←אל ש"י עגנון התוודעתי בבית הספר התיכון העירוני הדתי ב'-ג' בתל אביב, המכונה "צייטלין", בראשית שנות השישים, כשלימדנו המורה ד"ר יעקב זיידמן עליו השלום את "סיפור פשוט" והשמות הירשל ובלומה עודם מהדהדים במוחי. בהמשך קראתי את "תמול שלשום" וכאן היה הדהוד מסוג אחר, של כינויי העסקנים כמו עסקנוביץ וכיוצא בו שנתקלתי בספיחיהם וביורשיהם בשנותיי הרבות בשירות הציבורי, לצד דמויות אמת שהיום לרבים הן רחוב גרידא כמו דיזנגוף ושיינקין.
ליום בר המצווה קיבלתי מצבי מסד (מסטבוים) ע"ה, מגיה "מיתולוגי" במערכת "הארץ", בן סביבתו הגליצאית של עגנון, שהיה גם המגיה הקבוע של כתבי עגנון, את "ימים נוראים"; הספר ליווה אותי לבית הכנסת בימים הנוראים שנים רבות, וכבר נתמהה והחלפתיו בחדש, וטעמו לא נמר. לימים קיבלתי ממנו עותק דפוס ראשון של "אתם ראיתם" והוא מלווני שנה בשנה בחג השבועות. צבי מסד – פעמים מזמנת ההשגחה סמליות תאריכית – הלך לעולמו ביום הזיכרון לעגנון, י"א באדר.
פעם אחת בלבד ראיתי את עגנון מקרוב. הייתי באמצע שנות השישים למאה הקודמת תלמיד החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופסור חיים רבין הזמין את עגנון לאחד משיעוריו. קולו, המבטא הגליצאי הבולט והאירוניה שבה דיבר על "פרופסור גמור" (מן המניין), שאיפת כל מורה אקדמי, זכורים לי במנהרת הזמן. לימים, כשיצא לאור "שירה" משהחלה אמונה ירון בתו של עגנון לכנס את כתבי היד ואת פזורי אביה, זכורני הרצאה של פרופסור ברוך קורצוייל, בבית הסופר בתל אביב, ומה שנחקק בי היה המימיקה שבה השתמש המרצה תוך הרמת אצבעותיו ונפנופן כדי להעביר את מסר דברי הביקורת.
// הסיפור הנבחר:
ספר המדינה, שירה
ביום גשם נתקיימה הלווית עגנון בבית עיריית ירושלים. באותו שבוע התחלתי התמחותי בפרקליטות המדינה, ששכנה מול העירייה ברחוב יפו. פשיטא שהלכתי לעבור על פני הארון. בימי שיחות השלום עם מצרים בארה"ב מה היה הספר שהרגיעני לאחר ימים ולילות של עבודה קשה? ספר, סופר וסיפור של עגנון. וכדי לסגור מעגל עברנו לאחרונה רעייתי ואנוכי לגור ברחוב ש"י עגנון בירושלים.
ארץ ישראל המנדטורית
הגם שנתבקשתי להתמקד ביצירה אחת של עגנון, אטול חירות לעצמי "להתפזר" קמעא, שכן הזיקה – בלשון עידננו החיבור – לכתבי עגנון משתרעת לדידי על יצירות שונות, ופיזורה נובע מרוחב יריעתו של עגנון, שנגע ביצירותיו במיתרי הנפש. הנה בנימה הפטריוטית, חיבת הארץ: עגנון, איש העלייה השנייה, אינו צריך ל"קבלות" על ציוניותו. הוא קם והגשים ועלה ארצה בשעה שאחרים היגרו לאמריקה, וגם יצירתו בחלק גדול נסבה על הווי הארץ, החל בעמקי העלייה השנייה של תמול שלשום וכלה בספר המדינה בתוך סמוך ונראה.
כאיש השירות הציבורי יש בי חיבה לקליפת תפוח הזהב מספר המדינה שנזרקה לרשות הרבים. האם הד הוא לימינו, שבמחלוקת על פינוי הקליפה מן הרחוב נאמר "אלא שבעלי עצות מרובים וידיו של אדם מועטות, בתוך שזה משתדל לעשות כרצון איש ואיש נתלקטו שאר בעלי עצות והתחילו מתווכחים מה ראוי לפנות תחילה ומה ראוי לפנות בסוף, ומתוך שהיו מתווכחים החלו מריבים". אם נשתיל לתוך הפוליטיקה דהאידנא, "והוא רחום יכפר עוון".
קרוב לליבי הקדיש של עגנון על הרוגי ארץ ישראל בתוך "סמוך ונראה", שנכתב בתש"ח: "על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו". כך גם הספדו (בתוך "מעצמי אל עצמי") על סגן אברהם יהודה אורבך (בן פרופסור א"א אורבך) שנפל במילוי תפקידו. עגנון היה סנדקו, ובהספדו כתב שכאשר ראהו בתפארת מדיו "אמרתי אני בלבי: עמו ועם כיוצא בו עתידים אנו לצאת מתוך ההפיכה, עמו ועם כיוצא בו עתידים אנו לקרב נפשנו לקראת הגאולה". אלה ביטויים עזים, חדורי אמונה בבורא, חיבת הארץ ותקוות הגאולה; "לצאת מתוך ההפיכה" הוא כמובן רמז לשון לפיוט "לכה דודי", שבו נקראת ירושלים ליציאה זו אלי בניין. הדברים המבכים את חללי ארץ ישראל מתכתבים עם פתיחתו של תמול שלשום המדברת ב"אנשי גאולתנו", הם אנשי העלייה השנייה.
חביב עלי במיוחד הרומן "שירה", ולא בגלל גרעינו הליבתי, הקשר הרומנטי האסור בין המלומד ד"ר הרבסט בעל המשפחה לאחות שירה שסופו טראגי, אלא בגלל תיאורי ארץ ישראל המנדטורית, ובראשם חכמי האוניברסיטה העברית וסביביהם, והקיבוץ של הימים ההם, שעודו בתומתו בטרם הפרטות דורנו, ובתוך אלה – ההסתכלות הנפלאה, שאולי אין משלה, לתוך נפש האנוש.
אשר לאוניברסיטה העברית, שעגנון היה מיודד עם חלק מאנשיה (למשל גרשום שלום) והיה צהוב לאחרים (כנראה פרופ' יוסף קלוזנר שרבים רואים בדמות בכלם בספר שירה את דיוקנו), עם שלא היה מאנשי הסגל שלה היה מעורה בחייה, וסקרנותו הטבעית סיפקה לו עין טובה. אבל לצד האירוניה כלפי האקדמיה ישנה חיבת המלומדים הפטריוטיים המסורים להגנת הארץ, כמו ד"ר טגליכט, שלא נתקבל לאוניברסיטה, ופעם שמעתי כי הקביל לדמותו של גדליה אלון, החוקר החשוב של ימי המשנה והתלמוד שנלקח בראשית ימי המדינה בדמי ימיו.
מפוליטיקה גדולה לפוליטיקה קטנה
הדמויות שבנה עגנון, רובן יוצאי גרמניה, גלות שהכיר מכוח ישיבתו בה בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה; זה היה צביון האוניברסיטה העברית במידה רבה. האירוניה העגנונית במיטבה מתבטאת במחקרו של ד"ר הרבסט, הגיבור המרכזי, שבימי הרת עולם של עליית הנאצים וסמוך למלחמת העולם השנייה ולשואה עוסק בקבורת העניים בביזנטיון, איזוטריה פרטנית. היחסים הפנימיים בעולם האקדמי ההוא (ושמא נותר מהם בעולם האקדמי גם כיום) מזכירים את דברי נשיא ארה"ב וודרו וילסון, שבעברו מנשיאות אוניברסיטת פרינסטון למשרת מושל ניו ג'רסי אמר: עזבתי את הפוליטיקה הגדולה לטובת הפוליטיקה הקטנה.
כשופט נזדמן לי בפסקי דין שונים לצטט את עגנון. לחיבת הארץ אביא מפסק דין ג'בארין נ' מדינת ישראל, שבו נכתב: "ש"י עגנון בסיפורו 'תחת העץ'… אומר, הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום, לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות, לנטוע ולעדור… אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה".
בספר תכריך של סיפורים מובא הסיפור הקטן "עצת צדיקים". "חסיד אחד נתייעץ ברבו הצדיק רבי משה מקוריסטשוב בענין עסק קשה. לא שמע החסיד לעצתו והפסיד. אמר לו אותו צדיק, סבור אתה שאני מהלך ברקיע באנפילאות ויודע דעת עליון, אלא כשאדם מישראל מתקדש ומיטהר ואוהב את ישראל בלא שום פנייה, ונותן עצה לאדם בלא שום פנייה, עצתו טובה לפני הקב"ה והוא מקיימה". לוואי ונזכה לכך בכל מחוזותינו, הנזקקים מאוד לעצה טובה ולסייעתא דשמיא.
השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין כיהן כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כמזכיר הממשלה וכיועץ המשפטי לממשלה
