משורר תהילים מבקש להתבונן בקריעת המסך של ים סוף: "לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלוֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. והָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ"(סו, ה־ו). אולי זה משום שהרגע שבו אדם עומד אל מול הסוף ובכל זאת ממשיך ללכת איננו אוחז רק את פלא מפעלות א-לוהים, אלא גם את עלילות בני האדם שיודעים לחצות את חייהם עם קומץ שמיים ולהאמין כשחייהם תלויים מנגד בגדה השנייה. ואולי זה משום שהרגע הזה של היציאה מן הרחם המצרי דרך תעלת הלידה של ים סוף מכונן את היכולת הזו לנשום אוויר חירות. אציע להלן קריאה בקריעת הים הנוגעת בפלא האנושי הטמון בפרשה.
כריתה פסיכולוגית
באופן לא שגרתי, לתיאור המסע אל ים סוף מקדימה התורה את נימוקי הניווט "וְלֹא נָחָם אֱלוֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלוֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז). אלא שתחבירו של הפסוק המנמק קשה: האם משפט הסיבה "כי קרוב הוא" הוא משפט מוסגר המנמק את ההליכה בדרך ארץ פלשתים הקרובה והנוחה (רמב"ן), או שמא הוא נימוק למשפט השלילה המסביר מדוע יש להימנע מלהנחות את העם בדרכים קצרות שבהן יוכל להתנחם ולשוב על עקבותיו כשיראה מלחמה (רש"י)?
ובהתאם, מהי המלחמה שבאופק הפסוק – האם היא מלחמת פלשת כהסבר הרמב"ן או שמא מלחמת כנען, כלשונו הנוגעת ללב של הרמב"ם, הקורא את הנדודים במדבר כתרפיה בהליכה של עם כפוף ומשועבד: "שאין בטבע האדם שיגדל עם מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום" (מורה הנבוכים ג, לב)?
בין כך ובין כך קשה שאלתו של הרב יואל בן נון: כיצד פתר הניווט אל הים את פחד המלחמה והמנוסה למצרים, והלוא אשר יגור הכתוב – בא לו. הנה נסע העם לים ובכל זאת ראה מלחמה, ירא מאוד וביקש לשוב מצרים. הרב יואל השיב כי לא בא הכתוב למנוע מלחמה אלא להפך, הניווט אל ים סוף נועד להשיב את העם לזרועות המצרים כדי שיראה העם את חיל פרעה מושלך בים וכך לא יבקש עוד לשוב מצרימה.
אמנם, ישעיהו מלמד כי מראה הסוסים הטבועים לא מנע מהיהודים לשוב ולבקש את מרכבות פרעה הטבועות שיבואו ויושיעום מכל רודפיהם: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ" (לא, א). תושבי יהודה שנלחצו מהרעה הנפתחת מצפון ביקשו תמיד לחצות בחזרה את הדרך שבה אסור לשוב, "למען הרבות סוס", ולבקש את חסות המשעבד. חציית הים נועדה לפי הקשר זה למנוע תסמונת שטוקהולם איומה זו, שבה העבד הנמלט מבקש שוב ושוב לשוב ולרצוע אוזנו אל מזוזות בתי מצרים, כלשונו המדויקת עד כאב של הפסוק בדברים "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (דברים כח, סח) האמורה בבניין התפעל, המבטא את בקשת העבד הנמלט לשוב אל בית אבותיו. לפי פירוש זה אין המעבר בים סוף מעבר בתעלת לידה אלא כריתת חבל טבור פסיכולוגית המכוננת את תודעת החירות על בסיס תמונת המצרים הטובעים בים. מכת מצרים האחרונה והגדולה.
אל מדבר החירות
אלא שהלב נוטה אחר הסבר עמוק יותר, שלפי ר' יהושע בן לוי, לימד אותו א-לוהים עצמו את אברהם, ונדמה לי שהוא פשוטו של מקרא ממש. ברית בין הבתרים מתארת במילים קצרות את יציאת מצרים ודבר לא נפקד ממנה: האימה, הגרות בארץ זרה המלווה עבדות, מכות מצרים נחזות במילים "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", ואף כלי הכסף והזהב מובטחים בחתימתה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". רק פלא קריעת הים נחסר.
אלא שלצד הקול הבוקע בחשכה רואה אברהם מחזה ובו "תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". ואם ניתן לראות את הקולות כחלק מהנבואה, הרי שתמונת תנור העשן ולפיד האש העוברים בין הגזרים היא תמונת ישראל העוברים בין גזרי ים סוף, כשתנור עשן בדמות עמוד ענן הולך לפניהם יומם ולפיד אש בדמות עמוד אש מאיר להם הלילה. ובאשמורת הבוקר, כבמחזה אברהם, מתמזגים האש והעשן: "וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן", וישראל חוצים בתווך: "אף קריעת ים סוף הראה לו, דכתיב 'אשר עבר בין הגזרים האלה' היך דאת אמר 'לגוזר ים סוף לגזרים'" (בראשית רבה מד, כא).
לפי פירוש זה, המעבר בין גזרי ים סוף מקביל למעבר בין הבתרים, כלומר לרגע כריתת הברית (ירמיהו לד). ובאמת כך הדבר הוא, שהרי הדרך הסלולה בחרבה מובילה לחורב. וכאשר סטו ישראל מהדרך הנוחה בין מצרים לכנען והלכו בחרבה הם הלכו אל ארץ לא זרועה, אל מחוץ לציביליזציה.
הפנייה הזו מהדרכים הסלולות אל הים איננה רק כריתת ברית עם הפלא, אלא מעבר מכונן בין המרחב המצרי למרחב המדברי, שבו ניתנת תורה לישראל, כדברי ר' יהושע: "כדי ליתן להם את התורה שנ' בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו" (מכילתא דר"י בשלח [מהדורת הורוביץ – רבין, עמ' 77]). וההליכה בין בתרי וגזרי ים סוף היא נכונות להמשיך אל מעבר לגבולות הקיום, אל מדבר החירות.
כשלמדתי לנגן הייתי הולך להופעות של גיטריסט ירושלמי בשם שלמה אילן קינן, שבאחד משיריו היה שואל "אז למה, כשרואים את הסוף ממשיכים?". והנה כל אדם עומד אל מול סוף, וכלשון המשורר, עומד "על שפתו של ים המחר", וכדי לחצות את הסף הוא זקוק לא רק לכרות את הים אלא לכרות ברית עם כל שמופלא ונצחי בחייו החולפים.
