"וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
מהי ענווה? התשובה לשאלה זאת אינה קלה, ומושג זה סבוך בפרדוקסים שבאו לידי ביטוי גם בהומור היהודי. ביטוי תלמודי לאחד הפרדוקסים האלה מצוי בסיומה של מסכת סוטה (מט ע"ב). המשנה מתייחסת שם בנוסטלגיה לכמה מחכמי העבר, בעלי מעלות ללא רבב. האחרון שבהם, רבי יהודה הנשיא: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". כששנו משנה זאת לפני רב יוסף, גדול אמוראי בבל בדור השלישי, הוא הגיב: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא": "אל תשנה [תלַמד] ענווה", הענווה לא בטלה, "שהרי אני נמצא". האבסורד שבאמירה זאת מיידי, והוא מלמדנו על המוזרות שבענווה. הכרזת הענווה, ואולי אף המודעות לה, הורסות אותה. רב נחמן, גדול הדיינים באותה תקופה, לא נבהל מהאבסורד והוסיף: "אל תשנה יראת חטא, שהרי אני נמצא". לאמירות פרדוקסליות אלו נשוב בהמשך.
מעלה שיש לה גבול
מהי ענווה? אפשר לאפיין את הענווה כניגוד המוחלט של הנרקיסיזם, וניתן אולי לבטאה בשלושה מרכיבים שונים:
[א] ענווה (כניגוד לגאווה) פירושה הערכה עצמית שקולה ונאותה.
[ב] לדברי הפסוק "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד", מוסיף רש"י "עניו – שפל וסבלן". ענווה (כניגוד לקפדנות או גסות רוח) פירושה גילוי סובלנות כלפי האחר, בייחוד כלפי זה העומד במדרגה חברתית, אינטלקטואלית או שכלית נמוכה יותר. זאת מהות ענוותנותו של הלל הזקן, שהיה בעל סבלנות בלתי משוערת.
[ג] ענווה (כניגוד לרדיפת כבוד) היא המוכנות לוותר על הכבוד וההערצה של האחרים, על גינוני האצולה ועל סימנים חיצוניים המבטאים את מעמדם המועדף.
הענווה היא מעלה מופלאה, אלא שגם לה יש גבול. נתחיל מהמרכיב השני. סובלנות? הלוא פעמים רבות חייב האדם להילחם בתקיפות על זהותו ואמיתותיו. זה גם המצב הכרוני של היהודי המאמין המוקף בקונצנזוס תרבותי שלילי ובמוסכמות חברה עוינות. מכאן הצורך להיות "עז כנמר": "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר… לעשות רצון אביך שבשמים". ומנגד: "הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן" (אבות ה, כ). בדברים אלה באה לידי ביטוי הסתירה הרובצת על העזות. לפעמים היא דרך לגיהינום, לפעמים היא נדרשת כדי להתגבר על הלחץ החברתי. שניות זו, שפותחה על ידי הרמב"ם, מהדהדת גם בהגותו של ברוך שפינוזה (אתיקה, מאמר ד עמ' ריט): "הענווה – זו תאווה לעשות מה שהוא טוב בעיני הבריות". זוהי הענווה המביאה את האדם לוותר על האמת, והיא לפי חז"ל "ענווה שלא לשמה", שטובה ממנה היא ה"תוכחה לשמה" – דהיינו המאבק על האמת (ערכין טז ע"ב).
עתה למרכיב השלישי: ענווה ולא רדיפת כבוד. הרבה מגינוני הכבוד הקשורים בתפקידו או משרתו של אדם אכן נראים מלאכותיים ומעושים, ולאור נסיבות מסוימות אף מגוחכים, כשלוש תרועות החצוצרה לנשיא, או הפנייה "כבודה" לשופטת. אולם מצד שני, האם ביטול הכבוד להורים ומורים קידם את החינוך, את החברה או את האנושות?
ועתה למרכיב הראשון: שפיטה עצמית של ענוותנות? כאן נפערת בפנינו סכנה פסיכולוגית. הענווה עלולה להיהפך לשפלות חולנית. על כך הזהירה אותנו החסידות (קול מבשר ח"ג, פסח): "אף בשפלותו, צריך [אדם] 'לראות' את עצמו, ולא יאמר לנפשו נואש… שמדת שפלות והכנעה היא מידה טובה, אבל לא שיאמר על ידי זה נואש, ולא יוכל לסבול את עצמו עוד".
אתגר המנהיגות
אכן אצילית היא מידת הענווה אלא שהיא גם עלולה להיות מסוכנת. בסיום הסיפור הידוע על קמצא ובר־קמצא, טוען רבי יוחנן (גיטין נו ע"א) ש"ענוותנותו של רבי זכריה בן אֶבקילוּס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". רבי יוחנן מסביר את החורבן באמצעות סיפור פרדיגמטי: מנהיגי ישראל מועמדים בפני דילמה בלתי אפשרית. ניסיונות שונים מוצעים כדי לפתור את הבעיה, אך זכריה בן אֶבקילוּס נצמד למילות החוק ומטיל עליהם וטו. באותן שעות קריטיות, ענוותנותו לא אפשרה לו להרגיש אחריות ולאזור אומץ, ולעשות את המתחייב בתור בעל הסמכות. לפיכך – לפי רבי יוחנן – בא חורבן.
עתה יכולים אנו לפתור את הפרדוקס שאיתו התחלנו את דיוננו. רב יוסף ורב נחמן היו חכמים בעלי סמכות ורבי פעלים. בדבריהם הם לימדו שאסור שהענווה ויראת החטא ישתקו את בעלי הסמכות. אדרבה, הרב, שבאומץ וביטחון עצמי משתמש בסמכות שבידו כדי לפסוק פסיקות הלכתיות נועזות, ברגעים הקריטיים שהחברה נזקקת להן, יכול להיות בעל ענווה. הרב המתיר, הרואה את התוצאות ההרסניות של האיסור וירא מהן, גם הוא "ירא חטא". מעניין, דווקא רבי יהודה הנשיא, שעליו נאמר "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", מהווה דוגמה בולטת להנהגה תקיפה שיש בה ענווה. לפני מותו הוא קרא לבנו רבן גמליאל "ומסר לו סדרי נשיאות" באומרו "בני! נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג ע"ב). ההנהגה אינה סותרת את הענווה.
אם יש דוגמה בולטת ל"אנטי־ענווה" הרי היא הפוליטיקה, שמתחברים בה אמביציה אישית ותפיסה עצמית מגלומנית, וגסות רוח כלפי השותפים לדרך. אלא שהפוליטיקה נתנה לנו גם את הדוגמה הבולטת ביותר לענווה. לשם כך נחזור אל "אחרון הענוותנים", רבי יהודה הנשיא, המציג לפנינו שלוש דמויות שהגשימו בחייהן את אידיאל הענווה (בבא מציעא פה ע"א). הדמות הראשונה היא אביו, רבן שמעון בן גמליאל, שידע לוותר על כבודו. השנייה היא יונתן בן שאול, שהכיר כי דוד מסוגל יותר ממנו להושיע את ישראל.
הדוגמה השלישית – לדעתי הדרמטית ביותר – מציגה בפנינו את דמותם של שני מנהיגים כמעט אנונימיים, בני בתירה. כשבני בתירה, מנהיגי הסנהדרין, נוכחים בגדלותו של הלל הזקן, הם נסוגים ומוסרים לו מרצון את ההנהגה הרוחנית של העם. הם מהווים את הביטוי הנעלה ביותר של הענווה, הענווה הפוליטית הבלתי אפשרית. כנראה שניתן לומר "איזהו עניו – המכיר בחכמתו את מקומו", ומוכן לוותר על מקום שאינו מתאים לו. בני בתירה הם גיבורי הענווה, סמל לוויתור על האנוכיות לטובת העם ולטובת האמת והחובה. זהו מבחן הענווה הבלתי אפשרי, המוטל על כל מנהיג.
