מכל זיכרונות מתן תורה שקיבלתי בישיבה התיכונית בחיספין, אני מתגעגע לקולו של הרב משה אגוזי, ראש הישיבה, כשהיה מלמד תורה. ראשית היה שותק, והייתה השתיקה מכוונת את הלבבות ובהיכל הייתה ציפייה, ואחר היה מדבר, וקולו ערב ורך, ומעולם לא כועס ורם. ופעם שנפגשנו כמה תלמידים אמרנו, יש לנו אהבת תורה כי לא צעקו עלינו תורה, אלא לחשו אותה באוזנינו בקול ערב.
והנה, ראשית לימודו של תינוק במדרש הספרא לתורת כוהנים, וראשיתו של המדרש בפנומנולוגיה של הקול והדיבור, ועיקרו במדרש השתיקה: "וכי מה היו הפיסקות משמשות, ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" (ספרא, נדבה, ב, א). התורה, הכתובה פרשות פתוחות וסתומות, משקפת את דרך נתינתה, שנעשתה בהפסקות, כי גם משה האיש זקוק לרווח כדי להאזין לכל המצוות ולכל הקולות.
אבל במעמד הר סיני קול אלוהים הוא קול נורא: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶחֱרַד כָל הָעָם אֲשֶׁר בַמַחֲנֶה" (שמות יט, טז). הקולות לפי הפסוק הם בני זוגם של הברקים, ואם כך אין קולות אלא רעמים שאחריהם ברקים היוצאים מתוך העננים הכבדים. ואם הקולות רועמים ועימם קול שופר יתקע, כיצד לא יחרד העם המתייצב רועד בתחתית ההר המתעשן כולו מפני אשר ירד ה' עליו?
ואם מותר לגזור גזרה שווה מרישא לסיפא, ומקול לחומר, נמצא כי גם כאשר "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (ש, יט), אלוהים עונה אותו ברעם. ולא רק העם נחרד, אלא גם אנו הקוראים את פסוקי עשרת הדברים נחרדים לגלות כי לכל הקולות הללו אין נמען כלל ועיקר: "וַיְדַבֵּר אֱלוֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (כ, א) – לאמר, אך לא נאמר למי נאמר. ואפשר כי כאשר הקולות רועמים לא יכול להיות להם נמענים מבין האנשים המתרחקים מההר המחריד.
כוח הצמצום
בספר הדברים, מתן תורה מתבהר. הענן, העב והעשן מוזכרים שוב ושוב בשמות מתחלפים ב"אש" הבוערת, וקול אלוהים הקשור ברעמים ובברקים מתגלה כ"קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים" (דברים ד, יב), קול שיש לו נמען, ולכן: "וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם, לו).
ואכן, חז"ל לימדו אותנו לפרש את שמות לפי דברים, ואמרו:
בוא וראה היאך הקול יוצא, אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כוחן… ואף משה לפי כחו, שנאמר "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" – בקול שהיה יכול לסובלו, וכך הכתוב אומר "קול ה' בכוח", בכוחו לא נאמר אלא בכח – בכוחו של כל אחד ואחד. (שמות רבה ה, ט).
זה מדרש מופלא. ספר תהילים הרי אומר שלקול ה' יש כוח, ולכן הוא בלתי נסבל – הוא שובר ארזים, הוא מרקיד כמו עגל את הר הלבנון ואת השריון כמו בן ראמים (כך!), והנה לעומת כל ההרים הרוקדים כאילים, מפרש המדרש את הכוח והגבורה ככוח הצמצום. קול ה' יש לו כוח לא משום שהוא קול רועש, מפרק הרים ומשבר סלעים, אלא מפני שהוא קול היודע להדמים עצמו ולהתאים עצמו לכל אוזן: "שהיה משתנה לכל אחד ואחד שלא ינזקו" (שם). ובמדרש שקט עוד יותר הופך קול ה' של מעמד הר סיני ללחישה הנאמרת לפני השינה: "כאדם שהוא מציע את הכר על ראש המטה, וכאדם שהוא מדבר מעל גבי הכר" (מכילתא דר"י, מסכתא דבחדש, פרשה ד).
מהמדבר אל ירושלים
לקול של סיני אין סוף. זהו הרי "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יט), כלומר קול שלא פוסק (אונקלוס). וכשם שהקול התאים עצמו לאוזנו של כל אחד, והפך מרעם לקול דברים בספר הדברים, כך מעמד הר סיני עצמו נודד מהמדבר הנורא לירושלים. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב) מתאר הנביא במעמד הר סיני שלו את ההר, ואומר "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'" – נכון, כלומר יציב ולא רועד. וכיוון שההר לא נחרד, גם בני האדם הסובבים את ההר לא יחרדו ולא יתייצבו מרחוק, אלא יאמרו "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'", ואין ברקים אלא רק אנשים נוהרים אל עיר עוטפת אור. "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". אחר השופר, בדממה הדקה, ניתן לעלות אל ההר ולא רק להיחרד ולרעוד.
המוסף הזה מוקדש השבת לשמואל יוסף עגנון, מי שהעיד על עצמו כי כל ספריו וחיבוריו הם ניסיון לשחזר נעימה ירושלמית נשכחת שהמלאכים הממונים על היכל השירה השכיחוה ממנו, "מיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה". ויונה וולך כתבה: "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים, לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני, איך אזכור את היופי הזה ולא אבך?".
אני גם זוכר את היופי של מתן תורה שקט, דיבורים שקטים מראש ההר שהפך לראש הכר, ולומד את מדרשי הקול של חז"ל ומבין שלפעמים בעיקר אנו מתגעגעים לשתיקות שהזמינו את התלמידים להתקרב ולהתבונן ברווח שבין הפרשות.
