ספר שמות מציג בפנינו לראשונה את הכהונה. המעיין בתנ"ך לומד שלצידה של ההנהגה הפוליטית שבראשה המלך קיימת הנהגה רוחנית שלה שלושה ענפים. חלוקה זו אופיינה על ידי הנביא ירמיהו: "תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא". אלו הם שלושה "כתרים", שלושה מוקדים בהנהגה הרוחנית של העם.
כל מוקד כזה מייצג אסטרטגיה משלו: החכמה היא מקור המדע והטכנולוגיה, היא מחפשת ידע ויעילות. מולה עומדות הכהונה והנבואה. ההבדל שביניהן אופיין כבר על ידי חז"ל, שראו את הכהונה כמחפשת את החסד והשלום, דהיינו הפשרה, בעוד הנבואה עומדת בקנאות על האמת והצדק. בכיוון זה מפרש המדרש (שמות רבה ה) את המפגש בין משה ואהרן כמפגש בין ערכים היוצר פעמים רבות קונפליקטים. אהרן יוצא לקראת אחיו (שמות ד, כז): "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ… וַיִּשַּׁק לוֹ". תיאור זה משקף לפי חז"ל את הפסוק בתהילים (פה, יא): "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ". וכך מאפיינים הם את שני האחים (בבלי סנהדרין ו, ע"ב):
משה היה אומר יקב הדין את ההר! אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב, ו).
מי שמעיין במחלוקות שבין בית הלל ובית שמאי ילמד עד מהרה שבאופן מסוים גם הן משקפות את המחלוקת שבין ערכים אלו: בית הלל ירש את ערך השלום והפשרה, בית שמאי ירש את ערך האמת שאין לוותר עליה. וכנראה שהחברה האנושית זקוקה לסינתזה במינון נכון של ערכים אלו.
מלכודת הכוח
אך המקרא מעיד גם על כישלונות הכתרים הללו, והמקבילה המודרנית שלהם תבהיר לנו זאת. סודה של הכהונה הוא בהשפעתה על האדם. ובימינו, חלק מירושתה של הכהונה תפס הרב, חלק אחר – הפסיכולוג. אך ההשפעה והכוח מזמינים שחיתות. הדוגמה הבולטת מצויה בבני עלי שניצלו את מעמדם וכוחם להשחתה מינית, דבר שהביא את חורבן ביתם. עלינו לזכור שבין הנביאים ויורשיהם מסתתרים זייפנים, נביאי שקר, המרמים אחרים או אף את עצמם, כדברי מרטין בובר ז"ל: "הופכים הם את הרוח להיותה כלבלב זריז וצייתן המביא לכוחות השליטים אידיאולוגיות".
וכמו הנביא, גם החכם איננו מחוסן. הוא יכול להאמין בעצמו יותר מדי ולהטעות. רחבעם מתייעץ עם הזקנים והם מצביעים על הסכנה שבפניה עומדת מלכותו ומייעצים לו להקל על העם, אך במקום זאת הוא שומע לעצת ה"ילדים" – היועצים הצעירים, וגורם לאסון חלוקת המלוכה, זרע החורבנות כולם.
נוסף על כך, חיפוש ה"יעילות" כשלעצמו עלול להיות מסוכן. הדוגמה הבולטת היא אחיתופל, שיעץ לאבשלום. עד היום אומרים אנו "עצת אחיתופל" ומתכוונים לעצה רעה, אך זאת טעות בהבנת הנקרא. עצת אחיתופל היא יעילה, אבל מַקיָאוולית, ולפיה כל האמצעים כשרים ואין שום מחסום מוסרי. מכאן המחאה המוסרית: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י). החכמה זקוקה ליראה ולאחריות.
כך גם שני הכתרים האחרים, שגם בפניהם עומדות סכנות ומלכודות. הנבואה דורשת את האמת, אך היא יכולה להגיע לידי קנאות מסוכנת. לעומתה מחפשת הכהונה את השלום וסולדת מכל מה שיכול להביא לידי קונפליקט ושפיכת דמים. בזה נעוץ הכוח החינוכי של הכהונה, אך גם הסכנה. בחיפוש פשרה יכולים להגיע לעשיית עגל הזהב, ומכאן לומדים אנו שפשרות יכולות להיות מסוכנות וגם לפשרות יש גבול.
אחריות וחובות יתר
להנהגה הפוליטית יש כוח. לפעמים אף מונופולין על הכוח. לא כך ההנהגה הרוחנית. היא חייבת להיות בלתי תלויה בפוליטיקה, וכוחה האמיתי נעוץ בהזדהות שהיא צריכה לעורר. ההנהגה הרוחנית צריכה להיות יותר פנס מאשר שוט. כאן היה נעוץ כוחו של התלמיד־חכם הקלאסי, כשעל ראשו כתר ההנהגה, אך איתו באה גם האחריות הגדולה המוטלת עליו.
הרמב"ם הורה שאחת המצוות המרכזיות (ספר המצוות, עשה ו) "היא שציוונו להידבק עם החכמים… כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם". המנהיגים מלמדים את הדרך, קודם כול במעשיהם. האחריות הרובצת על ההנהגה בוטאה בדברי משה רבנו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו), דברים המהדהדים גם בדבריו של שמואל: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ" (שמ"א יב, ג). בעקבות חז"ל דורש הרמב"ם ממורי העם דבר שהוא ההיפוך המוחלט לתפיסת החסינות הפרלמנטרית, היוצרת כביכול זכויות יתר להנהגה. הרמב"ם דורש דווקא חובות יתר, חיים של אליטה שיהוו דוגמה לעם. פשעי המנהיגים אינם פשעים רגילים, יש בהם מרכיב נוסף, מה שחז"ל כינו: "חילול השם", אחת האיומות שבעברות. הפשעים והצביעות של המנהיגים גורמים לדמורליזציה בעם ולפגיעה במסגרת מוסרית.
במשך הדורות עברו כתרי ההנהגה הרוחנית בין סוגים שונים של מורים ומתווי דרך. הדמות הקלאסית הייתה, כאמור, דמותו של התלמיד חכם, אולם את מקומו ירשו בימי ראשית ההשכלה סופרים, משוררים, אמנים, ואולי גם מורים ופרופסורים. פה ושם הפוליטיקה עדיין מגלה בהם עניין כלשהו. אך במאה העשרים, כשהדפוס פינה את מקומו לטובת התקשורת האלקטרונית, דמויות ההזדהות עברו מטמורפוזה וקמו דמויות הזדהות חדשות: שחקנים, אלילי ספורט וכוהני הבידור והתקשורת. והמדד המדויק שיוכיח זאת: התשלום שהם מקבלים כדי להופיע בתשדירי פרסומת. אלו הם ה"מורים" החדשים, הרואים את עצמם כעין אליטה שאינה כפופה למוסכמות החברה, אליטה הנמצאת מעבר לטוב ולרוע שה"בורגנים" קבעו, אליטה עם חסינות מוסרית.
זה היה עקרון ה"בוהמה", סוד הסקרנות שבטורי הרכילות. אלא ש"בוהמה" אפשרית כשמורת טבע בעולם של "מרובעים" ובורגנים. החופש ללא גבול אפשרי היה על רקע של קיום חברה שבה המשפחה עמדה איתנה. הסטייה בשוליים נסבלת על רקע של נורמליות. אולם עם הזמן דרכם של מורים אלה הפכה מודל לחיקוי ונחלת הכלל, ודרך זאת הרסנית היא. המורים בגדו במשימתם. מהמורים נדרש "קידוש השם" כבד מנשוא, וכולנו נכשלים בכך – בדרישה לחיות חיים אשר יכולים להיות שקופים, ולהוות דגם של הזדהות וחיקוי לחברה, ובכך לתרום לבריאותה הנפשית. וכל עוד זה לא יקרה, נצטרך להכריז בלשונם של חז"ל: בטלה הנבואה, הכהונה והחכמה.
