במשך כל ימות השנה, היו צפויים קוראי עיתון "הארץ" להיות מופתעים מהכותרות הראשיות של העיתון ומהדרמות שהן מבשרות. אבל פעמיים בשנה, בגיליון ראש השנה ובגיליון פסח, העיתון היה מבטיח להם אירוע צפוי מראש, ממש כמו טקס דתי: המוסף הספרותי של העיתון, "תרבות וספרות", ייפתח בסיפור קצר של שמואל־יוסף עגנון, "סופר הבית" של משפחת שוקן, שמאז 1939 היא הבעלים של העיתון. סיפוריו של עגנון קישטו את המוסף בחייו של הסופר, והמשיכו להתפרסם גם הרבה אחרי מותו. כאילו גילה מישהו מטמון סמוי ובו סיפורים ישנים של עגנון, וכמו סוחר טוב הוא משחרר את הסיפורים לאוויר העולם במשורה, אחד בכל חצי שנה.
לזכותו של בני ציפר, שעורך את "תרבות וספרות" כבר 33 שנים, ייאמר שהוא יודע להתבונן על הריטואל הזה גם במבט אירוני. ציפר עצמו מגלה לי שהטקס הספרותי, שהנהיגו קודמיו והוא הקפיד לשמור עליו, זכה באופן טבעי גם לפרודיה סאטירית, שפרסם הסופר עוזי וייל (הידוע ככותב המערכונים של "החמישייה הקאמרית"). הפרודיה, מספר ציפר, מתארת ישיבת מערכת של "תרבות וספרות" בשנת 2048, שבה ציפר וסגניתו, רות אלמוג (שבינתיים כבר פרשה מתפקידה), שוב מחפשים סיפור של עגנון לגיליון החגיגי של יום העצמאות המאה. הם כבר מיצו את כל אוצרות העיזבון, ונטו להתייאש, עד שאלמוג מגלה פריט אחרון, שזוכה להתפרסם בגיליון החגיגי: נייר טואלט משומש של עגנון.
צחוק צחוק, אבל אין כמו ריטואל סיפורי עגנון בגיליונות החג של "תרבות וספרות" כדי להעיד על מעמדו הייחודי של עגנון בתולדות הספרות העברית. אין עוד סופר אחד שזכה לכבוד כזה, וכמובן שאין עוד סופר עברי שזכה בפרס נובל לספרות (1966). לקראת יום השנה ה־50 לפטירתו של עגנון, מתבקש לתהות מה הביא לו את המעמד הקאנוני הזה, ולא פחות מכך: מה "מעמדו" הנוכחי של עגנון בעולם הספרות והתרבות הישראלית, יובל שנים אחרי שהאיש עצמו כבר איננו איתנו.
עולמה האבוד של מזרח אירופה
למעמדו המגה־סטארי של עגנון בספרות העברית, ובתרבות הישראלית בכלל, יש כמה הוכחות, מלבד פרס נובל. הוא הסופר היחיד שדמותו עיטרה את שטרות המדינה (משום מה, האמנים היחידים האחרים שזכו לכבוד הזה היו רק משוררים: ביאליק, אלתרמן, טשרניחובסקי, רחל ולאה גולדברג). ספריו נמכרים ברציפות כבר כמה עשרות שנים, ומכירתם מחזיקה מעמד גם 50 שנה אחרי מותו. לא פחות מזה בולטת העובדה שעגנון הוא כנראה הסופר הישראלי היותר מעובד ליצירות תיאטרון: שירה, סיפור פשוט, תהילה, עידו ועינם, ועוד ועוד; רבות מהן נוצרו על־ידי הבמאי יוסי יזרעאלי, שעוד מימי המחזמר "איש חסיד היה" לקח על עצמו להעביר לבמה את הספרות היהודית הקלאסית, שבמרכזה עגנון (לצד רבי נחמן מברסלב).
המעמד הייחודי הזה אינו מובן מאליו. במיוחד לאור העובדה שכוכבו של עגנון דרך דווקא בתקופה שבה נראה היה שהחברה הישראלית מבקשת להתחמק ככל האפשר מהעולם שבו הוא עוסק. היא אימצה את אתוס "היהודי החדש", היהודי שמורד בעולם הישן, שתואר כאנכרוניסטי, גלותי, תלותי – בעוד עגנון מאמץ בכתביו דווקא את שפתם של המקורות היהודיים, ולפחות ספריו הראשונים (למעט "תמול שלשום") מתמקדים בעולמה של אותה יהדות מזרח אירופית "גלותית", יהדות העיירה. אז איך קרה שדווקא "היהודי החדש" אימץ לליבו את הספרות הזו?
ציפר, שפרסם עשרות מסיפורי עגנון בגיליונות החג שערך, אומר שהשפה של עגנון היא דווקא זו שהופכת אותו נצחי: "כשיוצר כותב בשפה המדוברת של דורו, הוא גם מוגבל לטרנד של אותה שפה. אבל העובדה שעגנון כתב בשפה שמלכתחילה הייתה מלאכותית לבני דורו, שפה משלו. זה סוג של סגנון ייחודי שמזוהה רק איתו". לכך מוסיף ציפר גם את האירוניה של עגנון: "מה שהציל ומציל את עגנון זו האירוניה שלו; האופן הלא רציני שבו הוא כביכול מתייחס לעולם. זו אירוניה שאין לאף אחד מהכותבים הישראלים, שהם לכאורה הרבה יותר מודרניים ממנו. הרי האיכות של ספרות גדולה נבחנת, בין היתר, ביכולת לראות בו זמנית את הדברים גם כפשוטם וגם במבט על־זמני, מבט קצת מנוכר ואירוני; מעין נקודת המבט של אלוהים. עגנון הצליח להגיע לנקודה הזו".
אבל ייתכן שיש כאן גם ממד של הפוך על הפוך. דווקא האנשים שנטשו את העולם המסורתי הישן הם גם אלה שהכי התגעגעו אליו. האידיאולוגיה שלהם פנתה נגדו, אבל הם לא יכלו להתכחש לעובדה ששם נמצאו מחוזות ילדותם. לא במקרה הפך עגנון לידידם הקרוב של אנשי העלייה השנייה, ובכללם הרדיקלי שביניהם, יוסף־חיים ברנר (ששילם מכיסו, כיס של אדם שמעולם לא היה בעל נכסים, כדי להוציא לאור את ספרו הראשון של עגנון). השואה חידדה עוד יותר את הגעגוע הזה, ואיתה ההערצה לעגנון שהשכיל להציב זיכרון תרבותי נצחי לעולם שחרב.
המו"לית של עגנון, מנהלת הוצאת שוקן רחלי אידלמן (נכדתו של שלמה־זלמן שוקן, שהיה הראשון לממן את עגנון; ובתו של גרשום שוקן, ששמר בקנאות על הברית הזו), מסכימה לניתוח הזה: "אין ספק שלשואה יש מקום נכבד במעמדו של עגנון. דרך הספרים שלו אתה יכול ללמוד כל כך הרבה על עולמם של יהודי מזרח אירופה: מנהגי האוכל, ההבדלים ביו התפוצות, הנוף בערים, בכפרים, ובדרכים; וכל מכלול חיי היומיום. הסיפורים שלו בדיוניים, אבל הם מתעדים מציאות אותנטית".
לא במקרה, אחד הספרים שהוציאה אידלמן במסגרת "פרויקט עגנון" של ההוצאה הוא מהדורה מוערת של הספר "הכנסת כלה", שבה החוקר היהודי־אמריקני אברהם הולץ מתחקה אחרי מקורותיהם של כל מילה, מקום, מנהג, הלכה, המוזכרים בספר. הולץ החל לפני שנים לעשות עבודה דומה גם עם הרומן הגדול "תמול שלשום", המתעד דווקא את הוויית העלייה השנייה, אבל הרומן גדול כל כך והעבודה בו מרובה כל כך, שהוא טרם סיים את המלאכה.
אגב, הקשר של מעמד יצירתו של עגנון לשואה בא לידי ביטוי בעוד נתון שמפרטת אידלמן: "בעשורים הראשונים של כתיבתו, עגנון נחשב 'סופר של סופרים'. באליטה האינטלקטואלית הייתה כמובן המון הערכה לשפה הייחודית שלו, ולעוצמת השימור של התרבות היהודית. אבל הציבור הרחב פחות התחבר אליו. הפעם הראשונה שבה עשינו מכירה גדולה לקהל הרחב של 'כל כתבי עגנון' (בדיעבד מדובר רק במיעוט מכתביו, שרובם יצאו אחרי מותו) הייתה ב־1959, ואז הסדרה נמכרה בעשרת אלפים עותקים, שבמונחי אותם ימים זה מספר שיא".
רומן ששינה את השניים
הדרך הפשוטה ביותר לבחון את מעמדו של סופר היא לבדוק את נתוני המכירות שלו. במקרה של עגנון זה לא כל כך פשוט. אידלמן לא מוכנה לשחרר את הנתונים האלה. היא אפילו לא מוכנה לנמק את הסיבה לסירוב. אולי חשש מעין הרע, אולי מסורת שמרנית מהזמנים שבהם נתונים כספיים לא נחשפו בקלות בראש חוצות בשום נושא. היא אפילו לא מוכנה לומר האם מדובר כיום בסדרי גודל של מאות עותקים לשנה, אלפים או רבבות. הדבר היחיד שהיא מוכנה לומר בנושא הוא ש"באופן טבעי, יש ירידה במכירות לעומת השנים שבהן פרסמנו כל הזמן ספרים חדשים של עגנון".
כאמור, עגנון "פרסם" אחרי מותו יותר ספרים מכפי שפרסם בחייו. אם בחייו יצאו מתחת ידו רק תשעה ספרים, הרי ביובל השנים שמאז מותו יצאו 14 ספרים נוספים. הסיבה העיקרית לכך, לפי אידלמן, היא הפרפקציוניזם שלו: "הוא התקשה להיפרד מכתב־יד כלשהו. תמיד הייתה לו תחושה שנדרש עוד שיפוץ, עוד הגהה, עוד תיקון".
הבעלות של משפחת שוקן על כתבי עגנון נמשכת כבר שלושה דורות, וקשורה לעוד היבט ייחודי של עגנון בתולדות הספרות העברית. הוא הסופר היחיד שהיה לו פטרון, בנוסח המצנטים של ימי הביניים: פטרון שמימן לו משכורת חודשית קבועה, החל מפגישתם הראשונה כשעגנון היה בן 28 ועד יומו האחרון. זה היה שלמה־זלמן שוקן, סבה של אידלמן.
היא אומרת שהקשר בין השניים התגלגל במקרה: "הם נפגשו ב־1915, כשעגנון חי בברלין, וסבא, שבסך הכול היה מבוגר ממנו בעשר שנים, גר בעיר צוויקאו. סבא אהב לנסוע מדי חודש לברלין, לשמוע הרצאות ביהדות בביתו של מרטין בובר. במפגשים האלה השתתפה גם קבוצת צעירים מארץ ישראל, שנתקעה בברלין בגלל מלחמת העולם הראשונה, וביניהם היה גם עגנון. מישהו העלה בפני סבא את הרעיון שראוי לתרום קצת למחייתם של הצעירים המוכשרים האלה, שנתקעו בלי עבודה ובלי פרנסה. סבא הסכים, ובאופן לגמרי אקראי בחרו בשבילו את עגנון כמקבל התרומה. בפעם הבאה שהגיע לסלון הספרותי של בובר בברלין יצא לו לדבר קצת עם עגנון, והוא מאוד התרשם ממנו. הוא שאל מי זה, ואז אמרו לו: זה הבחור שאתה מממן".
כך נוצר הקשר הראשוני בין השניים. שוקן, איש העסקים האמיד, התחיל לממן לא רק את מחייתו של עגנון, אלא גם את ההוצאה לאור של סיפוריו. הקשר הזה שינה לא רק את חייו של עגנון, אלא גם את אלו של שוקן. את הונו הרי לא עשה מתחום התרבות, אלא מרשת בתי הכלבו שהחזיק בגרמניה, ואת הכתבים הראשונים שהדפיס, ביניהם גם כתבי עגנון, הדפיס בדפוס ששימש את רשת הכלבו לפרסום מודעות השיווק שלה. איסוף יודאיקה – חפצי אמנות, ספרים ישנים, וכדומה – היה התחביב שלו; עגנון, שהיה תלמיד חכם ובקיא היטב בספרות היהודית, ידע לסייע לשוקן בהמלצה ואיתור של הספרים שכדאי לקנות.
בהדרגה, הפך תחום התרבות היהודית להיות עיסוקו המרכזי של שוקן. הוא הקים ב־1931 את הוצאת הספרים שוקן; הקים את מכון שוקן לחקר מדעי היהדות, ואת ספריית שוקן בירושלים. כשנאלץ לסגור את רשת הכלבו שלו ב־1938, בגלל התנכלויות הנאצים, נסגר המעגל והתרבות הפכה להיות עיסוקו הבלעדי. שנה אחר כך, ב־1939, הוא הגיע לנקודת השיא של מפעלו, כשקנה את עיתון "הארץ" ומינה את בנו גרשום להיות עורכו הראשי (תפקיד שאותו מילא הבן עד מותו, במשך 51 שנים רצופות; מן הסתם אחת הקדנציות הארוכות ביותר בתולדות העיתונות העולמית).
יחסים של יקה וגליציאנר
יחסי שוקן־עגנון היו יחסי "זבולון ויששכר" לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הסמלית. שוקן בא מיהדות גרמניה, שמזה כמה דורות נמצאה בתהליך התבוללות מואץ, בעוד עגנון בא מגליציה, חבל ארץ שבו נשמרה יהדות מסורתית שורשית. כמה מבכירי האליטה הכלכלית והאינטלקטואלית של יהודי גרמניה חלמו "להשתמש" ביהודי מזרח אירופה כדי לתעד ולחקור את המסורת היהודית, ובעצם להקים לה "אנדרטה מפוארת". החלום הזה הקפיץ את היקה הצעיר גרשום שלום, והביא אותו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ־ישראל, וגם לעסוק בתחום המחקר הכי אמוציונלי – הקבלה. גם חברו מרטין בובר ביצע מרד דומה, כאשר הלך ואסף את סיפורי החסידות ממזרח אירופה בספרו "האור הגנוז". שולם היה גם זה שניבא, בראייה מרשימה למרחוק, שהחלום לחלן את היהדות או להסתפק בהנצחה מפוארת שלה לא יצלח, כי לשפה יש כוח משלה. עוד ב־1926 הוא כתב לחברו פרנץ רוזנצווייג, שהיה ממובילי המאמץ הזה: "אלוהים לא יישאר אילם בשפה שבה השביעו אותו במשך דורות רבים".
רחלי אידלמן: מדי פעם אבא רצה לבדוק מה קורה עם ההתחייבויות של עגנון. היינו נוסעים אליו לירושלים, והוא היה פותח לאבא ארונית שבה היו מונחים כתבי יד, ואומר: 'אני יודע שאתה מאוד רוצה אותם. אבל לא תקבל'
אידלמן גורסת שגם החזון התרבותי של סבא שלה לא היה הנצחת היהדות המסורתית כתרבות מתה, אלא דווקא הצלתה מחורבן: "כבעל רשת כלבו הוא הכיר טוב את החברה הגרמנית, ובכלל זה האליטות שלה. הוא כמובן לא יכול היה לחזות את השואה, אבל היה לו ברור שאין ליהודים עתיד לאורך זמן בגרמניה. לכן הוא בנה מפעל תרבותי גדול, כולל תרומה משמעותית למפעל תרגום התנ"ך לגרמנית של בובר ורוזנצווייג. הרעיון היה שצריך להכיר ליהודים הגרמנים את יסודות התרבות היהודית, כדי שברגע שייבעטו מגרמניה תהיה להם תשתית תרבותית עצמאית".
העובדה שהחוזה המיוחד שלו עם משפחת שוקן דרש מעגנון לפרסם רומן חדש מדי שנתיים לא ממש הטרידה אותו. אידלמן עוד זוכרת את הפרובוקציות הקטנות שערך לאביה גרשום שוקן, כשהתלוותה אליו בנסיעות לביתו של עגנון בירושלים: "מדי פעם אבא רצה לבדוק מה קורה עם ההתחייבויות של עגנון. היינו נוסעים אליו לירושלים, והוא היה פותח לאבא ארונית ברזל קטנה, שבה היו מונחים כתבי יד. 'אתה רואה', הוא אמר, 'זה כתב היד של 'שירה', וזה 'בחנותו של מר לובלין'. אני יודע שאתה מאוד רוצה אותם. אבל לא תקבל. אני עוד צריך לעבוד עליהם".
עגנון ידע היטב שמשפחת שוקן לא תמהר להיפרד ממנו, לא רק מתוך הערכה למעמדו אלא גם משום שהוא היווה את "ביצת הזהב" שלה. אפילו אידלמן מודה ש"בחשבון אחרון, אני לא יודעת אם לא הרווחנו מעגנון יותר מכפי שהוא הרוויח מאיתנו. מעולם לא ערכנו סיכום כולל לא של ההוצאות שהוצאנו עליו, וגם לא של ההכנסות שהרווחנו מספריו. אבל ברור לי ששני הצדדים יצאו נשכרים מהעסקה הזו". גם הספרות העברית יצאה נשכרת. כפי שאומרת אידלמן, "אדם כמו עגנון בוודאי היה כותב גם ללא תמיכה כספית. אבל אילו נאלץ לעבוד לפרנסתו בעבודה אחרת, בוודאי היה כותב משהו כמו 5־4 ספרים, ולא 23".
הפרפקציוניזם של עגנון מסביר גם את העובדה שרוב ספריו יצאו רק אחרי מותו, וגם את ריבוי הסיפורים הקצרים שפרסם ב"הארץ", לפני מותו ואחריו. אידלמן: "זה היה הפיצוי שלו לאבא על הרומנים שהוא לא נתן לו". האוצר בא אל קיצו כאשר בתו של עגנון, אמונה ירון, הלכה לעולמה בשיבה טובה לפני כחמש שנים. ירון הייתה זו שאחרי מותו של עגנון הייתה אחראית על העברת עזבונו, שוב במשורה, לידי השוקנים: הרומנים פורסמו בהוצאה, והסיפורים הקצרים הלכו לעיתון. אידלמן מאמינה שעדיין נותרו בעיזבון כמה סיפורים שלא פורסמו מעולם, "אבל אחרי מותה של אמונה עזבנו את זה".
אגב, הערצתו של גרשום שוקן לעגנון, כמו גם "תחושת הבעלות" שחש לגביו, הביאה אותו לעשות מעשה שכמעט לא ייאמן: בתרבות של האליטה הגרמנית שממנה באה משפחת שוקן היה מקובל שכשאדם חשוב, או ראש המשפחה, נפטר, מכינים מסכת מוות מפניו: זמן קצר אחרי המוות, כשהבשר עוד חי, מצפים את פניו של המת בגבס, וכשהגבס מתייבש מקלפים אותו, כך שנשמרת "מסכה" עם פניו המדויקים של המת. כשנפטר עגנון מיהר גרשום שוקן לשלוח את האמן יגאל תומרקין, גם הוא יוצא גרמניה, להתגנב לבית החולים הסיעודי שבו נפטר עגנון, ולהכין מסכת מוות מפניו. המסכה הזו נמצאת עדיין מן הסתם בבעלותה של משפחת שוקן.
מוצר הדגל של עולם התרבות
ההכרה בכישרונו הייחודי של עגנון ליוותה אותו מהרגע הראשון שבו דרך על אדמת הספרות. כשפרסם את סיפורו הראשון "עגונות" (ממנו יצק את שם המשפחה העברי שלו, שהחליף את השם המקורי צ'צ'קס), בהיותו בן 21 בלבד (1908), זכה הסיפור להתלהבות רבתי בקרב אנשי העלייה השנייה, שעגנון היה חלק מהם. הסיפור בלט כל כך, עד שחברו, יוסף־חיים ברנר, בעצמו סופר בעל שם, התנדב כאמור לממן מכיסו את הוצאת ספרו הראשון של עגנון, למרות שפירוש הדבר היה פגיעה ממשית באיכות חייו של ברנר עצמו.
אגב, העובדה שעגנון לא היסס לקבל את המתנה הנדיבה הזו מוכיחה שגם הוא עצמו היה שותף להערכה הכללית כלפי כתיבתו. מגיל צעיר, צריך לומר, עגנון לא סבל מצניעות, וגם לא מהצטנעות מתחסדת. כפי שסיפר בעצמו לעמוס עוז הצעיר, כשזה בא לבקרו: "בנווה צדק של ימי העלייה השנייה הייתה לברנר ולי אהבה משותפת". עוז כבר היה בטוח שהוא עומד לשמוע פיסת רכילות משובחת על משולש רומנטי, ואז הנחית עגנון, הגליצאי הערמומי, את הפאנץ': שנינו אהבנו מאוד את שמואל־יוסף עגנון.
הליווי הצמוד של משפחת שוקן היה גם הוא גורם מרכזי להתפתחות מעמדו של עגנון. לא רק שכבעל משכורת חודשית היה פנוי לחלוטין ליצירה ולא נזקק לרוץ בין עבודות, כדרכם של שאר הסופרים, אלא שהשוקנים התייחסו לעגנון כאל "מוצר הדגל" במפעל התרבותי שטיפחו. הם דאגו להוציא אחת לכמה שנים מהדורות של כל כתביו, עוד בשלב מוקדם יחסית של יצירתו, ובאותו אופן דאגו לציון פומבי מרשים של כל עשור עגול בחייו. התאריכים האלה צוינו באירועים חגיגיים, לרוב בהשתתפות ראשי המדינה.
כשגילו שבאוניברסיטת בר־אילן פועל מרצה לספרות עברית המעלה על נס את יצירתו של עגנון כפנומן ייחודי, טרחו השוקנים לטפח גם את החוקר הזה, ברוך קורצווייל שמו. מאמריו של קורצווייל הופיעו לעיתים קרובות במוסף הספרותי של "הארץ" וספריו זכו לפרסום בהוצאת שוקן. הם גם ערכו לעגנון קמפיין בינלאומי, במטרה מפורשת להביאו למעמד חתן פרס נובל. גם במאמץ הזה שיחק קורצווייל תפקיד מרכזי, כאשר מאמריו תורגמו לאנגלית על־ידי משפחת שוקן, והובאו לידיעת חברי האקדמיה בשטוקהולם, האחראים לפרס.
אידלמן לא רק מודה בגאווה בכך שפרויקט פרס נובל היה חלק ממפעלות משפחתה למען "סופר הבית", אלא גם מבהירה שהם ראו בכך מפעל תרבותי לאומי, כפי שראו בכל המאמץ שעשו למען עגנון, ולא מאמץ שיווקי שנועד רק להעלות את הכנסות ההוצאה: "כמו שלגרמנים יש תומאס מאן, שנחשב 'סופר לאומי' שמבטא את רוחה של גרמניה, ומוכר ככזה גם על־ידי אנשים שלא קראו אפילו שורה אחת מספריו. אנחנו רצינו שלעם היהודי גם יהיה סופר כזה, וחשבנו שעגנון הוא הסופר המתאים והראוי לכך".
בני ציפר: מה שהציל ומציל את עגנון זו האירוניה שלו; האופן הלא רציני שבו הוא כביכול מתייחס לעולם. זו אירוניה שאין לאף אחד מהכותבים הישראלים, שהם לכאורה הרבה יותר מודרניים ממנו
כנראה שגם ועדת פרס נובל חשבה כך, וזיכתה את עגנון בפרס היוקרתי, ומן הסתם גם מול עיני הוועדה עמדה ההכרה בכך שעגנון היה מנציחו הגדול של העולם שחרב בשואה. אבל אליה וקוץ בה: בניגוד למנהגם, חברי ועדת הפרס חילקו ב־1966 את הפרס בין עגנון לסופרת היהודייה־גרמנייה נלי זק"ש. עגנון, שכאמור צניעות לא הייתה מתכונותיו הבולטות, זעם על כך שלא זכה בפרס באופן בלעדי, אבל למרבה המזל לא נטה לסנסציות מהסוג של בוב דילן, שלא טרח להגיע לחלוקת הפרס.
תיווכים לדור החדש
אם חוזרים לשאלת מעמדו הנוכחי של עגנון, אחת האינדיקציות לכך היא רמת העיסוק בו בעולם האקדמי – הן במחקר והן בקורסים על יצירתו. אחד מחוקרי עגנון הבולטים, שבהקשר זה רצה דווקא בעילום שם, אומר שהוא מזהה ירידה מתמשכת בעיסוק בעגנון, הן בתחום המחקר והן בהוראה. לדבריו, "על אורלי קסטל־בלום כותבים היום יותר דוקטורטים מאשר על עגנון". לדעתו של האיש הירידה נובעת בעיקר מהעובדה שדור החוקרים הנוכחי לא מסוגל להתמודד עם יצירת עגנון: "בניגוד לחוקרי הדור הקודם, אין להם את ההיכרות עם שפת המקורות היהודיים, עם המסורת היהודית, ועם ההוויה היהודית במזרח אירופה, באופן שמאפשר עיסוק רציני בעגנון". לדבריו, "הדור הנוכחי של חוקרי עגנון הם בעיקר יהודים אמריקנים, שגדלו על רקע דתי ומסורתי שגורם גם להתעניין בעגנון וגם להיות מסוגלים לפענח אותו". ביניהם הוא מונה את אברהם הולץ, את ג'פרי סאקס ואת אלן מינץ המנוח. גם פרופ' חיים וייס, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, מסכים עם ההנחה הזו: "הזרם המרכזי של חוקרי הספרות העברית בדור הזה מתקשה להתמודד עם היצירה של עגנון, ולכן יש פיחות גדול בעיסוק בו".
אפשר גם להסביר תופעה זו כחילופי דורות טבעיים. אחרי שני דורות שבהם עגנון היה הסופר הנחקר, הנלמד והמצוטט ביותר בעולם הספרות העברית, הגיעה כנראה רוויה, והדור החדש מחפש כוכבים חדשים להתגדר בהם. אבל וייס מוסיף שבקרב הדוקטורנטים הצעירים הוא מזהה דווקא נטייה מסוימת של חזרה לעיסוק בעגנון, תוך הצבת שאלות חדשות, שמתאימות יותר לנטיות הרווחות במחקר של הדור הזה: "יש הרבה עיסוק באינטרטקסוטאליות, בחיבורים הלשוניים המיוחדים שעגנון עושה. לאו דווקא מהזווית היהודית הייחודית של ההתרפקות על לשון המקורות, אלא כשאלה אוניברסלית של חיבור בין עולמות לשוניים שונים באותה יצירה. באותה מידה, יש גם עיסוק בשאלות מגדריות ופוליטיות ביצירה של עגנון".
לתוכנית הלימודים בספרות אין את הפריבילגיה הזו. לפחות בשלב זה, במשרד החינוך לא נוטים ללמד טקסטים ספרותיים דרך עיבודם להצגות. השמרנות הזו אולי לא מצליחה להביא את עגנון לקהל, אבל היא גם זו שמשאירה את עגנון כגורם מרכזי כל כך בתוכנית הלימודים, שהרי תוכניות לימודים ממלכתיות אמונות מלכתחילה על הקלאסיקה, ורק אחר כך על החדש והאוונגרד; בוודאי שכך טבעי שיהיה היחס לעגנון בשנים שבהן שרי החינוך השונים באים מן העולם הדתי. וכך, אומר דובר משרד החינוך עמוס שביט, עגנון נשאר גורם מרכזי בתוכנית הלימודים בספרות עברית. יתר על כן: לפני שנים אחדות, כאשר מלאו 50 שנה לאירוע שבו קיבל עגנון את פרס נובל לספרות, טרחו במשרד להוציא חוזר מיוחד למנהלי בתי הספר, שבו הגדירו את שנת תשע"ז כ"שנת עגנון", והנחו את בתי הספר ללמד את יצירותיו, לראות מופעים המבוססים על היצירות האלה ולבקר בבית עגנון.
הצורך לחפש אופני גישה חדשים לעגנון הביא גם את "בית עגנון" לאמץ דרכים חדשות להתמודדות עם יצירתו. כאן מדובר על מוסד ממלכתי, אחד מתוך שני מוסדות בלבד שמזוהים עם יוצר ספציפי (השני הוא "בית ביאליק" בתל אביב), המחויב בהגדרה לעסוק בעגנון, ולמצוא את הדרכים לקרב אותו אל בני הדור הנוכחי. אורית מיטל, מנהלת בית עגנון, אומרת בהקשר זה: "כשאנחנו מביאים לבית עגנון הרצאות, ואלו יכולות להיות של המרצים הטובים ביותר, כמו חיים באר או בלהה בן אליהו, הקהל שיבוא יהיה תמיד קהל מבוגר יחסית. הקהל הצעיר פשוט לא מתחבר לז'אנר של הרצאות. אליהם צריך להגיע בדרכים חדשות".
הדרכים החדשות האלה חוזרות לשיטת יוסי יזרעאלי: עיבודים של סיפורי עגנון לתיאטרון. בית עגנון מעלה מזה כמה שנים שתי הפקות כאלה: האחת מיועדת לתיכונים ולקהל מבוגר יותר, והשנייה לגילי הגן וכיתות א־ב. ההצלחה, אומרת מיטל, מרשימה במיוחד, בשני סוגי ההצגות. "זה מדהים לראות ילדים קטנים שמתלהבים מסיפורי עגנון. מה שמעיד שאין מושג כזה 'חומר כבד מדי'. פשוט צריך לדעת לעבד אותו לשפה שתתאים לקהל".
במידה רבה, יש כאן צדק פואטי עם דמותו של עגנון: כשם שהוא העמיד לנגד עיניו את חיבור קוראיו עם השפה העתיקה ועם העולם היהודי שנזנח ואחר כך חרב, תוך כדי חיפוש דרכים אמנותיות מודרניות שיקרבו את העולם הישן לקוראי העולם החדש, כך הפכה יצירתו שלו לקלאסיקה דומה, הדורשת שוב עיבודים חדשים כדי לקרב אותה לקהל של המאה ה־21.
