ישובה כאן, כמובן, בגופי הנוכח והחמקמק. וכולנו נמצאים, בדרך זו או אחרת, בשלב זה או אחר, בְּמסע בין הפסל לפסולת.
וכל העת, סביבנו ובקרבנו, נשימתה של הרוח ולהט האות המתהפכת. והגווילים נשרפים והאותיות פורחות באוויר, ומי יישורן.
